סיכומים כלליים לפי סדר העניינים

דיני הסכך

צילתה מרובה מחמתה- צריך שתהיה הסוכה צילתה מרובה מחמתה. לרבנן הכונה שהצל של הסכך יהיה מרובה מהחמה, ולרבי יאשיה גם הצל של הדפנות פוסל. (ז:). וגם אם הסכך דליל ויש הרבה חמה, כל שצילתה מרובה כשרה. (כ"ב.). ואיתא בגמ' (כ"ב:) דבעינן שיהיה הסכך עצמו יותר מהחלל שבין הסכך, והצל שלמטה שהוא פחות מהסכך שלמעלה יכול להיות שוה לחמה. ולתוס' שם אם הסכך שוה לחלל כשרה, דפרוץ כעומד מותר, וכוונת הגמ' שאם מלמטה זה נראה שוה פסולה, מפני שבמציאות יש יותר אויר מסכך. ואם הסוכה בכללה צילתה מרובה מחמתה, הסוכה כשרה אף אם מיעוטה חמתה מרובה מצילתה (י"ט.), אמנם י"א שאם יש בסוכה מקום ז"ט על ז"ט שחמתו מרובה מצילתו אין לשבת באותו מקום (ר"ן שם). והגמ' (ט"ו) אומרת שהמקרה סוכתו בסכך פסול וכשר בשיעור שוה זה תלוי במחלוקת אם פרוץ כעומד מותר או אסור, ואם פרוץ כעומד אסור צריך לשים יותר סכך כשר מהפסול, או למלא את כל החלל ולשים מעט סכך כשר על הפסול, דאז יש רוב סכך כשר. ואם הסכך עבה כ"כ שאין הכוכבים נראים מתוכה כשרה, ואם גם זהרורי חמה אינם נראים, לב"ש פסולה ולב"ה כשרה. (כ"ב:).

מה כשר לסכך- אין מסככים אלא בדבר שגידולו מן הארץ, והוא תלוש, ואינו מקבל טומאה. (י"א). י"א שלומדים מ"ואד יעלה מן הארץ" למ"ד שסוכה היא זכר לענני כבוד. ויש לומדים מהקש לחגיגה. ויש לומדים (י"ב.) מ"באספך מגרנך ומיקבך" בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. ויש לומדים מדכתיב "צאו ההר והביאו עלי זית וכו' ". ושיטת ר"י (ל"ז.) שצריך לסכך דווקא בד' מינים שבלולב, דאם ד' מינים שנוהגים רק ביום נוהגים רק בד' מינים, כ"ש שסוכה שנוהגת גם בלילה שנוהגת רק בד' מינים. וכתבו התוס' שגם לדעתו אין לסכך בדבר המקבל טומאה. והלכה שמסככים בכל דבר שגידולו מן הארץ.

מחובר שקצצו, נחלקו בגמ' אם פסול משום תעשה ולא מן העשוי, או שכשר משום דאמרינן פסיקתן זו היא עשייתן, וצריך לנענע את הסכך אחרי שחתכו, ואם אין הקציצה ניכרת כיון שהשאיר את הענף במקום חיבורו פסול. וכתבו הראשונים שאם סיכך תחת מחובר או תחת בית והסירו אין בזה משום תעשה ולא מן העשוי כיון שאין הפסול בסכך עצמו.

אלו דברים פסולים לסיכוך משום שהם מקבלים טומאה- כל דבר שהוא כלי הרי הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו. ובלאי כלים כגון מטלניות שאין בהם ג' על ג', אע"פ שעכשיו אינם מקבלים טומאה, גזרו חכמים שלא לסכך בהם כיון דמכלי קאתו. (ט"ז.). ושיפודים וארוכות המיטה פסולים לסיכוך, ואף אי נימא שאפשר לסכך בבלאי כלים, מ"מ אם סיכך בארוכה ושתי כרעים או בקצרה ושתי כרעים פסולה, כיון שזה ראוי לשימוש אם יסמוך אותה לכותל וישים שם עצים וחבלים. (שם). חיצים זכרים שאין להם בית קיבול אינם מקבלים טומאה וכשרים לסיכוך, אבל נקיבות שיש להם בית קיבול מקבלים טומאה ואין מסככים בהם. (י"ב:). פשתן שלא נשרה ולא נופץ אפשר לסכך בו, אבל אם נשרה כבר יש בזה ספק, ואם תיקנום במסרק ונתלבנו אין מסככים בהם אף שלא נטוו. וחבלים של פשתן כתב הרא"ש שאין מסככים בהם (אע"פ שאין מקבלים טומאה, מפני שנשתנה צורתם), אבל בשל סיב מסככים. (י"ב:). נסרים שאינם רחבים בשיעור הפוסל, אבל הם משופים, אפשר לסכך בהם, ולא גזרו שמא יבואו לסכך בכלים. (ט"ו.).

מאכל אדם הרי הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו. ושושי והיזמי אינם מאכל אדם ומסככים בהם, אבל שווצרי אין מסככים בו מפני שריחו רע, והיגי אין מסככים בו מפני שעליו נושרים ואדם יוצא בגללו מן הסוכה. (י"ג.).

מחצלת- מחצלת קנים אם עשאה בהדיא לשכיבה הרי היא מקבלת טומאה ואין מסככים בה, ואם עשאה בהדיא לסיכוך מסככים בה ואינה מקבלת טומאה. ואם עשאה בסתמא, לרבא גדולה כשרה ובקטנה לת"ק פסולה ולר"א כשרה, ולרב פפא קטנה פסולה, ובגדולה לת"ק פסולה ולר"א כשרה. ובגמ' איתא שמחצלת קנים או חילת, אם היא קלועה מסככים בה, ובארוגה מחלוקת, ואם יש לה שפה לכו"ע אין מסככים בה. ומחצלת של שיפה וגמי גדולה כשרה וקטנה פסולה. (י"ט: כ').

ירקות שמתייבשים מהר אע"פ שהם פסולים לסיכוך משום שהם מקבלים טומאה, וסכך פסול פוסל בארבעה טפחים, מ"מ הם פוסלים בג"ט כדין אויר, כיון שהם מתייבשים. ולענין זרעים שביטלם לסוכה, כתבו התוס' שאין זה כשר לסיכוך כיון שעתיד לסתור את הסוכה, או שזה פסול משום תעשה ולא מן העשוי, והסתפקו התוס' היכא דביטלם לפני שהניחם ולא עשה מעשה לבטלם, אי מהני. (י"ג:).

סיכוך באוכל המחובר לפסולת- הבוצר ענבים לגת אם הפסולת מרובה על האוכל מסככים בהם, ואם לאו אין מסככים בהם. ובקוצר לסכך יש מחלוקת אם דנים רק את האוכל לפסול, או שיש לפסולת דין ידות שגם היד מצטרף לפסול. ואם קצצם לאכילה לכו"ע גם היד מצטרף לפסול. ואם קצצם לאכילה ונמלך לסכך בהם, יש מחלוקת אם מחשבה מועילה לבטל דין ידות, או דבעינן מעשה. (י"ג:).

סיכוך בחבילות- אין לסכך בחבילה קשורה, דפעמים אדם מניח חבילתו על גבי סוכתו כדי ליבשה ונמלך עליה לסיכוך, שאז זה פסול משום תעשה ולא מן העשוי, ולכן גזרו שאין לסכך בחבילה אף כשמניחה לשם צל. ואיתא בירושלמי שאין חבילה פחותה מכ"ה קנים. ואם פתח את החבילה, היכא שהאיסור הוא משום גזירה כשרה, ודעת התוס' דאף היכא שהניחה לייבשה כשירה משום שהפתיחה היא כמו נענוע. (י"ב).

אגד חד לאו שמיה חבילה, ואגד שלש הוי חבילה, ובשתים יש מחלוקת רבי יוסי ורבנן. (י"ג.). קנים שאגדם למנין מסככים בהם, כיון שאין דרך להצניעם אגודים. אגד שאינו עשוי לטלטלו באותו אגד, נחלקו בגמ' אי הוי אגד. (י"ג:).

סיכוך בנסרים- במתני' (י"ד.) איתא שלר"י מסככים בנסרים, ור"מ אוסר. שיטת רב שנסרים פחות מד"ט כשרים לכו"ע, וכל המחלוקת היא בנסרים רחבים ד"ט, ונחלקו אם יש גזירת תקרה, וטען ר"י שהרי בתקרה שאין עליה מעזיבה ב"ה מתירים לנענע משום תעשה ולא מן העשוי, או ליטול אחת מבינתיים, ורק ב"ש מצריכים דווקא ליטול אחת מבינתיים, שזה מעשה מעליא. ור"י מתיר אף לישן תחתיהם, ואף אם יש בצד הסוכה ד' אמות של נסרים של ד"ט, אין מצטרפים לפסול. ור"מ אוסר לסכך בהם, (וסובר שגם לב"ה בתקרה שאין עליה מעזיבה צריך ליטול אחת מבינתיים), ואין לישן תחתיהם, וכמה נסרים מצטרפים לד' אמות מן הצד לפסול את הסוכה. ולל"ב (י"ז:) שגם באמצע סכך פסול פוסל בד"ט, א"כ ה"ה באמצע הסוכה. ולשמואל נסרים רחבים ד"ט לכו"ע אין מסככים בהם ואין ישנים תחתיהם, ובפחות מג' לכו"ע מסככים בהם, ונחלקו ברחבים בין ג' לד' טפחים. ושני נסרים שביחד הם יותר מד"ט והם באמצע הסוכה (לישנא קמא), או שביחד הם ד' אמות והם בצידי הסוכה (לישנא בתרא), לר"י אינם פוסלים את הסוכה, ולר"מ הם פוסלים את הסוכה. ובתקרה שאין עליה מעזיבה, המחלוקת היא אם פקפוק מועיל לבטל ממנה שם תקרה או לא. נסרים הרחבים ד"ט שהפכם על צידיהם פסולים, משום שנעשו כשיפודים של מתכת. (י"ד. – ט"ו.).

סוכה שלא נעשית לצל כגון החוטט בגדיש פסול משום תעשה ולא מן העשוי, ואם כשהגדיש היה חלל טפח במשך ז"ט כשיעור הכשר סוכה, אותו מקום כשר לסוכה, (והתוס' מסתפקים אם טפח מספיק לכו"ע או שי"א שצריך ד"ט). (ט"ז.).

דין סכך שאינו מעל כל חלל הסוכה- אם יש בסוכה מקום שאינו מקורה כלל, הרי אם יש בזה ג"ט, בין באמצע בין בצד, זה פוסל את הסוכה. וסכך פסול, אם הוא בצד הסוכה אינו פוסל אלא בד' אמות, מפני שעד ד' אמות אומרים דופן עקומה. ובאמצע י"א שגם שם זה פוסל בד' אמות, שזהו השיעור לפסול, וי"א שבאמצע זה פוסל כבר בד' טפחים. ולענין לפסול את שאר הסוכה, אם גם כשנוציא את המקום שיש בו סכך פסול נשאר למקום הכשר ג' מחיצות הרי זה כשר, ואם לאו פסול. ולישן תחת סכך פסול, דעת הרז"ה שמותר עד ד"ט, ודעת הראב"ד שרק עד ג"ט מותר. סכך פסול ולידו אויר, אין מצרפים אותם לשיעור אחד לפסול אף בשיעור החמור. (י"ז). ואם יש אויר ג"ט, אם הסוכה גדולה והאויר בצידי הסוכה, יכול למעט את האויר ע"י סכך פסול ולהכשירו, ואם האויר באמצע הסוכה נחלקו רב אחא ורבינא אם אומרים לבוד באמצע הסוכה. וכתבו התוס' שכל המחלוקת היא היכא שיש אויר לכל אורך הסוכה. ולקמן (י"ט.) מבואר ברש"י שאויר פחות מג"ט אין ישנים תחתיו, וכתב הרא"ש דהיינו היכא שהאויר הוא לכל אורך הסוכה, והר"ן כתב דהיינו כשראשו או רובו תחת האויר. והתוס' (שם) כתבו שאפשר לישן תחת האויר.

סוכה תחת האילן, אם האילן צילתו מרובה מחמתו הסוכה פסולה, ואם האילן חמתו מרובה מצילתו כשרה רק אם עירב את ענפי האילן עם הסכך. ונחלקו הראשונים אי איירי כשהסוכה צילתה מרובה מחמתה רק בצירוף האילן, או כשצילתה מרובה מחמתה ללא האילן. (ט:).

סוכה תחת סוכה, ושיעור הסוכה העליונה י"א טפח וי"א ד"ט וי"א י"ט, אם שניהם צילתן מרובה מחמתן העליונה כשרה והתחתונה פסולה, ואם העליונה חמתה מרובה מצילתה, אין התחתונה פסולה, ואם הסכך של העליונה הוא למעלה מכ' נחלקו הראשונים אם התחתונה פסולה כשהיא בפני עצמה צילתה מרובה מחמתה. ואם התחתונה חמתה מרובה מצילתה, והעליונה צילתה מרובה מחמתה, והסכך של העליונה למטה מכ', שתיהם כשרות. וכל זה כשהעליונה יכולה לקבל כרים וכסתות של התחתונה, אבל בלאו הכי אין העליונה פוסלת את התחתונה, ואם יכולה לקבל ע"י הדחק, ר"י מכשיר וחכמים פוסלים. (ט: - י.).

הפורס סדין- אם פרס מעל הסוכה מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, פסולה, (והיכא שבלא הסדין צילתה מרובה מחמתה נחלקו הראשונים אם הסדין פוסל). ואם פרס סדין כדי לנאותה כשרה, אמנם נויי סוכה המרוחקים ד"ט מהסכך, נחלקו אמוראים אם הם פוסלים או לא. ואין לשים בגד ע"ג הסוכה כשהוא יבש, מפני מראית העין, וכשהוא רטוב נחלקו הראשונים אם הוא פוסל מדינא, או שמותר להניחו דהוי כמו סדין ליפות. (י').

מיטה וכילה וכדו' שבתוך הסוכה- אסור לישן בסוכה תחת מיטה הגבוהה י"ט. ותחת כילה אם יש לה גג מותר רק בפחות מי"ט, ובאין לה גג מותר אף בגבוהה י"ט. ובנקליטין מותר רק באינם גבוהים י"ט, ובגבוהים י"ט אסור אפי' באין להם גג אלא הסדין משופע. ובקינופות אסור אפי' באינם גבוהים י"ט, כיון דקביעי. ור"י מתיר לישן תחת מיטה או תחת כילה אף בגבוהים י"ט ויש להם גג, והגמ' (כ"א:) דנה אם טעמו משום דס"ל שסוכה אינה אהל כיון שנעשית בשביל גבה ולא בשביל שימוש תחתיה, או משום דס"ל שסוכה דירת קבע בעינן, ולא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע. (י: - י"א.).

דיני הדפנות

נעץ ד' קונדסים וסיכך על גבם- לרבי יעקב בין בארץ בין בשפת הגג בין באמצע הגג כשר, היכא שאם יחקקו את הקונדסים יהיה בהם טפח לכאן וטפח לכאן. ולחכמים טפח אינו מועיל דבעינן שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח. והיכא שהסוכה נמצאת בשפת הגג, הגמ' מסתפקת אם זה כשר לרבנן משום גוד אחית, או לא. (ד).

מספר הדפנות הנצרכות בסוכה- לרבנן צריך ב' דפנות שלימות, והשלישית יכולה להיות טפח, ולר"ש צריך ג' דפנות שלימות, והרביעית יכולה להיות אפי' טפח. הגמ' מבארת שמה שדופן אחת מועילה בטפח זה הלכה למשה מסיני, והמחלוקת היא דהנה בתורה כתוב ב"פ בסוכת, ופעם אחת בסוכות, ונחלקו אם יש אם למקרא או למסורת, או שנחלקו אי סככה בעי קרא, או שנחלקו אם ההלכה למשה מסיני באה לגרוע משלש או להוסיף על שלש, או שנחלקו אם דורשין תחילות או לא, או שר"ש לומד מהפסוק "וסוכה תהיה לצל יומם ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר". (ו:). עוד איתא בגמ' (ז:) ששיטת אחרים שסוכה העשויה כשובך, והיינו עגולה, פסולה לפי שאין לה זויות, ובעינן דירת קבע, ואין הלכה כן.

ושלישית אפי' טפח, ואותו טפח היכן מעמידו- אם יש ב' דפנות זו לצד זו כמין גאם, עושה דופן של טפח ומשהו, ומעמידו בפחות מג"ט לאחת הדפנות, שעי"ז יש כאן דופן ד"ט ע"י לבוד, שזה רוב מז"ט שזה שיעור הכשר סוכה, (וביותר מג"ט ומחצה לא סגי, משום דפחות מד"ט לא חשיב בשום דוכתא). ואם הדפנות זו כנגד זו, כמבוי, צריך לעשות מחיצה ד"ט ומשהו, ולהעמידה פחות מג"ט סמוך לאחת הדפנות. והנה רבא מחדש דין לגבי צוה"פ בדופן של הטפח, י"א שכוונתו שיחלק טפח לשתים ויעשה ממנו צוה"פ, וי"א שמועיל או טפח או צוה"פ, וי"א שצריך גם טפח וגם צוה"פ, וכן הלכה. והיכא שעשה פס ד"ט נחלקו הראשונים אם צריך צוה"פ, ואם עשה דופן ז"ט לכו"ע א"צ צוה"פ. (ז.).

סוכה שיש לה ב' דפנות, והטפח שבדופן השלישית הוא מחוץ לחלל הסוכה, רב אשי הכשיר בזה כמו דמהני לגבי לחי. (י"ט.).

מחיצה של שתי בלא ערב או של ערב בלא שתי כשרה לסוכה כמו לשבת, ובלבד שלא יהא בין קנה או חבל לחבירו ג"ט. פרוץ מרובה על העומד כשר בסוכה, ובלבד שלא יהיה פתח יותר מי' אמות, ואם יש פתח יותר מי' אמות עם צוה"פ נחלקו הראשונים אם כשר. (ז.).

מחיצה מדין מיגו- רבא מחדש ששתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח מותר לטלטל בזה בשבת של סוכות, מיגו דהוי דופן לענין סוכה. וכן לאידך גיסא אם סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי, או ע"ג באר שיש לה פסי ביראות, כשרה הסוכה בשבת שבתוך החג, מיגו דהוי דופן לענין שבת. וכתבו הראשונים שזה מועיל רק לדינים דרבנן, אבל לא לדין טפח של הדופן השלישית שזה דאורייתא. ונחלקו הראשונים אם מבוי מפולש שיש לו לחי בצד אחד כשר אם סיכך באותו צד, אף שמדרבנן אסור לטלטל במבוי כזה, או שאין להתיר אלא במקום שהלחי מתיר גם מדרבנן. וי"א שדעת הרי"ף שהמיגו מועיל רק לחומרא.

אפשר לעשות דפנות מדבר המקבל טומאה או שגידולו מן הארץ, או מדבר שאין גידולי קרקע. (י"ב.). אך כתב הר"ן שאין לעשות דפנות מדבר שיש לו ריח רע.

גובה הדפנות- א"צ שהדפנות יגיעו עד הסכך, אמנם צריך שיהיו הדפנות עד גובה י"ט, ושיתחילו בפחות מג"ט לקרקע, ונמצא שסוכה גבוהה י"ט אפשר להכשירה במחצלת ד"ט ומשהו, אם אין ג"ט בין הקרקע למחצלת ובין הסכך למחצלת, דאמרינן לבוד, אך אם הסכך גבוה מי"ג טפחים צריך שהדופן תהיה עד גובה י"ט. אמנם דעת רבי יוסי שדופן י"ט כשרה אף אם הניח אותה מעל ג"ט. והמחלוקת היא אם מחיצה תלויה מתרת או לא, (אינו תלוי במחלוקת בדין מחיצה תלויה בבור). (ט"ז).

א"צ לעשות את הדפנות לצורך החלל, אלא אפשר לעשות סוכה ע"י הדפנות החיצוניות של הבית אף שנעשו לחלל הבית,

פי תקרה יורד וסותם- סיכך ע"ג אכסדרה, ויש בין מחיצות הבית לסוף האכסדרה ד' אמות, אם יש לה עמודים שאין ביניהם ג"ט, לל"ק כשרה לכו"ע משום לבוד, ולל"ב אביי מכשיר משום לבוד, ורבא פוסל משום דס"ל שלא אומרים לבוד כשהדבר נעשה לבפנים ולא לבחוץ. ואם אין לה עמודים פחות מג"ט, שיטת אביי דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, והיינו דהיכא שכשתקרת האכסדרה גבוהה יותר מהסכך אומרים שהקו שבסוף התקרה יורד עד למטה, (והיינו בשיטת רב שמכשיר אכסדרה שבבקעה משום פי תקרה, אבל לשמואל שפוסל בבקעה ודאי פסול גם באכסדרה שאינה עשויה לחלל הסוכה). ולרבא לא אומרים פי תקרה יורד וסותם באכסדרה גם אם אין לה דפנות כלל, ולתוס' איירי שיש לה ב' דפנות סמוכות. בסוכה העשויה כמבוי, שהדפנות זו מול זו מודה אביי שלא אומרים פי תקרה יורד וסותם. (י"ח – י"ט.).

בהמה המשמשת לדופן, ר"י (כ"ג.) מכשיר (אא"כ סמך עליה הסכך. תוס'), ור"מ פוסל, י"מ (כ"ד.) טעמא דר"מ משום שמחיצה העומדת ברוח אינה מחיצה, וי"מ משום שמחיצה שאינה עשויה בידי אדם אינה מחיצה, ונ"מ במחיצה שהעמידה בנוד תפוח. ואין טעמו של ר"מ מדרבנן גזירה שמא תמות או שמא תברח, דודאי ר"מ פוסל מדאורייתא, שהרי ר"מ מיקל וסובר שאין טומאת גולל בדבר שיש בו רוח חיים.

דופן סוכה שברוח מצויה היא מתנודדת פסולה, ואם משתמש בענפי אילן רכים לדפנות צריך לקושרם בהוצא ודפנא, ולא חוששים שמא ישתמש באילן. (כ"ד:).

דיני עשית הסוכה

אלו מקומות ראויים לסוכה- בראש הספינה, אם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה פסולה, וברוח מצויה דים שהיא רוח שאינה מצויה דיבשה, ר"ג פוסל דבעינן דירת קבע, ור"ע מכשיר דבעינן דירת עראי, ואם יכולה לעמוד גם בזה כשרה לכו"ע, אע"פ שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דים. בראש העגלה, לתנא דמתני' כ"ב: כשרה ועולין לה ביו"ט. ונחלקו הראשונים (תוס' ז: ותוס' כ"ב:) אם ר"ג שפוסל בראש הספינה פוסל גם בזה. בראש האילן כשרה ואין עולין לה ביו"ט, ואם עלה יצא יד"ח, ואם עומדת גם על עמודים ואם ינטל האילן לא תיפול עולין לה ביו"ט, וכתבו התוס' (כ"ג.) דאי בעינן סוכה הראויה לשבעה סוכה ע"ג אילן פסולה. ע"ג גמל ר"י פוסל כיון שאינה ראויה לשבעה, ור"מ מכשיר כיון שמדאורייתא היא ראויה לשבעה, ונחלקו רש"י ותוס' אי איירי כשהסכך ג"כ ע"ג גמל או רק הקרקעית והדפנות.

כתבו התוס' (כ"ב: ד"ה שתים) שסכך הסמוך על אילן פסול, דחיישינן שמא יניח חפציו על הסכך ונמצא משתמש באילן.

סוכה גזולה או שאולה- סוכה גזולה פסולה דכתיב "חג הסוכות תעשה לך". והתוס' דנים שיש לפסול גם משום מצוה הבאה בעבירה. (ט.). ואיתא בגמ' (ל"א) שלרבנן אדם יוצא יד"ח בסוכה שאולה, ולר"א לא יצא דכתיב "תעשה לך" משלך. ולענין גזולה המוציא את חבירו מהסוכה וישב בה כשרה לרבנן, משום שקרקע אינה נגזלת והויא כשאולה, וכן הדין בבונה סוכה ברה"ר שזה גזל הרבים, אבל אם גזל עצים וסיכך בהם יוצא לכו"ע, משום שקנאם בשינוי מעשה ושינוי השם, ועוד דמשום תקנת השבים א"צ לסתור את הבנין. וכתב רש"י דהא דאיתא בגמ' שסוכה גזולה פסולה היינו אם גזל סוכה העשויה בראש העגלה או בראש הספינה בזה היא פסולה. והתוס' כתבו דמשכחת לה בגזל עצים ובנה מהם סוכה, או בבנה סוכה בחצר חבירו שלא מדעתו והוציאו בעל החצר מסוכתו וישב בה.

דיני ישיבת הסוכה

פטור סוכה מדין עוסק במצוה- העוסק במצוה פטור מן המצוה, וזה כולל גם שליח שהולך לעשות מצוה, (וכן כותבי סת"ם ותגריהם ומוכרי תכלת וכדו'), וכן הטרוד בטירדה דמצוה פטור מן המצוה (וכגון חתן הכונס את הבתולה, אבל באלמנה חייב מפני שאינו טרוד, וכן הולכים לדבר מצוה פטורים מסוכה גם בלילה משום טירדה דמצוה, ובטירדה דרשות כגון שטבעה ספינתו בים, או אבל שאין לו מצוה להיות טרוד חייב, ואבל אינו פטור אלא מתפילין ביום הראשון). ומקור האי פטורא הוא או מ"בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", ומ"ויהי אנשים אשר היו טמאים" (מטמאים א"א ללמוד היכא שכבר נתחייב במצוה, וא"א ללמוד טמאים מ"בשבתך בביתך" כיון שפסח יש בו כרת). וכתב רש"י שהפטור הוא אפי' בשעת חנייתם, וכתבו התוס' והרא"ש שדווקא היכא שאם יעסקו בסוכה יתבטלו מן המצוה פטורים, אבל היכא שאפשר לקיים שניהם חייבים. אבל הר"ן כתב שאפי' באפשר לקיים שניהם פטורים, אמנם היכא שא"צ לטרוח כלל כדי לקיים שניהם יצא ידי שניהם ומהיות טוב אל יקרא רע. חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורים מסוכה, ומה שלא יעשה החופה בסוכה י"מ משום שמא יתייחדו עם הכלה כשילך לצרכיו, וי"מ משום שהחתן מצטער לשחק עם כלתו בסוכה של ג' דפנות, ונ"מ במקום שאין איסור יחוד אבל יש צער לחתן. לרש"י יש תנאים שמחייבים עוסק במצוה לעשות מצוה אחרת, וכגון ק"ש בשושושביני החתן ובני החופה (ומ"מ פטורים מתפילה דבעיא כוונה, וכן מתפילין משום שכרות וקלות ראש), אבל להר"ן אותם תנאים אינם חולקים על עיקר הדין, ורק מחייבים בק"ש משום דליכא טירחא וליכא חסרון בשמחה. (כ"ה. – כ"ו.).

פטורים נוספים מסוכה-

הולכי דרכים פטורים רק בזמן הליכתם משום "תשבו" כעין תדורו, והולכים לדבר מצוה פטורים אף בלילה משום טירדה דמצוה. (כ"ו.).

שומרים פטורים מסוכה בזמן שמירתם, והיכא שיכול לשמור בסוכה עצמה לרבא חייב משום שאינו ממעט בשמירתו, ולאביי פטור מפני שפטור שומר הוא בגלל "תשבו" כעין תדורו. (שם).

חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה, ואפי' חולה שאין בו סכנה. (שם). מצטער פטור מן הסוכה משום "תשבו" כעין תדורו, אבל משמשיו חייבים, אמנם חובת האדם לעשות מעיקרא את הסוכה במקום שאינו מצטער שם. (כ"ו.).

נשים ועבדים פטורים מן הסוכה מהלכה למשה מסיני, (וקמ"ל שאין לחייבם אע"פ שזה מ"ע שהזמן גרמא, משום תשבו כעין תדורו, או מט"ו ט"ו מחג המצות). (כ"ח.).

קטן פטור מן הסוכה, ואם אינו צריך לאמו (י"א שנפנה ומקנח בעצמו, וי"א שניעור בלילה ואינו קורא אמא אמא) חייב בסוכה, ושמאי מחמיר בקטן. (כ"ח:).

ירדו גשמים, מותר לפנות משתסרח המקפה, ואם ירד ופסקו הגשמים יכול לגמור סעודתו בביתו, ובישן אינו חייב לעלות עד שיעור ויעלה עמוד השחר. והר"ן דן להקל שאם לא התחיל לאכול והתחילו גשמים יהיה פטור בכל מצטער אף לפני שתסרח המקפה. ובשינה אם פסקו הגשמים צריך לעלות אם ניעור משעלה עמוד השחר, והר"ן הביא שלשיטת הגאונים י"ל שאף אם לא ניעור חייב לעלות משעלה עמוד השחר, אא"כ תקפה עליו שנתו שהוא מצטער. (כ"ט.).

תשבו כעין תדורו- נתבאר לעיל שהולכי דרכים ושומרים פטורים בזמן הליכתם או שמירתם מסוכה משום תשבו כעין תדורו, וכן זה הטעם לפטור מצטער. (כ"ו.). עוד מצינו שלר"א חייבים מטעם זה לאכול י"ד סעודות בסוכה, לרבנן אדרבה כיון שבכל יום אי לא בעי לא אכיל פטורים. (כ"ז.). עוד מצינו (כ"ח:) שמטעם זה צריך לעשות סוכתו קבע ולהעלות לסוכה כלים ומצעות נאים ולאכול ולשתות ולטייל בסוכה, וביתו יהיה עראי. עוד מצינו (י"מ בתוס' כ"ט.) שאין להכניס קדירות ואגני דלישה משום שבבית יש להם מקום בפני עצמו. (י"מ דאיירי בכלי אוכל, שצריך להוציאם אחר האכילה מפני שהם מאוסים).

חיוב סוכה באכילה ושינה ותלמוד תורה- באכילה מותר מחוץ לסוכה אכילת עראי, (לרב יוסף ב' או ג' ביצים, וי"א שכוונתו שיתן ב' או ג' פעמים לתוך פיו, ולאביי מותר רק כשיעור טעימה בבוקר לפני שהולך לביהמ"ד). ופירות לתוס' והרא"ש מותר אף בקבע, ורבינו מאיר מחמיר בקבע, וביין מותר. ובשר וגבינה לרבינו פרץ בעי סוכה ולרא"ש לא בעי סוכה. (כ"ו.). ומי שרוצה להחמיר שלא לאכול אכילת עראי רשאי, ואין בזה משום יוהרא ולא חשיב הדיוט. (כ"ו:). ולענין שינה אסור אפי' שינת עראי, לרב אשי שמא ישן שינת קבע, ולרבא משום שאין קבע לשינה, ונ"מ אם מותר להניח ראשו בין ברכיו. (כ"ו.). ולענין תלמוד תורה, למיגרס בעי סוכה אבל לעיוני לא בעי סוכה, (משום מצטער. רש"י). והר"ן אומר שי"א שדווקא לעיוני חייב משום שזה קבע, ויש להחמיר אא"כ מיטריד. (כ"ח:).

מצות אכילה בסוכה- ר"א סבר שחייבים לאכול בסוכה י"ד סעודות, אחת ביום ואחת בלילה, ולרבנן רק כזית ראשון חייב דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות, ונחלקו אם "תשבו" כעין תדורו היינו יום ולילה או שאינו אוכל אלא אם רוצה. וחזר בו ר"א (לרש"י חייב רק סעודה אחת בליל יו"ט ראשון, ויכול להשלימה, ולתוס' חייב י"ד סעודות אבל לא דווקא בסוכה, ויכול להשלים). ובתוס' מביאים שלומדים מחג המצות שצריך לאכול כשהוא תאב, וכן שיש חיוב לאכול כזית דגן, ובר"ן כתב שלומדים שיאכל שיעור החייב בסוכה, וי"א שדי בכזית ומ"מ חייב בסוכה משום שכיון שהוא חובה הוי אכילת קבע, וי"א שלומדים מחג המצות שיאכל בסוכה אע"פ שירדו גשמים. (כ"ז).

מחלוקות ר"א ורבנן בדיני ישיבת הסוכה- לר"א צריך לאכול ולישן באותה סוכה כל שבעה, ואם עבר לסוכה אחרת ביטל מצותה של ראשונה, דכתיב "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים", אמנם אם נפלה חוזר ובונה אותה (וכתבו התוס' שי"א שצריך לבנותה באותם עצים). לרבנן א"צ להיות באותה סוכה כל שבעה. עוד נחלקו ר"א ורבנן אם עושים סוכה בחולו של מועד או לא. עוד נחלקו שלרבנן יוצאים בסוכה שאולה ורק בגזולה לא, ולר"א אין יוצאים בשאולה, (אמנם בני הבית יוצאים בסוכה אחת משום "תשבו כעין תדורו". תוס'). (כ"ז:).

אע"ג דכתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" המצוה היא גם בלילות, דילפינן גז"ש תשבו תשבו מימי המילואים. (מ"ג).

ברכה על ישיבת הסוכה- הנכנס לישב בסוכה מברך "לישב בסוכה". לרמב"ם יקדש מעומד ויברך ואח"כ ישב משום עובר לעשייתן, ולהרא"ש א"צ לעמוד דכיון שהמצוה נמשכת חשיב עובר לעשייתן. ונחלקו הראשונים אם יברך לישב לפני המוציא או אחרי המוציא. וכתב הרא"ש שאע"פ ששינה חמורה מאכילה (ששינת עראי אסורה חוץ לסוכה) מ"מ אין מברכים על השינה שמא לא ירדם, ולר"ת הברכה על האכילה פוטרת את השינה. וכתב רב האי גאון שהנכנס לסוכת חבירו יברך אפי' אם לא סעד.

דיני ד' מינים

פסולים כלליים בכל הד' מינים-

גזול או שאול- כתיב "ולקחתם לכם" וילפינן מזה שד' מינים שהם גזולים או שאולים פסולים, ומבואר בגמ' (כ"ט:) שדין "לכם" פוסל דווקא ביום הראשון, דכתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון", אמנם ריו"ח בשם רשב"י סובר (ל.) שגזול פסול גם בשאר הימים, מדין מצוה הבאה בעבירה. לרב יצחק בר נחמני בשם שמואל אין פסול גזול בשאר הימים, (אין בזה משום מצוה הבאה בעבירה כיון שחיובו מדרבנן. תוס'). ומבואר בגמ' שהקוצץ מקרקע שגזלה נכרי מישראל לא יצא, משום שקרקע אינה נגזלת (אא"כ נשתקע שם הבעלים ממנה. תוס'), והתולש הוא הגוזל ופסול משום מצוה הבאה בעבירה, אלא יקצצנו הנכרי שאז יש יאוש בידי הנכרי ושינוי רשות בידי הישראל. ישראל הקונה בשביל למכור יכול לקצוץ בעצמו. ואם קיבל לולב במתנה ע"מ להחזיר (מ"א:) יצא, ובלבד שהחזירו, ונחלקו הראשונים אם צריך לזה תנאי כפול וכו' או לא. ואם החזירו אחרי שעבר זמן המצוה, או שנגנב לו האתרוג ומחזיר את דמיו, לא יצא יד"ח. עוד איתא בגמ' (מ"ו:) שלא יקנה לולב לקטן (עד גיל שש או שבע) ביום הראשון לפני שיצא בו, מפני שהוא קונה אבל אינו יכול להקנות.

יבש פסול בכל הד' מינים, ואיתא בגמ' (כ"ט:) שלולב יבש פסול משום דבעינן הדר וליכא, וביאר רש"י דבעינן מצוה מהודרת משום "זה קלי ואנוהו", ולתוס' "ואנוהו" אינו לעיכובא, אלא כתיב "הדר" באתרוג, וילפינן לולב מאתרוג, והר"ן מביא מהירושלמי שיבש פסול משום "לא המתים יהללו קה". שיטת רבי יהודה (ל"א.) שלולב יבש כשר, רבא ביאר שר"י מודה באתרוג, וטעמו משום דלא ילפינן לולב מאתרוג, והגמ' מוכיחה מברייתא שגם באתרוג ר"י מכשיר, וטעמו דס"ל שאין דין הדר אף באתרוג, ו"הדר" היינו הדר באילנו משנה לשנה. ולענין יבש בשאר הימים, כתבו התוס' שפסולי הדר הם בכל הימים, דתיקנו חכמים הדר בשאר ימים זכר למקדש משום הדור מצוה, וכן הראב"ד והר"ן פוסלים יבש אף בשאר הימים, אבל הרמב"ן מכשיר. איתא בגמ' (ל"א) שלולב יבש ניטל בשעת הדחק, וכתב הרא"ש שבשעת הדחק מברכים על יבש, דכל הפסולים נמסרו לחכמים, אבל להראב"ד אף בשעת הדחק פסול ואין מברכים עליו, ואינו ניטל אלא כדי שלא תשתכח תורת אתרוג. שיעור יבש- כמוש כשר, (במתני' ל"ג: זה מוזכר לגבי ערבה, וכתב הר"ן דה"ה בשאר מינים כשר כמוש). וכתבו התוס' (לגבי לולב) ששיעור יבש היינו נפרך בציפורן ואינו תלוי בי"ב חודש, והר"ן מביא י"א שזה תלוי בי"ב חודש, ולרז"ה היינו כשיצא מכלל כמוש ועברה ממנו הלחלוחית, ולראב"ד והר"ן כשעבר כל מראה הירקות והלבינו פניהם, (והדס שעליו ירוקים אבל הם נפרכים ביד אינם כיבשים, מפני שאם יכניסו אותם למים יחזרו לכמות שהיו במשמושם ובמראיהם). ולענין יבש בלולב כתב הראב"ד שאם יבשו העלים אינו פסול, ובלבד שתהא התיומת העליונה לחה, והרא"ש והר"ן כתבו שאם יבשו רוב העלים פסול, והר"ן מביא שי"א שצריך שתתייבש גם רוב השדרה, ואינו מחוור, ומקרה הפוך שהשדרה יבשה ולא העלים זה לא מצוי. ולענין יבש בהדס איתא בגמ' (ל"ג.) שאם יבשו רוב העלים ונשתיירו בראשו ג' בדי עלים לחים כשר, ושיטת הראב"ד שבאופן זה צריך שיהיו לחים ולא כמושים, והר"ן חושש לדבריו, אבל הרא"ש כתב שכמוש דינו כלח לכל דבר. ואם ראש ההדס יבש פסול אף אם השאר לח.

של אשירה ושל עיר הנדחת- במתני' איתא דפסול בכל הד' מינים, ואיתא בגמ' (ל"א:) דאיירי באשירה דמשה, דכיון שהיא חייבת שריפה כתותי מיכתת שיעוריה, אבל סתם לולב של ע"ז לא יטול משום דמאיס, אבל בדיעבד אע"ג דאסור בהנאה כשר, דמצוות לאו להנות ניתנו (ולרבי יהודה מצוות להנות ניתנו, ובכל איסורי הנאה לא יוצא יד"ח). וביארו הראשונים שחילוקי הדינים הם כדלהלן: אשירה של גוי לאחר ביטול (והגביה שלא ע"מ לקנות)- לר"ת יצא בדיעבד, אבל לכתחילה לא כיון דמאיס למצוה, ולפי הר"ן כשרה לכתחילה, דכיון דשרי להדיוט לא מאיס לגבוה. ואם ביטלו ביו"ט הדין תלוי בספק אם יש דיחוי אצל מצוות. ואם לא ביטלה הנכרי- ביום הראשון פסול משום דבעינן "לכם", ובשאר הימים י"א שיצא בדיעבד, דכיון שיכולה לבוא לידי ביטול לא מיכתת שיעורה, (וכן תקיעה בשופר של ע"ז או חליצה במנעל של ע"ז יצא בדיעבד), ולר"ת לא יצא בדיעבד. ובאשירה דישראל שהדין שאין מועיל בה ביטול, לפי ביאור א' בתוס' לא יצא יד"ח, ולפי ביאור ג' בתוס' יצא יד"ח בדיעבד היכא שלא נטעו מתחילה לכך, ואפי' ביו"ט ראשון דבעינן "לכם" יצא. ואשירה דמשה, או של ישראל ונטעו מתחילה לכך לא יצא יד"ח אף בדיעבד. והר"ן מביא מהראב"ד שמשמשי ע"ז של גוי היכא שהע"ז עצמה ביד הגוי יוצא יד"ח אף ביו"ט ראשון, כיון שאם הגוי יבטל את הע"ז יתבטלו גם המשמשים, והר"ן דן לומר שהיכא שאין המשמשים ביד הגוי לא יהני שיבטל את הע"ז. ולענין פסול אשירה משום מצוה הבאה בעבירה, כתבו התוס' (ל. ד"ה משום) שאין לפוסלו כיון שלא מחמת הגזל נעשתה המצוה. ולגבי אתרוג כתבו התוס' (ל"ה. ד"ה לפי) שבלולב של אשירה רק ביו"ט שני צריך להגיע לטעם זה, דביו"ט ראשון פסול משום שאין בו דין ממון, ובדבר שאינו ראוי לאכילה לכו"ע בעינן שיהיה בו דין ממון. וברא"ש מביא שיש גורסים שהפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה, וס"ל שלא שייך כתותי מיכתת שיעורא באתרוג, דאין לו שיעור, ושיעור כאגוז או כביצה הוא משום שבפחות לא נגמר הפרי. ובשם ר"י הביא הרא"ש שא"א לפסול כאן משום מצוה הבאה בעבירה, כיון שלא יוצא יד"ח מחמת העבירה עצמה, אלא הפסול הוא מחמת כתותי מיכתת שיעוריה, דבעינן שיהא מינכר לקיחתה, כדאמרינן גבי פלפלין.

נקטם ראשו- מבואר במתני' שזה פסול בלולב הדס וערבה. אמנם באתרוג לא מוזכר שנקטם ראשו פסול, אלא רק שניטלה פיטמתו פסול, ולרש"י הכונה לראש האתרוג, ולערוך רק אם ניטל עם קצהו שבתוך האתרוג פסול, וי"מ שפיטמתו היינו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג, והתוס' בביאור השני ביארו שהכונה שנתלש הפיטם ממקום חיבורו ונשאר כמין גומה, אמנם כתב הרא"ש שאתרוג שלא היתה לו פיטמא מעולם כשר. ובטעם פסול נקטם כתב רש"י (כ"ט:) שהפסול הוא משום שזה לא "הדר". והנה לגבי הדס איתא בגמ' (ל"ג.) שאם עלתה בו תמרה מערב יו"ט כשר, עוד איתא (ל"ד:) שלר"ט יכולים ליטול הדסים קטומים, ושמואל סובר שהלכה כמותו, ושיטת הרי"ד שדווקא בהדס כשר נקטם משום שענפיו חופים את עצו ואין קטימתו ניכרת כ"כ, והראב"ד ובעל המאור והר"ן סוברים שר"ט לא מדבר בנקטם ראשו, אלא בנקטמו ענפי ההדס שיוצאים מצידיו. והנה לגבי נקטם בלולב נחלקו הראשונים מה הכונה נקטם ראשו, התוס' (כ"ט: ד"ה נקטם) כתבו דאיירי שנקטמו רוב העלים העליונים, או י"ל דאיירי שנקטמו שני העלים האמצעיים, (הא דאיתא לקמן ל"ב. שניטלה התיומת פסול דהו"א שניטלה הוי הדר טפי מנקטם, או בנקטם פסול רק בנקטמו שתיהן, ובניטלה פסול אפי' באחת מהן). והראב"ד מסתפק אם נקטם ראשו היינו בעלים העליונים, אע"פ שלא נחסר מן השדרה כלום, או שראשו היינו שחסר מן השדרה, (וכן בהדס וערבה), ומביא ירושלמי שמבואר שם שהכונה לראש השדרה. וכתב הר"ן שיש לפסול בנקטם ראשו בכל שהוא, דעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג. וכתב הביאור הלכה (תרמ"ה) שבהדס וערבה רק אם נקטם מהעץ חשיב נקטם ראשו, ושיעור הקטימה מסתבר שהוא בכל שהוא.

נפרצו עליו- במתני' איתא שזה פוסל בלולב הדס וערבה. ולגבי לולב (כ"ט:) שיטת רש"י שנחתכו העלים וחיברם ע"י אגודה, ופסול משום שאינו הדר, וכתב הר"ן שזה פוסל בנחתכו רוב העלים, אבל במיעוטם כשר אא"כ השדרה לא מכוסה בעלים. ולתוס' נפרצו היינו שנחלק כל עלה לשתים, (וכתב הרא"ש דאיירי ברוב העלים, והר"ן הוסיף שנפרץ רוב כל עלה ועלה) אבל איירי שהעלים מחוברים. ולגבי הדס (ל"ב:) ביאר רש"י שנפרצו היינו נשרו, והרא"ש מביא שבעל העיטור מפרש שנפרצו היינו שנסדקו לשניים ושלש, וכ"כ הר"ן, והרא"ש עצמו מבאר שהכונה שנשרו רוב העלים ולא נשאר רוב העבות. (וכתב הר"ן שי"א שאם יש ג' עלים בכל שורה, ונשר אפי' עלה אחד, פסול, אבל דעת הרא"ה שאם נשארו ב' עלים בכל שורה כשר, וכתב הר"ן שאין ראוי להקל בכך). ולגבי ערבה (ל"ג:) כתב הרא"ש שכאן גם התוס' מודה שנפרצו היינו נשרו.

דינים כלליים בד' מינים-

שני מהם הד' מינים- כתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל", ולמדו חז"ל ש"פרי עץ הדר" היינו אתרוג (ל"ה.), י"א משום ש"פרי עץ" היינו שטעם עצו ופריו שוה, וי"א ש"הדר" הוא מלשון הדיר, והיינו שהוא כמו דיר שכשבאים הקטנים עדיין הגדולים קיימים, וי"א ש"הדר" היינו שדר באילנו משנה לשנה, וי"א מלשון אידור שזה ביוונית דבר הגדל על כל מים. ו"כפות תמרים" היינו לולב שהוא כף של עץ התמרים, ולא יקח חרותא (ל"ב.) מפני שא"א לכופתו, ולא אופתא משום שאין בה ענפים לכופתם, ולא כופרא משום שהוא משרט את הידים ואינו "דרכי נועם", ולא יקח שתים דכתיב "כפת" חסר. ו"ענף עץ עבות" (ל"ב:) היינו הדס שעליו מכסים את עצו, אבל זית אין העלים מכסים זה את זה, ובדולבא אין העלים מכסים את העץ, והירדוף פוצע את הידים (ואינו "דרכי נועם, וי"א שאינו "והאמת והשלום אהבו" לרש"י משום שזה סם המות, ולתוס' משום שפוצע את הידים). וערבי נחל בא למעט צפצפה. (ל"ג:).

שיעורי ד' מינים- שיעור לולב ג' טפחים ועוד טפח כדי לנענע בו, ואמר שמואל (ל"ב:) ששיעור הדס וערבה זה ג' טפחים, ושל הלולב ד' טפחים כדי שיהיה גבוה טפח מעל ההדס, ולריו"ח השדרה של הלולב צריכה להיות טפח מעל ההדס. ושיעור טפח של ההדס היינו שישית מאמה בת ה' טפחים, ונחלקו הראשונים אם זהו גם שיעור הטפח הרביעי של הלולב או ששם שיעורו בטפח שלם. ולגבי אתרוג (ל"ו:) לר"מ צריך שיהיה כאגוז ולר"י כביצה, ונחלקו הראשונים (ל"ה.) אם זה מדין שיעור, או משום שבפחות מזה אינו גמר פרי, ונ"מ אם אומרים בזה כתותי מיכתת שיעוריה, כמו כן מצינו (שם) שפלפלין אינם "פרי עץ הדר" משום שאם יקח אחד לא מינכר לקיחתו.

בל תוסיף בד' מינים, ודין אגידת הלולב- בגמ' (ל"א: ל"ו:) מבואר שלר"י לולב צריך אגד אם יאגוד במין שאינו ממין הלולב עובר בבל תוסיף, אבל לרבנן שלולב א"צ אגד אינו עובר באגדו במין אחר. וכתבו התוס' (ל"א:) שהנוטל מין אחר מחוץ לאגד בדרך גדילתו עובר בבל תוסיף לכו"ע. ואם מוסיף על כמות הד' מינים, כתבו התוס' (ל"ד: ד"ה ערבי) שאינו עובר אפי' למ"ד לולב צריך אגד, ורק אם הוסיף מין אחר עובר בבל תוסיף. והרא"ש מביא שהרמב"ם כתב שבהדס אפשר להוסיף משום נוי מצוה, אבל בשאר המינים אם הוסיף או גרע פסול, וחכמי פרובינצא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל. ואם בא להוסיף הדס שוטה, בה"ג פוסל, ור' נטרונאי סובר שעדיף להוסיף הדס עבות, ואם אין לו עבות יכול להוסיף הדס שוטה. והר"ן כתב שאין חילוק בין הוסיף מהד' מינים לבין הוסיף מינים אחרים, אלא החילוק הוא שאם ההוספה היא לנאותו כשר, ולכן יכול להוסיף הדסים וערבות ולא לולב ואתרוג. ובמתני' (ל"ו:) מבואר שהיו מאנשי ירושלים שאגדו בגימוניות של זהב, מלבד האגד שהיה ממין הלולב, ואין בזה בל תוסיף משום שהיה זה לנוי בעלמא ולא להכשר מצוה. איתא בגמ' (ל"ג.) שאף לרבנן שלולב א"צ אגד, מצוה לאוגדו משום "זה קלי ואנוהו" אך אינו מעכב בדיעבד, עוד איתא בגמ' (ל"ד:) שאין אוגדים את האתרוג יחד עם שאר המינים, דהא לא כתיב "וכפת תמרים" אלא "כפת תמרים". עוד איתא בגמ' (ל"ג:) שאם הותר האגד ביו"ט מותר לעונבו, ולר"י אסור.

חציצה בנטילת לולב- לרבה צריך שמקום האחיזה יהיה בלא אגד משום שזה חוצץ ואין זו לקיחה, וכן אין להכניס את הלולב לאגודה אחרי ההדסים מפני שיפלו עלים מההדס וזה חציצה, וכן כל יחתוך את הלולב מלמטה שמא ישארו עלים חתוכים והוי חציצה, וכן אין לאחוז את הלולב ע"י דבר אחר דבעינן לקיחה תמה, ורבא חולק על כל הדינים הללו, וסובר שדבר שבא לנוי, או מין במינו, אינו חוצץ, ולקיחה ע"י אחר שמה לקיחה. ל"ז.

מנין הד' מינים- לרבי ישמעאל ג' הדסים ב' ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, ור"ט סובר כרבי ישמעאל לענין המנין אלא שמכשיר בקטומין, וכן סובר שמואל להלכה, ולר"ע נוטל אחד מכל מין. ד' מינים מעכבים זה את זה- איתא בגמ' (ל"ד:) שארבעת המינים מעכבים זה את זה, דכתיב "ולקחתם" שתהא לקיחה תמה, וכתבו התוס' שדעת בה"ג שאם נטל את המידים בזה אחר זה כשר, ודבר תימה הוא, ורק אם נטלם יחד ולא חיברם באגד כשר לחכמים ופסול לר"י. והר"ן כתב בשם הרמב"ן שאפי' אם אין לו כעת את כל הד' מינים, ונטל חלקם ואח"כ השלים יצא, אלא שאין ראוי לברך אא"כ יודע שיוכל להשלים.

נטילת הלולב וברכתו- נוטל את הלולב בימינו כיון שיש עימו עוד ב' מינים. ומברך על נטילת לולב, כיון שהוא גבוה משאר מינים. (ל"ז:). וצריך ליטול את המינים בדרך גדילתם. (מ"ה:). והתוס' (ל"ט) דנים מתי יברך ויקיים דין עובר לעשייתן, אם יברך כשלוקח את הלולב לפני לקיחת האתרוג, או שיהפוך אחד מהמידים ויברך, או שיתכוון שלא לצאת יד"ח ויברך, או שיכול ליטול כדרכו וחשיב עובר לעשייתן כיון שלא נגמרה המצוה עד אחרי הנענוע. ואיתא בגמ' (מ"ה: מ"ו.) שי"א שמברכים על הלולב רק ביום הראשון שהוא מדאורייתא, וי"א שמברכים על הלולב כל שבעת הימים, (אע"פ שזה דרבנן שייך לומר וציונו משום "לא תסור"). וכתבו הראשונים שלהלכה מברך בכל פעם שנכנס לאכול ולשתות ולישן אפי' כמה פעמים ביום.

זמן הנטילה- כל היום כשר לנטילת לולב, ואין לאכול לפני נטילת לולב, ואם שכח והתחיל לאכול, אם אין שהות לגמור סעודתו וליטול אח"כ יפסיק ויטול, ואם יש שהות ליטול אח"כ, בחול המועד יכול לסיים סעודתו וליטול אח"כ, והגמ' דנה אם יש מצוה להפסיק שמא יפשע ולא יטול, וביו"ט ראשון שזה דאורייתא דעת רבי זירא שצריך להפסיק, אמנם כתב הר"ן שאם התחיל יותר מחצי שעה לפני שהגיע הזמן א"צ להפסיק. ל"ח.

כמה ימים נוטלים לולב- מדאורייתא נטילת לולב במקדש היא שבעת ימים, ובשאר המקומות יום אחד, דכתיב "ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים". ואחרי החורבן תיקן ריב"ז שגם במדינה יטלו את הלולב ז' ימים. (מ"א.). ואמנם בשבת אין נוטלים לולב, גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, ואף אם חל יו"ט ראשון בשבת אין נטילתו דוחה שבת, אמנם לפני החורבן בא"י שהיו בקיאים בקביעא דירחא היתה נטילת לולב ביו"ט דוחה שבת, כיון שנטילתו בגבולין ביום הראשון היא מדאורייתא, וא"צ לזה לימוד מיוחד, שהרי אין בזה אלא טלטול בעלמא, והא דילפינן מ"ביום" שנוטל אפי' בשבת, היינו לר"א דס"ל שמכשירי לולב דוחים שבת. בתחילה היו מביאים את הלולבים לביהמ"ק מערב שבת, והיו אומרים שכל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא שלו במתנה, וכיון שבאו לידי סכנה תיקנו שכל אחד נוטל בביתו. (מ"ג מ"ד). כל אחד מישראל חייב בנטילת לולב, דכתיב "ולקחתם" בלשון רבים. (מ"א). ואשה פטורה, אמנם מותר לאשה לטלטל את הלולב ביו"ט אע"פ שאינה חייבת בנטילתו. וקטן היודע לנענע חייב בלולב. (מ"ב).

מותר להחזיר את הלולב למים בשבת, ולר"י ביו"ט מותר גם להוסיף מים, ובחוה"מ גם להחליף. (מ"ב.).

אתרוג שהוקצה למצוותו- איתא במתני' (מ"ה.) שמותר לאכול אתרוג של תינוקות ביום השביעי. שיטת ריו"ח (מ"ו:) שדווקא של תינוקות מותר מפני שלא הוקצה למצוה גמורה, אבל של גדולים אסור אף ביום השביעי אחרי שיצאו בו, משום שהוקצה לז' ימים, ולר"ל אף של גדולים מותר אחרי שיצאו בו, דלא הוקצה אלא למצוות. וכן נחלקו ריו"ח ור"ל היכא שהקצהו רק לחלק מהימים אם מותר באותו יום אחרי שיצא בו או רק למחרת. וי"א שאתרוג אסור גם בשמיני (לרש"י משום מיגו דאתקצאי, ולתוס' גזירה אטו סוכה). ובני חו"ל בתשיעי מותרים, ובשמיני ספק שביעי מחלוקת. ורבי חנינא היה אוכל מהאתרוג באמצע סוכות, וצ"ל שהיה מקצה כולו ליום הראשון ומקצתו לשאר הימים.

מצוות חג הסוכות

קריאת ההלל- בכל יום מימי חג הסוכות וכן בשמיני עצרת גומרים את ההלל. (מ"ח.). כולם חייבים בקריאת ההלל, (ונשים פטורות. תוס'). (ל"ח). מצוה לברך לפני ההלל. המנהג בתחילה היה שאחד קורא את ההלל ומוציא את הרבים יד"ח, והיו עונים הללוי'ה אחרי כל דבר שהש"ץ אומר, ואם קטן מקרא אותו צריך לענות אחריו מילה במילה, ותבוא עליו מארה. במקומו של רבא הגמ' מוכיחה שמצות ערבה אינה רק בזקיפה וכנ"ל אלא גם בנטילה, מדאיתא בברייתא שחיבוט ערבה דוחה שבת. (מ"ג:). ונחלקו הראשונים אם חיבוט היינו נענוע, או שיחבוט ב"פ או ג"פ. ונחלקו בגמ' אם אדם יוצא יד"ח בערבה שבלולב אם חזר והגביהה, או לא. (מ"ד:). וכן לומר הודו ואנא ד' הושיעה נא ואנא ד' הצליחה נא אחרי הש"ץ, ורק הש"ץ היה אומר ברוך הבא והיו יוצאים מדין שומע כעונה. וכתבו התוס' שבזמננו לא נהגו כמנהג שהזכיר רבא. יש שנהגו לכפול פסוקים בסוף ההלל, מאודך כי עניתני, או מאנא ד', וכל מקום ינהג כמנהגו. ויש נוהגים לומר הודו אחרי אמירת הש"ץ יאמר נא ויאמרו נא.

שמחה- מצוה לשמוח בכל ח' ימי החג, ובזמן ביהמ"ק אין שמחה אלא בבשר דכתיב "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת", ואם חל היום השביעי בשבת אין אוכלים בשר שלמים ביום השמיני, ושמחים בכסות נקיה ויין ישן. (מ"ב:).

קרבנות החג- כ"ד משמרות כהונה היו, וכל שבוע היתה עובדת משמרת אחרת, וברגלים היו כל המשמרות עולות לרגל, והמשמר הקבוע היה מקריב תמידים נדרים ונדבות ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים ועולות קיץ המזבח, וכן היו בני אותו משמר אוכלים קרבנות אלו וחולקים בעורות של העולות. ושאר כל המשמרות היו מקריבים וחולקים בקרבנות הבאות מחמת הרגל, ובכל יום מימי הרגל היו מקריבים י"ד כבשים ושני אילים ושעיר אחד, והיו מקריבים בימי החג בס"ה ע' פרים ביום הראשון י"ג ובשני י"ב וכן הלאה. והיו מחלקים את הפרים לפי סדר המשמרות באופן שלא היתה משמרת מקריבה פר יום אחר יום (חוץ מהמשמרת הראשונה שהיתה מקריבה גם ביום השני), אלא מתחילים במשמרת שלא הקריבה פרים אתמול, ונמצא שכל משמרת הקריבה ג' פרים חוץ משתי משמרות, והיו משמרות שהיו מקריבות ביום אחד ב' כבשים (חוץ מביום השביעי). בלחם הפנים היו כל המשמרות חולקות ברגלים. (נ"ה:).

מצות ערבה-

חיובה מדאורייתא ומדרבנן- לאבא שאול לומדים מצות ערבה במקדש מדכתיב "ערבי נחל" בלשון רבים, ולרבנן זה הלכה למשה מסיני, (וכתבו התוס' שלרבא שאול בעינן "לכם" בערבה, ולרבן לא בעינן לכם). ובגבולין ריו"ח אמר שמצות ערבה בגבולין היא מצות נביאים, וי"א שזה מנהג נביאים, ונ"מ אם מברכים, ולמעשה אין נוהגים לברך. בגבולין אין נוהגת מצות ערבה אלא ביום השביעי, ולא תיקנו מצוה זו כל שבעה כמו בלולב, מפני שלולב שייך בגבולין מדאורייתא יום אחד, משא"כ ערבה שאין בה חיוב בגבולין מדאורייתא כלל, או מפני שיוצא בערבה שבלולב. (מ"ד.).

מצות ערבה בשבת- מצות ערבה אין לחוש בה להעברת ד"א ברה"ר כמו בלולב, מפני שהיא מסורה רק לשלוחי בי"ד, אמנם כדי שלא יבואו לזלזל בלולב תיקנו שרק ביום השביעי היא תדחה שבת, כדי לפרסם שהיא מן התורה, ובזמננו אף ביום השביעי אינה דוחה שבת, משום שאין אנו בקיאים בקביעא דירחא, ובא"י י"א שיום השביעי לא חל בשבת, וי"א שהוא חל בשבת ומ"מ אינה דוחה כמו לבני בבל. (מ"ג:).

מצות ערבה כיצד- היו מלקטים ממוצא מורביות ערבה שאורכם י"א אמה, (ולשבת היו מלקטים מערב שבת ומניחים אותם בגיגיות של זהב כדי שלא יכמשו), וזוקפים אותם (בדרך גדילתם) על היסוד כדי שיהיו מוטים אמה על המזבח, והיו תוקעים ומריעים ותוקעים בשעת זקיפת הערבה. הגמ' מוכיחה שמצות ערבה אינה רק בזקיפה וכנ"ל אלא גם בנטילה, מדאיתא בברייתא שחיבוט ערבה דוחה שבת. (מ"ג:). ונחלקו הראשונים אם חיבוט היינו נענוע, או שיחבוט ב"פ או ג"פ. ונחלקו בגמ' אם אדם יוצא יד"ח בערבה שבלולב אם חזר והגביהה, או לא. (מ"ד:).

שיעור ערבה בגבולין- י"א ג' בדי עלים לחים, וי"א אפי' עלה אחד בבד אחד, וכתב הר"ן שאורכה יהיה כשיעור הערבה שבלולב. וכתב רש"י שנהגו להביא ענפים ארוכים ויפים. (מ"ד:).

הקפת המזבח- בכל יום מימי הסוכות היו מקיפים את המזבח פעם אחת, ובשביעי ז"פ. י"א שהיו מקיפין עם הלולב, וי"א עם הערבה. (מ"ג:). אנו נוהגים להקיף את הבימה עם הלולב. (ר"ן).

שמיני עצרת

הלל ושמחה (שלמי שמחה) נוהגים בשמיני עצרת כמו בשאר ימי חג הסוכות. (מ"ח.).

לגבי מה שמיני הוא רגל בפני עצמו-

סוכה ולולב אין מצוותם נוהגת ביום השמיני. (וכשגומר לאכול בשביעי לא יפרק את הסוכה שמא תזדמן לו סעודה, אבל יכול להוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה לצורך שמיני עצרת, ואם רוצה לאכול בסוכה בשמיני יפחות בה ד' טפחים). (מ"ח.).

ניסוך המים לת"ק אינה שייכת בשמיני, ולר"י מנסכים אף בשמיני. (מ"ח.).

שהחיינו- יש מחלוקת בגמ' אם מברכים שהחיינו בשמיני, ולהלכה מברכים. (מ"ז.).

פרי החג- בכל יום מימי החג היו קרבים כמה פרים, ביום הראשון י"ג ובהמשך הימים פוחת פר אחד בכל יום, וכל המשמרות היו מקריבות פרים אלו לפי סדר, והם כנגד ע' אומות, אבל ביום השמיני אין מקריבים אלא פר אחד, כנגד ישראל, ואין מקריבים אותו לפי סדר המשמרות אלא מפייסים עליו. (מ"ח. נ"ה:).

לינה- צריך ללון בירושלים בליל מוצאי שמיני כמו בליל מוצאי יו"ט ראשון. (מ"ז:).