מבאר הגר"א:
הוא נגד משה שהוריד התורה, והלוחות, וקרע הים, והקים המשכן.
מוסיף הגר"א:
מי עלה שמים וירד - הוא נגד שעלה השמימה והוריד עמו התורה.
מי אסף רוח בחפניו שאסף רוח לישראל בחפניו בידיו, בזה שהביא הלוחות בידיו אסף רוה"ק לישראל - והוא כי דור המדבר היו כולם נביאים ובתוכם ה', אך כאשר חטאו בעגל נסתלק ה' מעליהם עד יום הכפורים שהביא משה הלוחות שניות וחזר הנבואה ורוה"ק להם כמקדם.
מי צרר מים בשמלה - הוא נגד שקרע הים והציבו כמו נד, וזהו 'בשמלה'.
מי הקים כל אפסי ארץ הוא נגד הקמת המשכן שהקים משה בעצמו. וכידוע מאמרם בזוהר כשהוקם המשכן אז הוקמו כל העולמות עליונים ותחתונים וזהו שהקים כל אפסי ארץ.
ואלו הד' הם נגד ד' רְגָלִים -
"מי עלה" הוא נגד שבועות שהוא מתן תורה.
"מי אסף" וגו' נגד יום כפור שאז ירד משה עם הלוחות שניות.
"מי צרר" וגו' הוא פסח שאז קרע הים.
"מי הקים" וגו' נגד סוכות שאז התחילו לבנות המשכן.
מבואר שענני הכבוד הסתלקו אחר חטא העגל, וחזרו בזכות משה כשהקים את המשכן. וסוכות הוא זכר לאותם עננים שחזרו בזכות משה.
ואם כן יש לברר: בזכות מי היו ענני הכבוד, וזכר למי מהם אנו עושים בחג סוכות - בזכות אהרן או בזכות משה?
את שאהבה נפשי - כנגד ענני הכבוד
נאמר בשיר השירים: עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵילוֹת בְּקַשְׁתִּי אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בְּקַשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. אָקוּמָה נָא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בְּקַשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
מבאר הגר"א:
בפסוקים אלו מדובר על מצבם של עם ישראל לאחר חטא העגל. כאשר בעקבות החטא הסתלקו מהם חמש מעלות שהיו להם קודם לכן: ענני הכבוד, שכינה, תורה, לוחות הברית, ורוח הקודש.
וכאן מתוארת בקשתה של כנסת ישראל לשוב ולקבל מעלות ומתנות אלו בחזרה.
הנוגע לענייננו הם שנים מתוך החמשה -
- בְּקַשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי - הוא 'ענני הכבוד'.
- בְּקַשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו - הוא ה'שכינה' שנסתלקה מן ההר.
יש לברר, מה עניינם והשפעתם של 'ענני הכבוד', ומה עניינה והשפעתה של ה'שכינה' ?
וכן, מה פשר הביטוי "שאהבה נפשי" על "ענני הכבוד' דווקא ? ביטוי שלא נאמר בהמשך ביחס ל'שכינה'.
מה עניינו של חג 'שמיני עצרת'?
טרם נבאר כל זאת נעבור לבאר על חיבורה של חג הסוכות ושמיני עצרת.
בפשטות היה נראה ששיא מעלת חג הסוכות הוא ביום השביעי – הושענא רבא.
אולם מיד לאחר מכן, יש יום נוסף של חג: "שמיני עצרת".
מה עניינו של היום הנוסף הזה ?
מחד, הגמרא אומרת: שמיני - רגל בפני עצמו הוא.
ומאידך, התורה מכנה אותו "יּוֹם הַשְׁמִינִי". כלומר, מהותו קשור לרצף של ספירת הימים שקדמו לו, ואם כן במידה מסוימת הוא חלק מהשבעה ימים הראשונים !
מה סודו ועניינו של יום זה ? והאם הוא רגל נפרד, או המשך של חג הסוכות ?
ענני הכבוד - המבדיל בין ישראל לאומות העולם
ב׳ענני הכבוד' באה לידי ביטוי קיום הבקשה שביקש משה רבינו מהקב"ה: וּבַמָּה יִוּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךְ אֲנִי וְעַמֶךְ הֲלוֹא בְּלֶכְתָּךְ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְךְ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
מבארים חז"ל:
שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו;
- בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר: "הלא בלכתך עמנו".
- בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו, שנאמר: "ונפלינו אני ועמך".
- בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו, שנאמר: "הודיעני נא את דרכיך".
על ידי ענני הכבוד הובדלו עם ישראל מכל העמים, והתייחדו להיות אומה מיוחדת ונפרדת- "ונפלינו".
בעת הסתלקות ענני הכבוד חששו ישראל שיוחלפו באומה אחרת
מקור נוסף לכך שענני הכבוד שמרו על ההבדלה בין ישראל לאומות העולם -
ביחס למצבם של עם ישראל לאחר חטא העגל, נאמר בשיר השירים: עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְלָלִים, סב דְמֶה לְךְ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר.
מבאר הגר"א:
זה מְדַבֵּר כשעשו העגל, ואמר לה הקב"ה: "כי לא אעלה בקרבך", ואז היתה מידת הדין מתוחה, וזהו "שיפוח היום ונסו הצללים" - שנסתלקו ענני הכבוד.
וְיָדְעָה שאי אפשר בשום אופן שיהיה עמה, וְיָרְאָה שמא יבחר לו אומה אחרת. והמשל לאשה שסרחה על בעלה ועזב בעלה אותה, ויָרְאָה כשיהיה במדינה בישוב שמא יבחר אשה אחרת וישכחנה.
לכן ביקשה ממנו לכל הפחות: "מי יתנך במדבר" שלא תראה אשה אחרת לבוחרה לך במקומי, ותלך "על הרי בתר" פירוש חתוך זקוף שאין יכולין לעלות אליו, ולא יבחר אחרת ובוודאי יזכרנה.
כלומר, כאשר הסתלקו ענני הכבוד מישראל, מיד חששו שמא הקב"ה יבחר לו אומה אחרת.
כי 'ענני הכבוד' הם השומרים על הייחודיות של עם ישראל, ומבטיחים חיבורם לקב"ה, מה שלא קיים באומה אחרת.
ישראל קיבלו את ענני הכבוד על ידי שבחרו בהקב"ה בשונה משאר האומות
נאמר בפסוק: כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים, בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפְרִיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי.
מבאר הגר"א:
מדובר על הזמן שבו הקב"ה הלך להציע את התורה לאומות העולם ולישראל. כולם סירבו, ורק עַם ישראל אמרו "נעשה ונשמע" -
באילן של תפוח הַצֵל מועט והכל בורחין ממנו, כן דודי היה בין הבנים. פירוש, שהקב"ה רצה ליתן תורה לאומות העולם ולא רצו לקבל.
אבל אני "בצילו חמדתי וישבתי", פירוש שחמדתי מתחילה לישב בצילו, וזכיתי לישב ב'ענני כבוד'.
שוב אנו רואים את ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם בנקודה זו של 'ענני הכבוד'.
אך עדיין יש להבין: כיצד 'ענני הכבוד' מבטאים את ההבדלה בין ישראל לעמים ?
*
כשיש לאדם אידיאולוגיה ומטרה, כל הטבע טפל ומשמש לזה
לביאור מהותם ומשמעותם של 'ענני הכבוד' נעמוד על תופעה מעניינת הקיימת בכל אומות העולם -
הנושא של 'איכות הסביבה' והשמירה על ה'איזון האקולוגי' וכיוצ"ב, בדרך כלל הוא נושא שמעסיק את אנשי השמאל בעולם. לעומתם, אנשי הימין הלאומיים לא מתעניינים בזה.
מדוע זה כך ? כיצד יתכן שדוקא אנשי השמאל שהם כביכול 'ליברלים' ולא אכפת להם כלום, דוקא הם יצרו דת חדשה של "שמירת הטבע"?!
ההסבר לכך הוא, שכאשר יש לאדם אידיאולוגיה ומטרה שבעבורה הוא חי, ממילא כל הסביבה והרקע נעשים טפלים לאותה מטרה, ונועדו לשרת אוֹתָהּ.
לעומת זאת, מי שאין לו אידיאולוגיה בחיים, והוא צועד ללא מטרה ותכלית כל שהיא, הרי הוא בסך הכל עוד פרט וחלק מן הטבע. וכחלק מהטבע, הוא מעוניין ומחויב לשמור על הטבע.
דוגמא לדבר:
גביר אדיר שיש לו קומת משרדים במגדל מפואר, משם הוא מנהל את העסקים השונים שיש לו ברחבי העולם, לא מעניין אותו אופן תחזוקת המשרדים.
כל קומת המשרדים הזו נתפסת בעיניו רק כאמצעי למען המטרה, ואת הניקיון ושאר הצרכים הלוגיסטיים הוא מפקיד בידי אנשי תחזוקה.
לעומתו, איש התחזוקה שכל תכליתו היא לדאוג לתחזוקת המשרדים וניקיונם, הרי שבזה נתונים כל מעייניו, והוא דואג תמיד לשמירת ניקיונם ותחזוקתם.
דוגמא נוספת:
הגמרא מספרת שרבי יוסי היה קורא לאשתו "בֵּיתִי".
המשמעות בזה היא -
תפקיד האשה הוא ניהול ותחזוקת הבית, ולכן היא מתעניינת בו באמת, ומוטרדת כשצריך לסדר בו דבר.
לעומתה, תפקידו של הגבר הוא להיות 'איש רוח' שמכניס את התוכן לתוך הבית, ולכן הוא לעולם לא מתעניין בפרטים הקטנים הנוגעים לתחזוקת הבית.
ראשו נמצא באידאולוגיה גדולה מזה.
ענני הכבוד החדירו את המטרה שאיחדה סביבה את כל ישראל
על פי אותו עקרון -
כשם שאדם פרטי שיש לו מטרה, כל שאר הדברים נעשים טפלים לזה. כך כאשר ישנו ציבור שלכולם מטרה אחת משותפת, כל הרצונות והמאווים הפרטיים נעשים טפלים ביחס אליה.
זו הצורה שבה נוצרת אחדות בין חלקי הציבור השונים - באמצעות אידיאל ומטרה המשותפים לכולם.
כאשר אדם דואג רק לעצמו ולמימוש תאוותו, הוא לא מתאחד עם אחרים, וכפי שנאמר "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד".
זאת היא דרכם של אומות העולם, עליהם נאמר "חֶסֶד לְאִמִּים חַטָּאת", ומבארים: "כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו".
אפילו כשהם נותנים לזולת, הרי זה מתוך אינטרס של 'שמור לי ואשמור לך', או בכדי להשקיט את נקיפות המצפון שלהם. אין להם אידיאולוגיה של תיקון העולם שמאחדת אותם בדאגה הדדית לכלל כולו.
אך אנו עם ישראל, מאוחדים סביב מטרה אחת משותפת של עשיית רצון ה' ודאגה לתיקון העולם, ועל ידי זה נוצרת אחדות בין כל כלל ישראל.
את המעלה הזו קיבלנו באמצעות 'ענני הכבוד'.
ענני הכבוד יצרו את האיחוד של כל ישראל סביב מטרה אחת של עבודת ה', וְהִשְׁרוּ על כל הנמצאים בתוכם את אותה הארה אלוקית שמובילה את האדם לחיות בתכלית ומטרה.
על ידי החדרת המטרה, נוצר מצב שהכל טפל לאותה מטרה. וכך התאחדו כל ישראל. בלא שיקולים אישיים, ובלא עיסוק בגשמיות כמטרה לעצמה. הכל טפל לתכלית אחת שמקיפה את כל עם ישראל מקטן ועד גדול.
ובזה "נפלינו" והובדלנו "אני ועמך", "מכל העם אשר על פני האדמה".
*
ויעשו כולם אגודה אחת – לעשות רצונך בלבב שלם
אנו מבקשים בתפילת ראש השנה על תיקון הבריאה כולה, ובתוך כך אנו מזכירים: וְיַעֲשׂוּ כוּלָם אֲגֻדָּה אֶחָת, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךְ בְּלֵבָב שָׁלֵם.
ההתאגדות של כולם "אגודה אחת" לא תהיה כדי לקיים מצות 'אהבת ישראל' בלבד, אלא כדי "לעשות רצונך" !
כאשר אדם מגיע למצב כזה, שיש לו מטרה של תיקון העולם מול עיניו, הוא שוכח מה'אני' העצמי שלו, וממחשבות אֱנוֹכִיּוֹת, ונעשה כולו חדור מטרה לדבר אחד. ובזה הוא מאוחד בדאגה לכולם יחד.
נשים לב, כי אנו מוסיפים ומתבטאים בתפילה "לעשות רצונך בלבב שלם". 'לבב' לשון רבים.
בלב האדם יש שני חדרים, בחדר הימני נמצא היצר הטוב, ובחדר השמאלי היצר הרע. האדם לוחם כל הזמן להגביר את הצד הימני על השמאלי, לדחוק את האינטרסים הַתַּאַוְותָנִיים של עצמו אל מול הייעוד האלוקי שמוטל עליו לקיים.
אדם שחושב על עצמו, בדרך כלל הוא קרוע בין שני החדרים ומצוי בהתמודדות תמידית.
אבל כאשר אדם זוכה להתחבר לגמרי לייעוד האלוקי של הבריאה, ומתוך כך הוא מתאגד ב"אגודה אחת" בלי ה'אני' והרצונות הצרים האישיים שלו. בזאת הוא כובש גם את צידו השמאלי, ונעשה בבחינת "לְבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי" וריקן מיצר הרע.
את האחדות הזו היה יוצר אהרן הכהן, עליו אמרו חז"ל במשנה: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
כיצד הוא היה מרבה את השלום ? - באמצעות הקירוב לתורה.
לא קירוב של יחידים, אלא "מקרבן" לשון רבים.
הוא פירסם והחדיר את הייעוד והתכלית של הבריאה, ובכך גרם לכולם לבטל את הָאָגוֹ האישי, ולהתרכז סביב מטרה אחת משותפת.
בסוכה כל המעשים הגשמיים טפלים לייעוד האלוקי של תיקון העולם
כאמור - כאשר אדם חי מתוך מטרה ואידיאולוגיה של תיקון העולם במלכות ה', הכל נעשה טפל לצורך המטרה.
גם מה שהוא אוכל ושותה וכיוצא בזה, הכל נעשה לצורך אותה מטרה.
הוא לא רואה את עצמו כנפרד מהקב"ה. כי שניהם באותו צד כביכול, גם האדם דואג לקיום ומימוש רצון ה' ותכליתו, וכל מה שהוא עושה נעשה כחלק מהמטרה הגדולה הזו.
על כך נאמר שהסוכה היא "צילא דמהימנותא". בעת הישיבה בסוכה, האדם נמצא בעולם האידיאולוגיה האלוקית – לתקן עולם במלכות שד-י.
הסוכה היא זכר ל"ענני הכבוד" -
בכניסה אליה אנו מכניסים את עצמינו לאותה אטמוספרה שבה חיים את התכלית והיעוד, ומתעלמים מהעולם הזה כמטרה לעצמו. ובכך כל מעשינו הגשמיים נעשים טפלים לאותה מטרה שאנו חיים למענה.
לכן "עיקר מצוות סוכה - אכילה שתיה ושינה" (לשון רש"י). משום שזהו המסר שהסוכה באה להעביר לנו: העולם הזה איננו התכלית. יש לנו מטרה של עבודת ה' ותיקון העולם, וכל המעשים הגשמיים הינם טפלים ומשמשים לזה.
ובזה נראה לבאר מה שאמר דוד המלך ע"ה: אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיִּי.
כיצד הוא יכול להיות בבית ה' כל ימי חייו ? הלא הוא מוכרח לצאת מידי פעם לעסוק בצרכיו הגשמיים ?!
אלא שמשאלתו ובקשתו היתה, שבכל מקום שיהיה, ובכל פעולה שיעשה, יהיה הכל בבחינת "בית ה'" בו הכל נעשה רק לפי האידיאל של תיקון מלכות ה' בעולם.
את ענני הכבוד "אהבה נפשי" מפני שחיברו את הגשם לרוח
זו הסיבה שעל ענני הכבוד נאמר הביטוי "שאהבה נפשי".
ה'נפש' היא החלק הנמוך של האדם.
כשאדם חי בסתירה בין רובד ה'נפש' לרובד ה'נשמה', הוא מרגיש תחושה לא נעימה, חוסר שלווה. ואילו כשיש התאמה בין חיי הרוח למעשים הגשמיים, יש לאדם שמחה ורוגע.
דוגמא לדבר:
אדם שיאכל כמות מרובה של אוכל ביום חול, ירגיש לא טוב עם עצמו, "וכי אני בהמה?!"
אך כאשר הוא אוכל אותה כמות, ואפילו יותר, ביום השבת. הוא מרגיש טוב מאוד.
הטעם בזה הוא, משום שביום השבת יש איחוד ושלימות בין הרוחניות לגשמיות, והכל מצטרף לתכלית אחת של גילוי כבוד שמים. וכשאין סתירה - הנפש רגועה ושמחה.
'ענני הכבוד' החדירו בעם ישראל את המטרה שמהפכת את כל המעשים הגשמיים להיות מכשירים וטפלים אליה. ובכך יצרו התאמה ושלימות בחייהם, ואת זה 'אהבו' גם ברובד ה'נפש' שלהם.
ענני הקטורת – צירוף כל ישראל יחד לתיקון הבריאה
הקטורת – כפי שביארנו במאמר אחר באריכות – סימלה את השתתפות כל חלקי עם ישראל בעבודת ה'.
וכפי שכתב האריז"ל: אין לך יום שדומה לחבירו, ואין צדיק דומה לחבירו, ואין בריה דומה לחבירתה.
וכל הנבראים כולם לצורך גבוה, כי אין יניקת כולם שוה, אף לא תיקון כולם שוה.
ותתקן החלבנה בקטורת מה שלא תתקן הלבונה.
אותם שבעה עננים שהעלה אהרן הכהן מהקטורת, סימלו את היותם של עם ישראל "אגודה אחת" סביב מטרה משותפת "לעשות רצונך".
זה ההשוואה בין ענני הקטורת לענני הכבוד - והקשר שבין שניהם למצוות הישיבה בסוכה.
*
עשיית הסוכה מהפסולת – גם הקליפות חלק מהתיקון
ביסוד זה תתבאר לנו הלכה נוספת בהלכות סוכה -
אמרו בגמרא: אמר קרא "באספך מגרנך ומיקבך" - בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר.
ולכאורה תמוה, מה פשר ההלכה שהסוכה חייבת להיעשות דוקא מפסולת גורן ויקב שזה בדרך כלל חלק של הקליפות וכוחות הרע ? הרי הסוכה היא "צילא דמהימנותא" ומשמשת מקום של הארה רוחנית גבוהה !
בספר 'שם משמואל' משיב על כך: על מנת שתשרה השכינה על משהו מוכרחים שהוא יהיה מבוטל בלי מהות עצמית.
ולכן צריך דוקא 'פסולת' שאינה כלי, ועל כן אינה מקבלת טומאה.
לאור הדברים האמורים, הביאור הוא -
באמצעות השימוש בפסולת לקיום מצות סוכה, אנו מעלים את החלקים הנמוכים ומחברים גם אותם להיות חלק מתהליך התיקון השלם.
בכך אנו מכריזים, שאמנם, מצד אחד היצירה של הרע היא הרחוקה והנמוכה ביותר ביחס לגילוי האלוקי, אבל מצד שני - שורשה הוא במקום העליון ביותר, ברצון העליון.
שהרי המציאות של הרע שיש בבריאה היא חידוש ובלתי הגיוני. אלא הוא נוצר רק מפני שכך "עלה ברצונו" של הקב"ה, וזאת לתקנם ממקומם הנמוך, וכן בכדי שיהיה בעולם בחירה שקולה, ומעשינו יתייחסו לבחירתנו הטובה לגמרי.
ולכן, למרות שבדרך כלל הפסולת והקליפות מנודים ודחויים. בכל זאת בחג הסוכות אנו נוטלים את הפסולת ומעלים אותה מֵעָלֵינוּ – כביכול מעמידים אותה במקום ה'כתר'.
להורות ולסמל על כך שכוחות הרע הנמוכים הם לא מציאות בעלת כח עצמאי, אלא הם יצירה שנוצרה ברצון הקב"ה כדי להביא את העולם לתכליתו. נמצא שגם הם כלים לצורך מימוש התיקון השלם.
על ידי שאנו מגלים שאף הנקודה החשוכה ביותר שייכת למקור העליון ביותר, נעשה היחוד המושלם, והוא תיקון הבריאה, כפי שהאריך הרמח"ל בכמה מקומות בענין מרכזיותו של 'סוד היחוד' בתהליך התיקון השלם.
תכונת העזות של הכלבים – היא בעצמה משמשת את הגילוי האלוקי
בדומה לזה מצינו בפרק שירה
כְּלָבִים אוֹמְרִים: "בֹאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְיָ עֹשֵׂנוּ".
ואמרו על כך במדרש: רַבִּי יְשַׁעְיָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הִתְעַנָּה חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים תַּעֲנִיּוֹת.
אָמַר: כְּלָבִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם "וְהַכְּלָבִים עַזֵי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה", יִזְכּוּ לוֹמַר שִׁירָה?!
עָנָה לוֹ מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמַר לוֹ: יְשַׁעְיָה, עַד מָתַי אַתָּה מִתְעַנָּה עַל זֶה הַדָּבָר וכו'. שְׁלָחוּנִי מִן הַשָּׁמַיִם לִזְדַקֵק אֵלֶיךְ לְהַגִיד לְךְ בַּמֶה זָכוּ הַכְּלָבִים לוֹמַר שִׁירָה.
לְפִי שֶׁכָּתוּב בָּהֶם "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כָּלֶב לְשׁוֹנוֹ". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזָכוּ לְעַבֵּד עוֹרוֹת מְצוֹאָתָם שֶׁכּוֹתְבִים בָּהֶם תְּפִילִין וּמְזוּזוֹת וְסִפְרֵי תּוֹרָה. - עַל כֵּן זָכוּ לוֹמַר שִׁירָה.
רבי ישעיה תמה: כיצד יתכן שהכלבים "עזי נפש" אומרים שירה לקב"ה ? והרי עזות היא חוסר הכנעה שמורה על ניתוק גמור מהקב"ה. ואיך יוצא מהם כבוד שמים ?
על כך השיב לו מלאך מן השמים:
אמת הדבר שבמבט חיצוני נראה כי העזות היא תכונה שסותרת לגילוי כבוד שמים.
אולם האמת היא שאין דבר שאינו שייך לגילוי האלוקי, ולכן דוקא העזות בעצמה נועדה לגילוי כבוד שמים מיוחד, שאינו מתגלה בשום מקום אחר.
וביאר לו המלאך, ש'כבוד שמים' הָעוֹלֶה מן הכלבים הוא מה שמשתמשים בצואתם לעיבוד העורות לכתיבת סת"ם.
לצורך עיבוד העורות מוכרחים שתהיה לצואה חומציות עזה, ורק כך הם יוצאים באיכות שראויה לשמש לסת"ם.
ורק על ידי שהכלבים "עזי נפש" ובעלי תכונת אש בוערת, הצואה שלהם נעשית חומצתית כזו שטובה לעיבוד העורות לסת"ם.
נמצא שהעזות הזו בעצמה היא המשמשת לכלי לגילוי האלוקי שבבריאה.
והוסיף המלאך והביא ראיה שהעזות של הכלבים לא מנותקת מהקב"ה – מכך שביציאת מצרים 'לא חרץ כלב לשונו', למרות שזה נגד טבע הכלבים.
מזה רואים בבירור שיש להם בעצמותם הכנעה לקב"ה והם לא מנותקים ממנו כלל, אלא שהעזות שלהם נועדה רק לשמש למטרה שהנצרכת מהם.
וזה פסגת התיקון השלם! כאשר רואים בבירור שאפילו הפרטים שנראים רחוקים מהקב"ה, גם הם חלק מהגילוי האלוקי השלם שמתגלה בכל פרטי הבריאה ומקריהם.
השראת השכינה היא העטרות שקיבלו בהר סיני
הבאנו לעיל את הפסוק שמתאר את הדברים שנחסרו לישראל בעקבות חטא העגל.
ואחד מהם הוא 'השראת השכינה'.
בתרגום יונתן על הפסוק מבואר, שהכוונה לעטרות שניתנו לעם ישראל בעת אמירת 'נעשה ונשמע', שהסתלקו מהם לאחר חטא העגל -
כד חזו עמא בית ישראל דאסתלקו ענני יקרא מעלויהון, וכלילא דקודשא דאתיהיב להון בסיני אתנטיל מנהון ואשתארו חשיכין כליליא, ובעו ית כלילא דקודשא דאסתלק מנהון ולא אשכחוהי.
ויש לבאר, מה משמעותם של אותם כתרים ועטרות שניתנו לישראל במעמד הר סיני ?
הכתר – השפעה עליונה לא לפי הכלים של האדם
ה'כתר' הוא הארה העומדת מעל האדם ומשפיעה עליו מבחוץ.
לדוגמא:
מלך החובש כתר על ראשו, הכתר אינו מלמד על חכמתו או הצלחתו. כמובן הכתר צריך 'להלום' את האדם שחובש אותו, אך לא זה משמעותו.
המשמעות של הכתר היא: כוחו של המלך יונק ממקום גבוה ממנו. הוא ממשיך שושלת ארוכת שנים שעליה מבוססת המלוכה.
כך גם משמעות הכתרים שניתנו לראשם של ישראל, היה זה ביטוי להארה עליונה שהשפיעה עליהם מבחוץ.
נבאר יותר -
כל פעולה של האדם משתלשלת בחמשה דרגות: רצון, הרהור, מחשבה, דיבור ומעשה.
תחילת הדבר הוא עצם הרצון, אך מהיכן הרצון עצמו מגיע ?
הרצון הוא כנגד ה'כתר'. זה משהו שנופל לאדם בדעתו ממקור עליון שמעליו, מבלי שהוא יודע להסביר מהיכן זה הגיע.
בספרי הפנימיות הביטוי על הרצון האלוקי בבריאת העולמות הוא "עלה ברצונו". אנו יודעים כי כך זה המציאות, אף שאין לו כל השגה לבאר מהיכן הוא שורש הרצון.
כשהיו לנו אותם כתרים של 'נעשה ונשמע', היה לנו צינור שהחדיר בנו כל הזמן רצונות ורעיונות קדושים וטהורים. זו היתה מתנה אדירה מאין כמוה.
ההארה החיצונית הזו היא כלל לא לפי הכלים שלנו. ובכך מדוקדק לשון הפסוק המדבר על גילוי זה "ביקשתיו ולא מצאתיו". "מצאתיו" לשון מציאה.
בדומה לזה מצינו את הביטוי "יגעת ומצאת" ביחס להשגה בדברי התורה.
גם שם זה הביאור. משום שגם לאחר העמל שהאדם משקיע בתורה, הוא עדיין לא יכול להשיג אותה בדרך טבעית, אלא רק בהשפעה אלוקית עליונה כמו אדם שמוצא 'מציאה'.
אלא שבכדי לזכות ל'מציאה' האדם חייב להיות זך ונקי הראוי לכך, ולשם זה הוא נזקק לעמל ויגיעה בעמלה של תורה.
זו היא הארת ה'כתר' - אור עליון הבא אל האדם מבחוץ, כמין 'מציאה' שאינה תולדה ישירה ממעשיו, ואינה תלויה כלל בכלים שלו.
ענני הכבוד – שפע לפי הכלים, שכינה – שפע עליון לא לפי הכלים
ההשפעה העליונה הזו – שלא לפי הכלים של האדם, מיוחדת להארת ה'שכינה'.
אבל ההארה של 'ענני הכבוד' היתה רק לפי הכלים של האדם, ועל פי ההכנה שהכין עצמו לקבלה.
ככל שהאדם הכניס את עצמו לתוך העננים הנעלים הללו - באמצעות החיזוק בהעמדת המטרה של תיקון הבריאה כמרכז חייו, כך הוא זוכה להתחבר יותר להארה הזו.
מה הקשר בין ענני הכבוד לסנהדרין?
בשיר השירים מתוארת חזרת שתי המעלות הללו לישראל, וכך נאמר: כִּמְעַט שֶׁעֲבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶנּוּ, עַד שֶׁהֲבֵיאתיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.
מבאר הגר"א:
- אֶל בֵּית אִמִּי - כנגד ענני הכבוד.
- וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי - כנגד השכינה שהיתה בקודש הקדשים.
פירוש נוסף:
- אֶל בֵּית אִמִּי - הם הסנהדרין שהם לומדי התורה לכל ישראל.
- וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי - הוא הארון שהיה בחדרי חדרים, כדמיון הולד כשהוא בבטן אמו.
העולה מן הדברים:
"בית אמי" – כנגד ׳ענני הכבוד׳ וכנגד ה׳סנהדרין'. – מה הקשר ביניהם ?
תפקיד הסנהדרין להוריד את הקדושה אל העם
המקום בו שהו הסנהדרין היה ב'לשכת הגזית' שחציה בקודש וחציה בַּחוֹל.
מדוע זה היה כך ? וכי רק שם מצאו מקום פנוי להושיבם ?
ברור הדבר שהיה זה בכוונה תחילה, משום שזה כל עניינם של הסנהדרין - להיות חציים בקודש וחציים בחול.
ונבאר -
תפקיד הסנהדרין הוא 'לתווך' בין ה'תורה' המרוממת שבארון הברית שבקודש הקדשים, לבין ה'עם' הנמצא בשדות.
כמובן, התורה אינה משתנה לעולם ולא ניתן להגמיש' אותה לפי צרכי הדור. אבל את ההסבר וצורת ההגשה של אותם הדברים, צריך להתאים לפי צרכי הדור והכלים המיוחדים שניתנו לו.
כיון שזה היה תפקידם של הסנהדרין, לכן אין מתאים יותר מלהושיבם כאשר חציים בקודש וחציים בחול, כנגד תפקידם: לשאוב מהמקור העליון שבקודש, ולהוריד אל העולם התחתון שבחול.
מצינו שאהרן הכהן שימש בתפקיד זה ממש, כפי שכותב הרש"ר הירש: "אהרן הפיץ בין האנשים את הדברים שנאמרו למשה".
בזה הושוו – בביאור המושג 'בֵּית אִמִּי' – ה'סנהדרין' ל'ענני הכבוד'. שניהם מבטאים את אותו ענין של חיבור הקודש והחול, הגשמיות והרוחניות, והשלמת התיקון השלם העולה מבין שניהם, כי זה באמת תפקיד האם בישראל להתאים לכל ילד את רוח התורה שמביא האב אל הבית.
משה רבינו כנגד הארת 'קדש הקדשים' המרוממת
אולם הביטוי "חדר הורתי" הוא כנגד 'קודש הקדשים', וכנגד ה'שכינה' שהיתה שם.
חלק זה מבטא את ההשפעה הבאה ממקור עליון, לא לפי הכלים של האדם, אלא כמתנה עליונה שאינה מוגבלת.
כנגד זה קיים במקדש מקום הנקרא 'קודש הקדשים', שהוא מקור הקדושה בעולם הזה.
וכן "השכינה" שהיא אותה הארת 'כתר' המחדירה באדם רצונות קודש עילאיים, הרבה מעבר לדרגה שהוא אוחז בה.
אף הביטוי "חדר הורתי" משמעו: המקום ממנו נוצרים ולדות חדשות לעולם.
כנגד הארה עליונה זו היה משה רבינו, שהוריד את התורה בטהרתה וברוממותה מן השמים, ומשך בכך הארה עליונה על ישראל, שלא לפי מעשיהם.
שני סוגי ההשפעות בי"ג מידות הרחמים
החלוקה לשני סוגי ההשפעות האלו, קיימת גם בי"ג מידות הרחמים.
במאמרים הקודמים נתבאר שי"ג מידות הרחמים מחולקות לשני קבוצות -
- י"ב המידות - השפעה המותאמת לכלי הקיבול של האדם, ועל פי מעשיו והנהגתו.
- המידה הי"ג – השפעה עליונה של חידוש, לא לפי הכלים של האדם והשגתו.
הארת 'אהרן הכהן' שייכת לי"ב המידות הראשונות, הכפופים להנהגתו ומעשיו של האדם.
והארת 'משה רבינו' שייכת להארת המידה הי"ג, המבטאת חידוש בהארה עליונה, למעלה מערך ומצב האדם.
יציאת מצרים - הארה עליונה, ענני הכבוד - הארה לפי המקבלים
נשוב לבאר את שני הַכַּוֶונוֹת שעלינו לכוון בעת הישיבה בסוכה: זכר ליציאת מצרים, וזכר לענני הכבוד.
ביררנו: מה ההבדל בין שני הכוונות האלו, והרי הם שני נקודות זמן של אותו מאורע שנמשך בתהליך ארוך ?!
אולם, זהו ההבדל ביניהם -
"יציאת מצרים" היתה הארה שלא לפי הכלים של המקבלים. וכמו שאמרו חז"ל שבני ישראל היו אז במצב רוחני ירוד - "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", וכלל לא היו ראויים מצידם לגאולה.
זו היתה הארה עליונה בבחינת "משה".
לעומת זאת -
"ענני הכבוד" היו הארה לפי הכלים, כנגד אהרן הכהן, וכפי שביארנו.
בזה מיושבת הסתירה שהקשנו בתחילת הדברים, האם ענני הכבוד באו בזכות אהרן או בזכות משה.
שכן, אנו יושבים לזכר שני הבחינות, גם הבחינה של ההארה לפי הכלים - שכנגד אהרן, וגם הבחינה של ההארה העליונה שלא לפי הכלים - שכנגד משה.
ביאור סדר הזכרת חג הסוכות בתורה
לאור הדברים האמורים, ניתן לבאר ענין תמוה שמצינו בפרשת המועדות –
התורה מפרטת את המועדים בזה אחר זה, ובתוכם גם חג הסוכות.
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרָאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֶם מוֹעֲדִי.
(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'.
(לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ...
משמעות סדר הפסוקים היא שבשלב זה הסתיימה רשימת המועדים, וכבר נכתבו כולם.
אולם מיד לאחר מכן ממשיכה התורה ומזכירה שוב את חג הסוכות ומצוותיו -
(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וכו' תָּחֹגוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים וגו'.
(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וגו'.
(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה וגו'.
(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.
מה הביאור בסדר הזה ? כביכול סיכום וחזרה שוב לנושא.
התשובה לכך היא, שבאמצעות סדר זה התורה מלמדת אותנו על שני בחינות ההשפעה הקיימות בחג הסוכות.
שהרי משמעות עשיית המצוות במועדים היא הכנת הכלים שלנו לקבלת ההשפעה וההארה של המועד.
גם בחג הסוכות יש את הבחינה הזו, ולכן אנו צריכים לשבת בסוכה וליטול ארבעת המינים, ובכך להכין כלים לקבלת השפע.
אבל יש השפעה גבוהה יותר, הבאה ממקור עליון, בבחינת 'מקראי קודש', בחינת 'שבת', "שבת קביעא וקיימא", הארה הבאה ב'אתערותא דלעילא' לא לפי מעשינו והכנתינו.
תחילה הוזכר חג הסוכות בלא המצוות הקיימות בו, וזה כנגד ההשפעה העליונה שלא לפי מעשינו.
ולאחר סיום הפרשה, הוזכר החג שוב – מצד ההשפעה שכן תלויה במעשינו, ורק בשלב זה הוזכרו מצוות הסוכה והלולב.
סוכה – השפעה עליונה, ד' מינים - השפעה לפי המעשים
בפתיחת הדברים התקשנו מדוע יש שני מצוות בחג הסוכות, גם 'ישיבה בסוכה' וגם 'נטילת לולב', ומה הקשר ביניהם.
התשובה לכך היא, על פי מה שמייסד רבינו הגר"א מוילנא שכל השפעה אלוקית בנויה ממערכת של עשר ספירות. ובחג הסוכות מחולקים הם בין שני המצוות יחד -
- בסוכה יש שלש דפנות.
- ובארבעת המינים יש שבעה פריטים: אתרוג, לולב, שלשה הדסים ושני ערבות.
יחד הם יוצרים מערכת אחת של עשר.
עשרת הספירות מורכבים משני חלקים: ג' המוחין העליונים, ושבעת המידות התחתונות.
על פי זה ניתן לומר, שהישיבה בסוכה היא כנגד ההשפעה הבאה מלמעלה לא לפי מעשינו, וזה כנגד ג' המוחין.
ואילו נטילת ד' מינים היא כנגד ההשפעה הבאה לפי מעשינו, וזה כנגד הז' מידות שמבטאים את העשיה והעבודה של האדם.
כאשר נוטלים את ארבעת המינים בתוך הסוכה זהו חיבור של שני ההשפעות יחד, ומערכת המוחין מצטרפת אל מערכת המידות - ומבין שניהם נוצרת השפעה עליונה ביותר.
שבעת ימי חג הסוכות – השפעה לפי המעשים, שמיני עצרת – השפעה עליונה
על פי זה ניתן לחלק את שני הבחינות של ההשפעה בין שבעת ימי חג הסוכות ליום 'שמיני עצרת' -
שבעת הימים של חג הסוכות, הם ימים של השפעה לפי ה'אתערותא דלתתא', ולפי הכנת הכלים שלנו. כנגד אהרן הכהן, שהיה מעלה שבעה עננים מהקטורת.
ואילו 'שמיני עצרת' הוא יום שאין בו מצוה מסויימת מעשית, משום שביום הזה ההשפעה היא מלמעלה בלא קשר למעשינו.
על מהותו של יום שמיני עצרת אמרו חז"ל משל: מלך זימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר, אמר: בני, בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם.
הקשה על כך בספר 'פחד יצחק': מה תועיל לאותו מלך ההתעכבות עם בניו עוד יום אחד ? והרי זה רק יגביר את הגעגוע !
ולדברינו, הביאור הוא, שבאותו יום נוסף ישנה השפעה עליונה מהמלך לבניו שלא לפי השגתם וכליהם, והשגה זו תישאר עמהם גם לאחר הפרידה – ובזה הועיל שאינם נפרדים כלל !
שמיני עצרת – השפעת 'הסוכה העליונה'
והדברים מרומזים בדברי רבינו בחיי בספר 'כד הקמח': ביום שמיני של חג היו מקריבין פר אחד כנגד הסוכה העליונה וכנגד אומה יתירה שלא נמסרה ביד מזל או כוכב או מלאך.
מהי אותה "סוכה העליונה" ?
אלא שיש סוכה גשמית שאנו צריכים לשבת בתוכה כדי לקבל את האור והשפע. וזה כנגד אהרן הכהן בכל שבעת ימי החג.
אבל יש "סוכה העליונה", שהיא השפעה ממרומים לא לפי מעשינו, וזה בשמיני עצרת, וכנגד משה רבינו.
וכך, בכל שבעת ימי החג אנו מקריבים קרבנות כנגד 'אומות העולם'. ובימים אלו אנו צריכים להבדיל את עצמינו מהם באמצעות הכניסה לסוכה של 'ענני הכבוד'.
אבל שמיני עצרת הוא זמן של השפעה עליונה שאינה שייכת כלל לאומות העולם, וכלשון חז"ל: "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך".
בבחינה זו שמיני עצרת הוא 'רגל בפני עצמו', בו יש לנו את האפשרות לקבל השפעה עליונה למעלה מהשגתינו וערך מעשינו.