שיעור ככותבת הגסה ושיעורים נוספים
אע"פ שכל איסורי אכילה שבתורה הם בכזית, איסור אכילה ביוה"כ שלא נאמר בלשון אכילה אלא בלשון "אשר לא תעונה" הוא בככותבת הגסה, שבאכילת שיעור זה מתיישבת דעתו של האדם וזה מבטל את העינוי. ופרטי שיעור ככותבת יבוארו להלן. עוד יבואר עד כמה מותר לאכול מחוץ לסוכה, ולאיסור בל יראה, ולטומאת אוכלין, ולטומאת גוויה, ומה השיעור להתחייב על שתיה ביוה"כ, ומה המקור לכל שיעורי התורה.
האוכל ביוה"כ ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה חייב.
רב פפא מסתפק אם משערים בה ובגרעינתה יחד, או בלא גרעינתה, ולרב אשי משערים בה ובגרעינתה, דגסה משמע כמה שיותר.
לרב יהודה שיעור כותבת הגסה הוא יותר מכביצה שאף שכל שיעורי אכילת איסור הם בכזית, היינו דווקא היכא דכתיב אכילה, אבל ביוה"כ כתיב "אשר לא תעונה", דקים להו לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה.
הגמ' מקשה מהא דתנן שנתנו לר"ג שתי כותבות ודלי של מים ואמר שיעלום לסוכה, ושנו שאף שמדינא אין חייבים לאוכלם בסוכה, (ורבי צדוק הביאו לו אוכל פחות מכביצה, ונטלו במפה ולא נטל ידיו, ואכל עם מפה משום אנינות הדעת) ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו, ומבואר ששיעור ב' כותבות הוא פחות מכביצה, שהרי כביצה חייבים לאכול בסוכה, וק"ו כותבת הגסה אחד אפי' עם הגרעין. והגמ' דוחה ששתי כותבות בלא הגרעין הוי פחות מכביצה, משא"כ כותבת הגסה אחד עם הגרעין הוא יותר מכביצה כיון שהגרעין גדול, יותר מחצי הכותבת עם הגרעין.
ע"ט: רבא מיישב שבאמת ב' כותבות הם יותר מכביצה, אבל מותר לאכול הרבה פירות מחוץ לסוכה. והגמרא שואלת מהא דתניא שתלמידי רבי אלעזר בן שמוע אכלו פירות אכילת עראי חוץ לסוכה, ומשמע שאכילת קבע אסור. והגמרא מתרצת שהכונה שאכלו הרבה פירות כדין אכילת עראי שמותרת חוץ לסוכה, ולל"ב אכלו פירות אכילת קבע ופת אכילת עראי מחוץ לסוכה. ואין להוכיח דין זה מהא דתניא שאם השלים אכילת י"ד סעודות שחייבים לאכול בסוכה לפי רבי אליעזר במיני תרגימא יצא, ומשמע שבפירות לא יצא, ומבואר שפירות מותר לאוכלם חוץ לסוכה. די"ל שמיני תרגימא היינו פירות, או דאיירי במקום שלא מצויים פירות.
שיטת רב זביד ששיעור כותבת הגסה הוא פחות מכביצה, וראיה לדבריו משיטת ר"י שזימון -ברכת המזון הוא רק באכל כדי שביעה דכתיב "ואכלת ושבעת", והיינו בכביצה, (ולר"מ "ושבעת" היינו שתיה ואכילה בכזית), ומבואר שכביצה משביעה, וכ"ש שמיישבת דעת האוכלה, ועל כרחך ביוה"כ אסור לאכול אף ככותבת הגסה שאף שאינה משביעה מ"מ מיישבת דעת האוכלה, ורק כביצה משביעה.
שיעור איסור בל יראה- לב"ש שאור בכזית וחמץ בככותבת לאיסור בל יראה ובל ימצא, שאם שיעורם שוה למה כתבה תורה איסור שאור, והרי אפשר ללומדו ק"ו מחמץ, שהרי שאור חימוצו קשה. ונימא ששיעורו כמו חמץ משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, ואין לומר שיתחייבו על שאור בפחות מכזית, דסתם אכילה בכזית, ואין להחמיר בבל יראה יותר מבאכילה.
ולב"ה שניהם בכזית.
פ. שיעורי אוכלין- כל שיעורי אוכלין בכזית חוץ מטומאת אוכלים ששיעורה בכביצה, דכתיב "מכל האוכל אשר יאכל" והיינו אוכל שאוכלים אותו בבת אחת, ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת. וי"מ ש"האוכל אשר יאכל" היינו ביצה שהיא אוכל היוצא מאוכל (אבל גדי מחוסר שחיטה כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו, ולא אוכל מיקרי, ובן פקועה ששחיטת אמו מטהרתו מחוסר קריעה והוצאת הדם, וביצת בר יוכני שהיא גדולה מאד לא, משום דתפשת מרובה לא תפשת), אבל קשה דילמא השיעור כביצת ציפור שהיא קטנה מביצת תרנגולת. ושיעור אכילה ביוה"כ שיעורו בככותבת, דכתיב "אשר לא תעונה" ולא כתיב אשר תאכל.
האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב כמה אכל ולא יכתוב בסתמא שהוא חייב קרבן, שמא יבוא בי"ד אחר שמא יבנה ביהמ"ק בימיו ויתחדש ב"ד ויתחדש הלכה שיאמרו שאינו חייב קרבן עד שיאכל כזית גדול ויביא חולין לעזרה. אבל אין לחוש שיחייבו קרבן על שיעור קטן יותר ולכן צריך לכתוב גם אם אכל פחות מכשיעור, דבזה אינו חייב קרבן כיון שמי שלא שב מידיעתו והיינו שגם אם היה יודע שזה חלב היה אוכלו אינו חייב קרבן, דכתיב "אשר לא תעשנה בשגגה ואשם" משמע שאילו ידע לא עשה אלא בשגגה עשה ואשם.
מקור השיעורים- התורה כתבה איזה עונש מקבלים על כל עבירה, אבל השיעורים שבהם נענשים לרבי יוחנן הם הלכה למשה מסיני, וי"א ששכחום ובית דינו של יעבץ (-עתניאל בן קנז) חזרו ויסדום, ואין לומר שתיקנום, דכתיב "אלה המצוות" שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.
שיעור החיוב על שתיה ביוה"כ- לב"ש רביעית, לב"ה מלוא לוגמיו והיינו כדי שיסלק המשקה לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו ברווח, (ולא תני ליה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, משום שדין זה נאמר לענין עוג מלך הבשן -אדם ענק, ובזה ב"ש מחמירים לחייב כבר ברביעית), ולר"א כמלוא לוגמיו דחוק, ולרבי יהודה בן בתירא כדי גמיעה.
