שיעור ככותבת הגסה ושיעורים נוספים
אע"פ שכל איסורי אכילה שבתורה הם בכזית, איסור אכילה ביוה"כ שלא נאמר בלשון אכילה אלא בלשון "אשר לא תעונה" הוא בככותבת הגסה, שבאכילת שיעור זה מתיישבת דעתו של האדם וזה מבטל את העינוי. ופרטי לאכול מחוץ לסוכה, ולאיסור בל יראה, ולטומאת אוכלין, ולטומאת גוויה, ומה השיעור להתחייב על שתיה ביוה"כ, ומה המקור לכל שיעורי התורה.
האוכל ביוה"כ ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה חייב.
רב פפא מסתפק אם משערים בה ובגרעינתה יחד, או בלא גרעינתה (לרש"י לפי צד זה כוונת מתני' כמוה או כגרעינתה. והתוס' (ד"ה כותבת) הקשו שהרי א"א לצמצם שהיא וגרעינתה יהיו באותו שיעור, וא"כ למה המשנה לא כתבה את השיעור הקטן. ולכן ביארו התוס' שהספק הוא האם הכונה לכותבת כברייתה והיינו עם הגרעין ועוד גרעין אחר בלי כותבת, או שהכונה לכותבת עם הגרעין שבה. ולפי הערוך הספק הוא אם משערים בכותבת עם גרעינתה אחרי שמיעכו את החלל שיש בין הכותבת לגרעין, או שמשערים כברייתה ממש קודם שנתמעך חללה). ולרב אשי משערים בה ובגרעינתה, דגסה משמע כמה שיותר.
לרב יהודה שיעור כותבת הגסה הוא יותר מכביצה שאף שכל שיעורי אכילת איסור הם בכזית, היינו דווקא היכא דכתיב אכילה, אבל ביוה"כ כתיב "אשר לא תעונה", דקים להו לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה. הגמ' מקשה מהא דתנן שנתנו לר"ג שתי כותבות ודלי של מים ואמר שיעלום לסוכה, ושנו שאף שמדינא אין חייבים לאוכלם בסוכה, (ורבי צדוק הביאו לו אוכל פחות מכביצה, לא אכל על טהרת תרומה, וידים שניות פוסלות את התרומה, ואפילו פחות מכביצה מקבל טומאה) ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו דס"ל כרבי יהודה דלהלן ש"ואכלת ושבעת" היינו אכילה שיש בה שביעה דהיינו כביצה. תוד"ה ולא), ומבואר ששיעור ב' כותבות הוא פחות מכביצה, שהרי כביצה חייבים לאכול בסוכה, וק"ו כותבת הגסה אחד אפי' עם הגרעין. ובסוכה כ"ז הגמרא אומרת שלרב יוסף ואביי מותר לאכול מחוץ לסוכה ב' או ג' ביצים, ואביי מפרש דהיינו שטועם בר בי רב לפני שהולך ללימודו, ולדבריהם נאמר לנטילת ידים וברכה, ואין לאכול עם מפה שמא יגע במאכל. ואף שרב צדוק היה כהן והתירו מפה לאוכלי תרומה, לא התירו אלא בשעת אכילת תרומה שהם זהירים יותר, אבל לאוכלי טהרות אפילו על טהרת תרומה לא התירו, ולא היה שם תרומה. (תוד"ה הא). והגמ' דוחה ששתי כותבות בלא הגרעין הוי פחות מכביצה, משא"כ כותבת הגסה אחד עם הגרעין הוא יותר מכביצה כיון שהגרעין גדול, יותר מחצי הכותבת.
ע"ט: רבא מיישב שבאמת ב' כותבות הם יותר מכביצה, אבל מותר לאכול הרבה פירות מחוץ לסוכה. והגמרא שואלת מהא דתניא שתלמידי רבי אלעזר בן שמוע אכלו פירות אכילת עראי חוץ לסוכה, ומשמע שאכילת קבע אסור. והגמרא מתרצת שהכונה שאכלו הרבה פירות כדין אכילת עראי שמותרת חוץ לסוכה, ולל"ב אכלו פירות אכילת קבע ופת אכילת עראי מחוץ לסוכה. ואין להוכיח דין זה מהא דתניא שאם השלים אכילת י"ד סעודות שחייבים לאכול בסוכה לפי רבי אליעזר במיני תרגימא יצא, ומשמע שבפירות לא יצא, ומבואר שפירות מותר לאוכלם חוץ לסוכה. די"ל שמיני תרגימא היינו פירות, או דאיירי במקום שלא מצויים פירות. ואין ללמוד מכאן שמיני תרגימא מועילים להשלים ג' סעודות של שבת, דג' סעודות נלמדים מדכתיב ג"פ "היום" לגבי המן, והמן הוא במקום פת. ואפילו אם יכול להשלים ג' סעודות במיני תרגימא, בפירות אינו יכול להשלים. תוד"ה מיני.
למה כתבה תורה איסור שאור, והרי אפשר ללומדו ק"ו מחמץ, שהרי שאור חימוצו קשה. ונימא ששיעורו מה כמו חמץ משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, ואין לומר להחמיר בבל יראה יותר מבאכילה. ולב"ה שניהם בכזית.
פ. שיעורי אוכלין- כל שיעורי אוכלין בכזית חוץ מטומאת אוכלים ששיעורה בכביצה, דכתיב "מכל האוכל אשר יאכל" והיינו אוכל שאוכלים אותו בבת אחת, ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת. וי"מ ש"האוכל אשר יאכל" היינו ביצה שהיא אוכל היוצא מאוכל (אבל גדי מחוסר שחיטה כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו, ולא אוכל מיקרי, ובן פקועה ששחיטת אמו מטהרתו מחוסר קריעה והוצאת הדם, וביצת בר יוכני שהיא גדולה מאד לא, משום דתפשת מרובה לא תפשת), אבל קשה דילמא השיעור כביצת ציפור שהיא קטנה מביצת תרנגולת. ושיעור אכילה ביוה"כ שיעורו בככותבת, דכתיב "אשר לא תעונה" ולא כתיב אשר תאכל.
האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב כמה אכל ולא יכתוב בסתמא שהוא חייב קרבן, שמא יבוא בי"ד אחר שמא יבנה ביהמ"ק בימיו ויתחדש ב"ד ויתחדש הלכה שיאמרו שאינו חייב קרבן עד שיאכל כזית גדול ויביא חולין לעזרה. אבל אין לחוש שיחייבו קרבן על שיעור קטן יותר ולכן צריך לכתוב גם אם אכל פחות מכשיעור, דבזה אינו חייב קרבן כיון שמי שלא שב מידיעתו והיינו שגם אם היה יודע שזה חלב היה אוכלו אינו חייב קרבן, דכתיב "אשר לא תיעשנה בשגגה ואשם" משמע שאילו ידע לא עשה אלא בשגגה עשה ואשם.
מקור השיעורים- התורה כתבה איזה עונש מקבלים על כל עבירה, אבל השיעורים שבהם נענשים לרבי יוחנן הם הלכה למשה מסיני, וי"א ששכחום ובית דינו של יעבץ (-עתניאל בן קנז) חזרו ויסדום, ואין לומר שתיקנום, דכתיב "אלה המצוות" שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. והא דאמר רב חנן (סוכה ה:) דהא דכתיב "ארץ חיטה ושעורה וכו' " כל הפסוק נאמר לענין שיעורין, אסמכתא בעלמא הוא. תוד"ה עונשין.
שיעור החיוב על שתיה ביוה"כ- לב"ש רביעית, לרבנן דבהכי מייתבא דעתיה. הגמ' מקשה מהא דתנן שנתנו לר"ג שתי כותבות ודלי של מים ואמר שיעלום לסוכה, ושנו שאף שמדינא אין חייבים לאוכלם בסוכה, (ורבי צדוק הביאו לו אוכל פחות מכביצה, לא אכל על טהרת תרומה, וידים שניות פוסלות את התרומה, ואפילו פחות מכביצה מקבל טומאה) ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו דס"ל כרבי יהודה דלהלן ש"ואכלת ושבעת" היינו אכילה שיש בה שביעה דהיינו כביצה. תוד"ה ולא), ומבואר ששיעור ב' כותבות הוא פחות מכביצה, שהרי כביצה חייבים לב"ה מלוא לוגמיו והיינו כדי שיסלק המשקה לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו ברווח, (ולא תני ליה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, משום שדין זה נאמר לענין עוג מלך הבשן -אדם ענק, ובזה ב"ש מחמירים לחייב כבר ברביעית), ולר"א כמלוא לוגמיו דחוק, ולרבי יהודה בן בתירא כדי גמיעה. וכתבו התוס' (ד"ה הכא) שגם בכוס של קידוש ששיעורה רביעית, מספיק לשתות בכדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו.
