סימן תרכ"ט

ממה צריך להיות הסכך

כתיב "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך", ודרשו חכמים שיעשה את הסוכה (והיינו הסכך, דהסוכה נקראת על שם הסכך) דווקא ממינים הדומים למה שמאסף מפסולת גורן ויקב, והיינו דברים שגידולם מן הארץ, והם תלושים, ואינם מקבלים טומאה. ומדרבנן אין מסככים בכל דבר שהיה ראוי לקבל טומאה, אע"פ שעכשיו אינו מקבל טומאה. ויש דברים שחכמים גזרו שלא לסכך בהם, כגון בגידולי קרקע שנשתנה צורתם ואינם נראים כגידולי קרקע, או סכך שריחו רע, או בחבילת קנים, או בנסרים רחבים ד' טפחים. ובסימן זה יבוארו פרטי דינים אלו. עוד יבואר בסימן זה האם מותר להעמיד את הסכך ע"י דבר המקבל טומאה.

תנאי הכשר הסכך-

הסכך צריך להיות מדבר הצומח מן הארץ, ויהיה עכשיו תלוש, ואינו ראוי לקבל טומאה, אבל דבר שאינו צומח מן הארץ, אפי' אם אין מנהג ברור בעיר, אבל אם אע"פ שגידולו על הארץ כגון עורות של בהמה או מיני מתכות או עפר ממש, אפילו אם אינם מקבלים טומאה (כגון שלא נעשה מזה כלי) אין מסככים בהם, ופסול זה הוא דאורייתא, ודבר המקבל טומאה מדרבנן פסול רק מדרבנן, ואם אין לו דבר אחר לסכך בו, י"ל שיסכך בזה ולא יברך.

כלי-

דבר המקבל טומאה אפילו מדרבנן כגון כלי אין מסככים בו, ואפילו כלי שנשבר ולא נשאר בו שיעור לקבלת טומאה אין מסככים בו מדרבנן, כיון שהיה ראוי לקבל טומאה, אמנם כלי שהיה ראוי לקבל טומאה מדרבנן ונשבר מסככים בו.

ארוכות המיטה

אין מסככים בהם אפילו אם הם של עץ, ואפילו אינם מיטה שלימה, כיון שהם באים ממיטה שלימה.

שפוד של עץ

מסככים בו כיון שדינו כפשוטי כלי עץ שאין מקבלים טומאה אפי' מדרבנן, ויש מצדדים שהוא מקבל טומאה מדרבנן, ואם יש בראשו קצת ברזל הרי הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו, ושפוד של ברזל בלאו הכי פסול כיון שאין גידולו מן הארץ.

חיצים

אם יש להם בית קיבול פסולים ואם לאו כשרים, ואם היו פעם אחת בברזל פסולים כיון שהיו ראוים לקבל טומאה.

קנים הנבראים חלולים

אינם מקבלים טומאה אע"פ שיש להם בית קיבול, מפני שלא נעשו הם לקבלה, ולכן מסככים בהם. וכן מותר לסכך בצינור שלא נעשה לקבלה, ועיין ביו"ד סימן ר"א סעיף ל"ו שאם חקק גומא במרזב כדי לקבל צרורות הוא מקבל טומאה, ולענין שיעור הגומא יש חילוק בין עץ לחרס עיי"ש. ושוליים ואחוריים פסולים, אבל אלו שאינם אלא צד אחד פשוט אינם מקבלים טומאה, אפילו אם הם נעשים להניחם בעגלות מן הצד למחיצה כשרים לסיכוך, ובפרט שהם גדולים שאין דרך להניחם כלל בתוך העגלות, וכ"ש אלו שנעשו בפירוש אצל האומן כדי לסכך בהם, כשרים בלי שום גמגום, עכ"ד. והפמ"ג מגמגם בזה משום גזירת תקרה, והביאור הלכה כתב שאינו יודע מה שייך גזירת תקרה במקום שאין מנהג לסכך בזה. ומסקנת הבה"ל שהרוצה לסמוך על דעת הבית מאיר בודאי אין למחות בידו, אכן במקום שמסככים בהם כל השנה את הגגות בודאי יש להזהר בהם משום גזירת תקרה כמ"ש הרמ"א.

מרא ומגריפה

על הסוכה אפילו אחרי שנשברו, ובביכורי יעקב נוטה להקל בשעת הדחק בנשברו, כיון שגם כשהם שלימים טומאתם מדרבנן.

פשתן

מסככים בו כל זמן שלא נידק במכתשת, אבל אם כבר נשרה במים או שנידק ולא ניפץ (- נסרק במסרק) יש להקל לסכך בזה רק בשעת הדחק, וכתב השעה"צ שבנידק ולא ניפץ אין להקל אלא כשאין לו סכך אחר, ואם כבר ניפץ אין מסככים בו מדרבנן (וי"א שזה מדאורייתא), מפני שאין צורתו עומדת עליו ונראה כאילו אינו גידולי קרקע, ועוד י"מ דאיירי לענין לסכך בסולם עצמו, ומדובר שהרי ראוי לתתו לכרים וכסתות ואז הוא יקבל טומאה, ועל כן גם בנעורת שברי גבעולים פשוטי הננערים מן הפשתן אין מסככים, כיון שראוי למלא מהם כרים וכסתות, ולפי טעמים אלו אין לסכך אפילו בצמר גפן וקנבוס אם נידקו ונופצו למרות שאינם מטמאים בנגעים, עוד כתבו טעם הגזירה משום שבנידק ונופץ קרובים לטוותו ויקבל טומאה, ולפ"ז בצמר גפן וקנבוס שאינם מקבלים טומאה כלל לא שייכת גזירה זו, ויש להחמיר.

חבלים

של פשתן או של קנבוס אע"פ שאין מקבלים טומאה אין מסככים בהם, מפני שאינם נראים כגידולי קרקע, וחבלים של גמי ושל סיב כשרים.

מחצלת

של קנים או קש או שיפה או גמי שאין לה שפה, בין שהיא חלקה והיא ראויה לשכיבה, בין שאינה חלקה ואינה ראויה כ"כ לשכיבה, אם היא קטנה בכדי שכיבה והיינו כקומת איש ומעט יותר, סתמא עומדת לשכיבה והיא מקבלת טומאה ואין מסככים בה אא"כ עשאה בפירוש לסיכוך, שכשר אם אין מנהג ברור בעיר, אבל אם המנהג בעיר להשתמש בה לשכיבה לא מועיל שעשאה לסיכוך או שקנאה בפירוש לסיכוך, שמא יבואו כולם לסכך בה. רמ"א. ואם עשאה בסתמא או שאין ידוע כוונת עשיתה, אם רוב בני העיר עושים אותה לסיכוך תולים שגם הוא עשאה לסיכוך. ואם היא גדולה סתמא עומדת לסיכוך ומסככים בה, אא"כ עשאה לשכיבה או שמנהג המקום לעשותה לשכיבה, ואם מנהג המקום אינו ידוע כגון ספסל וכסא הראויים לקבל טומאת מדרס. וכתב המ"ב שכל כלי עץ שהוא רחב קצת וראוי להניח עליו דבר, י"א שהוא מקבל טומאה מדרבנן, ולכן אין להניח מרא ומגריפה על הסכך להחזיקו או תחת הסכך להעמידו, אפילו אם הם נשברו. כלונסאות הסוכה מותר לחברם במסמרים או לקושרם בבלאות בגדים שהם מקבלים טומאה. שו"ע. וכתב המ"ב שלכו"ע אין בזה משום מעמיד בדבר המקבל טומאה, דאינו מעמיד בהם את הסכך אלא את הכלונסאות (מעמיד דמעמיד, והחזו"א מחמיר בזה), ולקשור את הסכך עצמו לחבלים ראוי להזהר לכתחילה.

מיני מאכל ובשמים-

מאכלי אדם הרי הם מקבלים טומאה ואין מסככים בהם אפילו אם לא הוכשרו לקבל טומאה, ומאכל בהמה אינו מקבל טומאה. ומיני בשמים שאינם נאכלים להנאת גופם אלא למראה וריח וכדומה מסככים בהם.

ענפים עם פירות

מותר לסכך בהם רק אם הרוב כשר לסכך, ויד הפרי דינו תלוי, שאם קצרם לאוכל דינו כמו הפרי וצריך שהענף הכשר יהיה יותר מהפרי ומיד הפרי יחד, ואם קצרם לסיכוך הם כשרים לסיכוך והם מצטרפים עם שאר הענף לרוב לבטל הפרי, ואם קצרם לאוכל ונמלך לסכך בהם אין המחשבה מוציאה את הידות מתורת אוכל עד שיעשה מעשה שניכר שרוצה אותם לסיכוך, כגון שידוש אותם. והנה מן הדין אין הידים נקראים אוכל אלא עד ג' טפחים, אבל מפני שיש ידות שמצטרפות לאוכל אע"פ שהם גדולות הרבה, כתב המ"א שיש להחמיר ולאסור בכל ידות אפילו גדולות הרבה, ולפ"ז אין לסכך בקשין של תבואה קודם שנחבטו מן התבואה, והפמ"ג מפקפק קצת אפילו אחרי שנחבטו, והט"ז והביכורי יעקב מתירים בנחבטו, ומ"מ כיון ששכיח שישאר מעט תבואה בשיבולים אפי' אחרי שדש אותם ואז נשאר על הקש דין ידות, לכן טוב שיסיר את השיבולים מהתבן והקש לפני שמסכך בהם, ונראה שקשין של תבואה הנקצרת במגל שמדינא היד אינו כאוכל אלא עד ג' טפחים, אם השאר הוא יותר מג' טפחים אין להחמיר אחרי שנחבטו.

פינוג'ו

הנקרא בערבית שומר והוא מאכל בהמה ואין בני אדם אוכלים אותו אלא לרפואה, מסככים בו.

ירקות שממהרים להתייבש

בתוך ז' ימי החג ויפלו גם העלים והגבעולים וישאר שם אויר (דאם ישארו הגבעולים כשר בדיעבד) אע"פ שהם ראוים לאכילה וממילא הם מקבלים טומאה והם פסולים לסיכוך ודבר הפסול לסיכוך פוסל רק בד' טפחים באמצע הסוכה, מ"מ כיון שדרכם להתייבש דינם כאויר והם פוסלים בג' טפחים אפילו קודם שהתייבשו ואפילו מן הצד, וכן כל דבר (או ירקות שאינם ראוים לאכילה) שדרכו להתייבש תוך שבעה דינו מיד כאויר ופוסל בג' טפחים. ועיין שעה"צ שדן אם זה דאורייתא או דרבנן. ובבה"ל דן בדבר שאין דרכו להתייבש לגמרי, אלא שבתוך שבעה תהא חמתו מרובה מצילתו, אם הסוכה פסולה או לא. וירקות שאין דרכם להתייבש תוך שבעה דינם כסכך פסול והם פוסלים רק בד' טפחים.

מחובר מעיקרו

כגון גפן ודלעת פסול לסיכוך כמו אילן, (ועיין בסימן תרכ"ו מה הדין אם סיכך בהם ואח"כ קצצם), אבל תלוש שחיברו כשר לסיכוך.

דברים שאין מסככים בהם מדרבנן

ישנם דברים שאע"פ שגידולם מן הארץ והם תלושים ואינם מקבלים טומאה אסרו חכמים לסכך בהם, מחשש שיבוא מחמת כך לסכך סוכתו באופן הפסול מדאורייתא, או שיבוא לעזוב את סוכתו. ולהלן יבואר באיזה דברים גזרו ומאיזה טעם, ומה הדין בדיעבד.

מיני עשבים

שריחם רע או שעליהם נושרים תמיד, אף אם אינם ראוים לאכילה וממילא אינם מקבלים טומאה והם כשרים לסיכוך מדאורייתא, אין מסככים בהם לכתחילה, שמא מחמת הריח הרע או נשירת העלים יניח סוכתו ויצא, ואם עבר וסיכך בהם כשרה לישב בה אף שיכול לסככה גם בסכך אחר. ואם העלים נושרים רק בשעת הרוח כשרה. ואם הריח רע כ"כ שאין דעת האדם סובלתו, י"ל דפסול מן התורה, דבעינן "תשבו" כעין תדורו.

חבילת קנים

שדרך להניחה כך כדי ליבשה והיא אגודה משני ראשיה או באמצעה שיכולים לטלטל אותה כך, אין מסככים בה מדרבנן אפי' הניחה לשם סכך, ואפילו בדיעבד פסולה, (שמא יניחה כך כדי ליבשה וימלך בדעתו שתהיה לסיכוך, שבזה היא פסולה מדאורייתא משום "תעשה" ולא מן העשוי, אא"כ ינענע את הקנים אחר שהתירה, והיינו שיזיזם ממקומם). והמסכך ע"י בחבילה לשם סכך והתירה כשרה אף ללא נענוע. וחבילה שפסלו חכמים היינו שיש בה לפחות כ"ה קנים, ואם כל הקנים באים מגזע אחד וקשרם בראשם השני כשרה אא"כ יש בה לפחות קנה אחד נוסף שאינו מחובר לאותו גזע, ואם יש בה פחות מכ"ה קנים מסככים בה לכתחילה בלא להתירה, כיון שאין דרך ליבשה. ובמדינותינו שמוכרים ענפי אילנות (יעלני"ק) כדי לפזר בבית, אפשר שאין דינם כחבילה, דאין דרך להניחם ליבשם מפני שכשהם יבשים אינם שוים כלום. וחבילה שוגדים אותה רק כדי למוכרה במנין, ומיד כשיקננה הקונה יתירנה, מסככים בה.

נסרים

שרחבם ד' טפחים אין מסככים בהם אפילו אם השכיבם על צידם ואין בצידם אפילו ג' טפחים, מפני שיש לחוש שמא ישב תחת תקרת הבית שדר בו כל השנה, ובית פסול משום דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה. ואם אין ברוחב הנסרים ד' טפחים כשרים לסיכוך אפילו אם הם משופים ודומים לכלים, ואע"פ שהם ראוים לישיבה או להניח עליהם איזה דבר אינם מקבלים טומאה כיון שלא ייחדם לתשמיש אלא עומדים לבנין או לסחורה. ונהגו שלא לסכך בנסרים כלל, שמא יסכך באופן שאין מטר יכול לירד שם, ויש מהראשונים שכתבו שהיום מדינא אין לסכך בהם, כיון שרגילים לעשות תקרה מנסרים שאין בהם ד' טפחים, ומ"מ יש לחוש גם לטעם הראשון ולכן אין לסכך בקורות הרעפים וכ"ש ברעפים עצמם. ובשעת הדחק שאין לו סוכה במה לסכך מותר לסכך אף בנסרים רחבים ד' טפחים, וה"ה בכל דבר שאסרו חכמים משום גזירה, ולענן ברכה נחלקו הפוסקים (עיין בסימן תרמ"ט), וכאן נוטה הרשב"א לומר שיכול לברך. דעת הט"ז שלא נהגו היום לסכך בקש שמא ישים הרבה קש עד שלא יוכל המטר לרדת לתוכו, אכן אם אין לו ענפי אילן יכול לסכך קש ויזהר שיוכל המטר להכנס. והגר"ז והחיי אדם לא העתיקו דברי הט"ז ומשמע דס"ל שאין להחמיר במה שהתורה גילתה בפירוש להתר, וצ"ע.

פריסת סדין תחת הסכך או מעליו

איתא במתני' (סוכה י.) פרס עליה סדין מפני החמה או כדי תחתיה מפני הנשר פסולה. לרש"י טעם הפסול הוא משום שאינו יושב בצל הסכך אלא בצל הסדין, ולר"ת דווקא אם הסדין גורם שהסכך יהיה צילתו מרובה מחמתו פסול. עוד איתא שם בגמרא שאם פרס את הסדין כדי לנאותה כשרה. ולהלן יבוארו פרטי דינים אלו, (וע"ע בסוף סימן תרכ"ז).

הפורס סדין על הסוכה להגן מפני החמה או כדי שלא יישרו עלים לסוכה, פסולה, אע"פ שהסכך צילתו מרובה מחמתו. ויש מכשירים אם הסדין נמצא בתוך ד' טפחים לסכך, שכיון שהקדים לעשות הסוכה כהלכתה, אין לפסול במה שפרס סדין אח"כ אף אם הסדין צילתו מרובה מחמתו, ולדבריהם מותר אף לישב תחתיו, אבל לא יעשה כך לכתחילה אפילו שלא בשעת אכילה, שמא יאמרו שכוונתו לסיכוך ולאכול תחתיו, אא"כ ניכר לכל שכוונתו כדי להגן, או כשהסדין שרוי במים שאז ניכר לכל שכוונתו לייבשו, שאז מותר אפילו בשעת אכילה. ובפורס סדין תחת הסכך, מהשו"ע משמע שגם בזה יש להחמיר משום הרואים, אולם דעת הרוקח והובא לקמן במ"א שבתוך הסוכה אין חוששים למראית העין. ויש להחמיר כדעה ראשונה לפסול בכל גוונא, ובתולה לייבש אין לפרוס אלא שלא בשעת אכילה. אמנם בשעת הדחק שאינו יכול לאכול בסוכה מחמת עלים הנושרים לתוך המאכל או ע"י גשמים הנוטפים או ע"י הרוח שמכבה את הנרות, טוב לפרוס סדין בתוך ד' טפחים לסכך מאשר לאכול מחוץ לסוכה, אבל לא יברך על זה לישב בסוכה. אמנם בשבת ויו"ט יפרוס רק בתוך ג"ט לסכך, מחשש עשית אהל. ודעת הט"ז שהמחלוקת הנ"ל היא דווקא כשתולה את הסדין בזמן שהשמש הגיעה לסוכה ולא לגוף האדם, אבל בלא הגיעה לסוכה פסולה לכו"ע, ובהגיעה לגוף האדם כשרה לכו"ע, ובמ"ב סתם שלא כדבריו כיון שכמה אחרונים חולקים עליו. הפורס סדין תחת הסכך כדי ליפות את הסוכה, כשרה, אם הסכך צילתו מרובה מחמתו והסדין בתוך ד' טפחים לסכך.

סוכה שצילתה מרובה מחמתה ויש חשש שהסכך מצילתה, ופרס עליה סדין שלא תתייבש, או תחת הסכך סמוך ודבוק לעלים כדי שלא ישרו העלים, פסולה.