שבועתנא לא שבועות
שבועתנא לא שבועות
היה זה במוצאי חג השבועות תש"ז, בתקופה שחסידים רק יצאו מרוסיה, ועברו במחנות העקורים "פוקינג" וכדומה, המשפיעים ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה ור' ניסן נאמנוב ע"ה ישבו והתוועדו עם תלמידי התמימים.
[אדמו"ר הריי"צ נ"ע סידר שר' שלמה חיים קסלמן, שנהג בקירוב לבחורים, יהיה עם הצעירים, ור' ניסן נאמנוב, שהיה בריחוק וגבורה, יהיה עם המבוגרים. ההפך זה לא היה עובד].
כאשר היו יחדיו בצרפת, התעורר ביתר שאת הויכוח בדרכי העבודה בין ר' ניסן, שדגל בלימוד אותיות בעל-פה וכיו"ב, לבין ר' שלמה חיים, שדרש הבנה בלימוד החסידות עם געשמאַק וחיבור לתוכן, כך שהלימוד יפעל "ובכן" בנפש הלומד.
עוד בעיירה נוועל, כאשר ר' ניסן נאמנוב שימש כמשגיח בסניף ישיבת תומכי תמימים המקומית, הגיע החסיד ר' איטשע דער מתמיד הי"ד לעיר וישב להתוועד עם החסיד ר' זלמן משה היצחקי ע"ה.
הבחורים רצו להשתתף בהתוועדות, אך ר' ניסן, שהיה מקפיד מאוד על סדרי הלימוד, הודיע שאסור לעזוב את המקום באמצע סדר חסידות. כמובן, שר' ניסן עצמו לא רצה לפספס את ההזדמנות והלך להתוועדות. כשראו הבחורים שר' ניסן איננו, הבינו שהוא בהתוועדות, וחמקו חרש כדי לשמוע את הפארבריינגען מאחורי הדלת.
מתוך ההתוועדות הסוערת, נשמע קולו של ר' איטשע תובע מר' ניסן: "ספירת המלכות איז אויך אַ פרצוף שלם". כלומר, קו העבודה של ר' ניסן בדוגמת "מלכות", היינו קבלת עול במעשה. ר' איטשע תבע ממנו להבין שגם לספירת המלכות יש "פרצוף" שלם, כלומר שגם בקבלת עול יש צורך ב''התכללות" של כל הספירות: חב"ד, חג"ת, מחשבה במוח ורגש בלב וכו'.
לא מספיק להוציא בשפתיו ולעשות באבריו, אלא צריך להחדיר בתוך המעשה "נעשה" גם חיבור פנימי "נשמע" מתוך רגש אמיתי. שהמוח יהיה מואר מהאלקות המתלבשת בשכל הקיים בתורת החסידות, והלב יהיה מלא באור וחיות של דרכי החסידות.
(ראה ספר "ר' ניסן עובד אלוקים", פרק שלישי, עמוד 38 ואילך. ראה לדוגמא לקו"ש חלק ט"ז, משפטים א', עמוד 242. ועוד).
בחזרה לסיפורנו, חוץ משני המשפיעים שהתוועדו עם תלמידיהם, נכח במקום ר' פרץ מוצקין ע"ה, יהודי חסידי מאוד, בעל פה מפיק מרגליות, שגרם לעונג גשמי ורוחני לכל מי שישב אצלו בהתוועדות, הוא תפס את שאר החברה, האברכים, הבעלי-בתים וכו', והתוועד איתם מתוך חיות מיוחדת.
ר' פרץ לקח הרבה "משקה", והתוועד כל הלילה על נקודה אחת, תוך שהוא מנגן שוב ושוב את המילים שאומרים בתפילת "כל נדרי"י - "ישבועתנא לא שבועות"... ופירש שחג השבועות שלנו, "שבועתנא", היה "לא שבועות", זה לא נראה כמו שצריך להיראות.
הבחורים הצעירים אמנם התכוננו כראוי, למדו חסידות והתפללו באריכות וכו', אך אצלנו המבוגרים "שבועתנא לא שבועות", לא עשינו הכנה כראוי, לא שקועים בלימוד החסידות כמו שצריך, ואיזה פנים יש לתפילה שלנו? ממילא נשאלת השאלה איך בכלל אפשרי להגיע לחג בלי הכנה מתאימה.
עלינו להתפשט מהשיקוע בגשמיות וחומריות העולם, ואז שייך שיאיר קצת אלקות בנפש, עד אשר "שבועתנא" יהיה קצת "שבועות".
תורף הדברים מתאים לפי המבואר בחסידות, שתוכן עניין התרת ה"שבועות" וה"חרמים" בתחילת יוהכ"פ, בעת אמירת "כל נדרי", זה לצאת מכל העניינים הבלתי רצויים שהגוף והנפש הבהמית קשורים ואסורים בהם את הנפש האלוקית, ודרכם מונעים את גילויה, ולהתרומם לחוש קצת אהבת השם, וקרבת אלוקים.
כפי שנכתב ב''לקו"ת", אשר הפרת והתרת הנדרים ענינה: "מבטל כל האיסורים והקישורים אשר כנסת ישראל היא אסורה וקשורה .. וענין האיסורים שהיא אסורה וקשורה בהן, יש לומר דהיינו חלישת כח הנפש, שאין בכחה לצאת מנרתקה ומאסרה כו' חומריות הגוף ונפש הבהמית ..
"הפרת נדרים ביוהכ"פ היינו: שע"י התשובה נמשך בחינת הפרת וביטול הקישורים, וגילוי אהבה רבה בנפש".
(לקו"ת, מטות דפ"ה ע"א, בארוכה. וראה גם לקו"ש ח"ד, מטות, עמוד 1079 ואילך. חי"ג, מטות א', עמוד 107 ואילך. חל"ג, מטות, עמוד 191 ואילך. שיחת מטו"מ תשמ"ח, מוגה. ועוד).
כך עורר ר' פרץ, שצריך להפסיק להיות שקוע ראשו ורובו בדברים של מה בכך, באופן של "ישבועתנא לא שבועות", ולפחות בזמן נעלה כזה, יש להתעורר מהקיפאון הרוחני, להתרומם לעולם האלוקי של חסידות, ללמוד בשופי אליבא דנפשא, להתפלל עם קצת יותר געשמאק, ולנסות לחיות את הדברים מיט אַ האָרעלע אמת.
כך התוועד כל הלילה, תוך שחזר שוב ושוב על התנועה ש''שבועתנא לא שבועות", שחג השבועות לא היה כראוי.
כמובן, שכאשר עומדים לפני יו"ט וחג, צריך לפעול בעצמנו ש"השבועות" כן יהיה כדבעי, חדור ברגש וחיות חסידי, וספוג בתורת החסידות ובהדרכותיה. וכך במקום לצעוק במר נפשו "שבועתנא לא שבועות", נאמר בשמחה ובפנימיות: "שבועתנא" היא אכן קצת "שבועות"/יוהכ"פ.
לחיים, לחיים ולברכה!
★★★
