סימן תרנ"ח
מה יעשה מי שאין לו לולב
מהשו"ע משמע שהוא פוסק להלכה כדעה הראשונה, ומהגר"א משמע שהוא נוטה לדעה השניה, וגם הא"ר מחמיר כדעה השניה, והפני משה כתב שמהירושלמי משמע כדעה השניה.
אם כבר קנה אתרוג פחות מהודר והוא גדול מכביצה, לכו"ע א"צ להוסיף שליש עבור היותר מהודר, כ"כ המ"א בשם פוסקים, אכן הגר"א הביא ירושלמי מפורש שצריך גם להחליף את האתרוג או הלולב (וה"ה שאר מצוות) ולהוסיף עד שליש לנאה הימנו, (ומשמע שנקט כך לדינא).
תוספת יותר משליש- תוספת השליש הנ"ל אין פורע הקב"ה על זה בעולם הזה, כדאמרינן "היום לעשותם" ולא היום לקבל שכרם, אבל אם מוסיף יותר משליש, שאינו מצווה על זה, יפרע לו הקב"ה בעולם הזה. וי"א שאיש אמיד שנתן לו הקב"ה הון, צריך להוסיף בשביל הידור אפילו יותר משליש.
מצוה שיש בה חשש פסול והדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא, אף שלהלכה כשר, י"ל שבזה לכו"ע צריך להוסיף עד שליש לקנות אחר כדי לצאת בו ידי כל הדעות.
כמה צריך האדם להוציא עבור מצוה
אפילו מצוה עוברת כגון אתרוג אין להוציא עליה הון רב, וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ועד עישור נכסיו מחויב להוציא (שנה ראשונה מן הקרן, ומשם ואילך מן הרווח), דגם בצדקה שיעור בינוני הוא מעשר, ואולי במצוה עוברת החיוב הוא חמישית או שישית וכדומה, וא"א ללמוד מצדקה שהיא מצוה שאינה עוברת, אלא מה שאין נכון לתת יותר מחומש שמא יעני. בה"ל (ד"ה יותר מחומש).
עוד כתב הבה"ל (ד"ה אפילו מצוה עוברת) שהיה אפשר לומר שמה שהגמרא מביאה לרבותא שרבן גמליאל הוציא אלף זוז בספינה עבור אתרוג משום חיבוב מצוה, היינו משום שמחיר האתרוג מחוץ לספינה לא היה כ"כ יקר, ואין חייבים להוציא יותר מהמחיר הרגיל, אבל מצוה שאפשר להשיגה בשויה כל אדם מחויב בזה אפילו אם יש לו מעט, כמבואר בקידושין כ"ט שגם מי שיש לו רק ה' סלעים חייב לפדות עצמו, וכן מבואר שם לענין עליה לרגל. אכן סתימת כל הפוסקים שא"צ לפזר הון רב עבור שום מצוה בכל אופן, ואף שיש לו עוד הון, ורק עד חומש לכל היותר יוציא, וצ"ל לדבריהם שמה שצריך לפדות עצמו כשיש לו רק ה' סלעים איירי כשהוא מתפרנס ממלאכתו ולא תיגרע פרנסתו ממה שיוציא על המצוה וגם לא תתחזק פרנסתו אם לא יוציא, וכן מוכח מהנמוקי יוסף והרמ"ה שגם מי שחייו נדחקים צריך להוציא עבור הידור וכ"ש למצוה עצמה, והרש"ל חולק וסובר שאפשר שאף לגוף המצוה אינו מחויב מי שחי בדוחק, דאצלו זה נחשב כהון רב, אכן מהגמרא משמע שגם מי שהוא דחוק מחויב בזה.
ולענין לחזור על הפתחים עבור מצוה, העולת תמיד והא"ר הביאו ראיה מהירושלמי שאין חייבים בזה, וקשה שהרי לנר שבת ונר חנוכה וד' כוסות מצינו שצריך לחזור על הפתחים, ונראה שהירושלמי סובר שעשית המצוות היא מצוה בפני עצמה, ויש על זה ברכה בפני עצמה, ודלא כהבבלי, ועל זה אומר הירושלמי שא"צ לחזור על הפתחים כדי לעשות בעצמו, ויכול לקנות מאחרים, אבל עבור עצם המצוה לא גרע מנר שבת ונר חנוכה וד' כוסות שמוכר כסותו כדי להשיגם, ואפילו את"ל שאינו מחויב לחזור על הפתחים כדי להשיג מעות עבור תפילין, עכ"פ מחויב לחזר אחר מי שישאיל לו תפילין.
מצות לא תעשה צריך לתת כל ממונו כדי שלא לעבור עליה, אף אם יצטרך אח"כ לחזור על הפתחים, (כיון שהוא עושה מעשה נגד רצון השם יתברך ואינו רק מניעת קיום מצוה), וכ"ש בחייבי כריתות, ועל כן אסור לעבוד בעבודה שמוכרח לעבוד בה בשבת אף אם הדבר נוגע למזונותיו ולמזונות אנשי ביתו. וכתב המ"א שבגיטין במעשה דבר קמצא משמע קצת שמותר לעבור
לא תעשה מפני אימת מלכות עכו"ם, והאחרונים מפקפקים על זה דהתם היה פיקוח נפש. וביו"ד רל"ב מבואר שלענין שבועה אונס ממון נחשב אונס לענין לומר שאדעתא דהכי לא נדר.
אם יש לו ה' סלעים והוא צריך לפדות את בנו ולקנות אתרוג, יקנה אתרוג, כיון שזו מצוה עוברת, והפדיון קודם.
הקונה אתרוג ומצא שנרקב, וכן לולב, אם יכול לתלות שזה נעשה אצל המוכר הרי זה מקח טעות, ואם זה ספק המוציא מחבירו עליו הראיה.
הנותן מעות עבור אתרוג ולא עשה משיכה, לדעת הי"א בחו"מ קצ"ט שבמצוה מעות קונות, י"ל דה"ה לענין אתרוג, ושניהם אינם יכולים לחזור.
נתנו במתנה ע"מ להחזיר, אם החזירו יצא, ואם לא החזירו או שנפסל בידו לפני שהחזירו לא יצא, אפילו אם נתן לו את דמיו, ואפילו אם נאנס בידו לא יצא (אף לשו"ע דס"ל (חו"מ רמ"א) שפטור מתשלומין, ומשמע מרוב הפוסקים שגם בנאנס לא מועיל שיחזיר לו דמים, והח"א מסתפק אם מועיל שהנותן יאמר הריני כאילו התקבלתי, ובמאירי מבואר שזה מועיל), ואם הלולב אינו בעולם, נראה שמועיל לתת לו לולב אחר כשר ומהודר (ויש חולקים), ואם יש לנותן לולב אחר לצאת בו, מסתבר שמועיל לתת דמים. ואם החזיר את הלולב בערב אחרי זמן המצוה לא יצא, ואם הנותן כבר בירך על לולב שלו עדיין לא בירכו, לא יצא אם לא החזיר באותו יום. ואם החזיר אחרי כל התפילות ובגלל זה לא עשה את הנענועים בהלל בציבור כדרכו תמיד, יש להסתפק אם זה מבטל את המתנה, ולכתחילה ודאי צריך להחזיר קודם הלל. ואם יש לנותן לולב אחר לברך עליו, אפילו אם מחזיר לו ביום השביעי יצא.
כתבו הפוסקים שאם אמר ע"מ שתחזירהו, ולא אמר "לי", יצא אפילו אם החזירו אחרי החג, ד"לי" היינו שהוא ראוי לדבר שעומד, ומ"מ למעשה צ"ע כיון שכמה אחרונים מפקפקים על סברא זו.
המ"א כתב שבסתמא המשאיל אתרוג לחבירו כדי לצאת בו, כוונתו למתנה ע"מ להחזיר, וכ"כ הבית שמואל, אבל הט"ז והבית יעקב פוסקים שלא יצא, ועל כן צריך לחזור וליטול בלי ברכה.
אשה שנתנה לולב במתנה לאחד מאוהביו או קרוביו של בעלה כשבעלה אינו בביתו לא יצא, דשמא לא ניחא ליה אלא במכירה, אם לא שהוא אדם חשוב דזילא מילתא למוכרו לו, כ"כ המ"א, ודעת הביכורי יעקב שבכל גוונא לא יצא, אפילו אם נושאת ונותנת בתוך הבית, ואפילו אם אח"כ הבעל שמע ונתרצה, וצריך לחזור וליטול בלא ברכה, ואפילו במה שהפמ"ג מיקל היכא שהאשה נושאת ונותנת בתוך הבית, ג"כ אין דעת הביכורי יעקב נוחה בזה. ולמכור מותר היכא שדרכה למכור בלא רשות בעלה.
אפשר לתת את האתרוג במתנה ע"מ שלא יקדישנו, דרק היכא שזה הערמה לא הוי מתנה, אבל בלי הערמה הוי מתנה אף שהמתנה היא רק לדבר אחד. אף אם אינו נותנו לו לשום דבר רק לצאת בו ידי מצות החג ג"כ מהני, וכ"ש שאם אמר לו הרי הוא של במתנה ע"מ שלא תתן אותו לשום אדם, או אפילו באומר לו הרי הוא שלך ואינך רשאי ליתנו לשום אדם, מהני.
נתנו סתם ואין לו עוד אתרוג, הוי כאילו אמר לו ע"מ שתחזירהו לי, ואם לא החזירו לא יצא וכנ"ל, דאומדנא דמוכח שלזה כוונתו, ואפילו אם כבר יצא בו באותו יום, ובשאר הימים הרי אפשר לצאת בשאול, מ"מ אמדינן דעתו שרוצה לצאת בשלו. וגם בזה לא מהני שיחזיר דמים, ומ"מ אם נאנס בידו כתב רבינו ירוחם שמשמעות בעל העיטור שכיון שלא אמר בפירוש שיחזירנו יוצא בחזרת דמים.
כשמחזיר מתנה ע"מ להחזיר צריך לחזור וליתנו לו במתנה. והנה משמע מהרמ"א שאם לא יחזירו במתנה לא יוכלו הבעלים לצאת בו, ולכאורה באופן זה נתבטלה המתנה למפרע והמקבל לא יצא בו, ואילו הבעלים תמיד יכולים לצאת בו, וצ"ע. ומסתבר עוד שאפילו אם המקבל החזיר בסתמא, הוי כמפרש שמחזיר לו במתנה.
העברת מתנה ע"מ להחזיר לאחר- המקבל מתנה ע"מ להחזיר לכאורה יכול לתתו לאחר ובלבד שיוחזר בסוף לבעלים הראשונים, ועיין בביאור הלכה ובשער הציון דעות החולקים בזה. ואם היה מהד' מינים, והוא נתן לאחר ע"מ שיחזיר לבעלים הראשונים, והאחר נתן לאחר וכו', והאחרון החזירו לבעלים, יצא, אפילו אם זה עבר אצל הרבה אנשים, דמסתמא אין הבעלים מקפידים אלא שלבסוף החפץ יוחזר להם בלי פסול. ואם הבעלים עצמו הוצרך לטרוח לקחת את האתרוג מהמקבל האחרון, ואותו מקבל נתנו לו במתנה, יש להסתפק אי מהני, ונראה שהדבר תלוי בטבעו של הנותן ובקפידתו. ואם מחזיר לבעלים ע"י שליח בודאי הוי חזרה, ואף אם מחזיר ע"י נכר או קטן שאינם בני שליחות והקנאה מהני, כיון שהמקבל האחרון דעתו לתת במתנה, והשלוחים עושים מעשה קוף בעלמא. ואם פירש בהדיא שאין לו רשות ליתנו לאחר, אם נותנו לאחר מתבטלת המתנה וגם הוא לא יצא בו. וכן אם יש אומדנא שהנותן מקפיד שלא יטלוהו רבים שמא יופסד לו, אין המקבל רשאי לתת, ובלאו הכי יש אחרונים שמחמירים שבכל גוונא אין המקבל יכול לתת לאחר ללא רשות הנותן.
נתינה לקטן ע"מ להחזיר- אין לתת לקטן ביום הראשון (או ביו"ט שני בחו"ל) לפני שיצא בו, או אם רוצה שהרבים יברכו עליו, לא יתן לקטן לפני שכולם בירכו, (ויש מחמירים בכל גוונא שמא יזדמן אחד שירצה לצאת בו), מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר. ולפי זה אין לברך על לולב של אשתקד אם זוכר שנתנו במתנה לקטן. וי"א שאם הקטן הגיע לעונת הפעוטות דהיינו כבן שש או שבע מותר, דאז מתנתו מתנה מדברי סופרים. ויש להחמיר כדעה ראשונה שלא לתת במתנה לשום קטן, ואפילו במתנה ע"מ להחזיר. ודין זה שייך בכל הד' מינים. ואם נתן לקטן במתנה ע"מ להחזיר, אף שהקטן אינו יכול להחזיר ולא התקיים התנאי, חלה המתנה ואין הנותן יכול לצאת בו, דכל תנאי שא"א לקיימו בסופו והתנה עליו והוא מתחילתו תנאו בטל. וקטן לדעה ראשונה היינו עד י"ג שנה ויום אחד, והפמ"ג מחמיר מספק בבן י"ג שאין יודעים שהביא ב' שערות, והכתב סופר מתיר. עוד כתב הכתב סופר שקטן המוכר אתרוגים, לכתחילה יש למנוע מלקנות, ובדיעבד אם יצא בו אינו חוזר לברך.
אם הנותן מחזיק יחד עם הקטן אין הקטן קונה כלל, ומותר לעשות כך אפילו בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות, וכן יכול לתת לקטן בלי להקנות לו, או שיאמר לו שיהא שלו עד שיצא בו ואח"כ יהיה של הנותן כבתחילה דהוי כשאול, אלא שבכל העצות האלו לא יצא הקטן בנטילה, ולא קיים בו אביו מצות חינוך, וי"א שמצות חינוך מתקיימת גם בשאול, שגם בזה מתחנך הקטן למצוות, וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן, וכן משמע מפשטות לשון השו"ע.
שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות, אין אחד מהם יוצא בו ביום הראשון עד שהשותף יתן לו את החלק השני במתנה, ואפילו בע"מ להחזיר
סגי, (ועיין לעיל מה הדין באמר לו בסתמא טול לך לצאת בו). ואם קנו לצורך מצוה יוצאים בו בסתמא אף שלא הקנו להדיא אחד לחבירו, דכיון שידעו בשעת לקיחה שאינו ראוי ליחלק, הוי כאילו פירשו שכל אחד יהיה כולו שלו בשעה שיקחהו לצאת בו, ע"מ שאח"כ יחזירהו לחבירו, ומ"מ טוב לומר בפירוש שנותן במתנה ע"מ להחזיר.
אחים שקנו אתרוגים לאכילה מתפיסת הבית ונטל אחד מהם אתרוג ויצא בו, אם יכול לאוכלו ואם אין האחים מקפידים בכך הוי כשלו ויוצא בו, ואם הם מקפידים על אכילתו אינו יוצא בו עד שיתנו לו חלקם במתנה. ואם אחד קנה אתרוג והשני קנה פריש, או שקנו כאחד אתרוג רימון ופריש, אינו יוצא באתרוג עד שיתנו לו את חלקם במתנה, אע"פ שאינם מקפידים על אכילה, דכיון שאין שם עוד אתרוג גם הם רוצים לקיים את המצוה, אבל אם יש שם עוד אתרוג אפילו אם זה שלקח הוא מעולה מהאחרים מועילה מחילתם בסתמא, לפי שאינם מקפידים.
קנית אתרוג עבור הקהל
מה שנוהגים במקומות שאין האתרוגים מצויים שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות, בסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו ע"מ שיחזירהו להם, ולכתחילה טוב שיכריזו שכל אחד יתן חלקו במתנה ע"מ להחזיר. ואע"פ שכל זה הוא דין גמור, מ"מ כיון שלא כולם יודעים להקנות, כתבו כמה אחרונים שמוטב לברך על שלו אע"פ שאינו מהודר כשל חבירו, ואם אין לו כל הד' מינים, עדיף ליטול משל חבירו מליטול משל הקהל, די"א דבשל קהל לא יצא דשמא אחד מהקהל אין דעתו להקנות חלקו לחבירו, ואף דלא קיימא לן הכי, מ"מ לכתחילה עדיף ליטול של יחיד. וכתב הרמ"א שכל אחד ישתדל לקנות לעצמו, כיון שרוב העולם אינם יודעים להקנות, וכדי לעשות הנענועים כהלכתם, ואפילו אם חל יו"ט ראשון בשבת נכון לעשות כך. עוד כתב הרמ"א שגובים מעות אתרוג לפי ממון, דהידור מצוה מונח יותר על העשירים, ואשה פטורה מלתת לזה אא"כ היא רוצה לברך, ואם בעלה מי שיש לו אתרוג ובעיר אחרת אין להם אתרוג כלל, מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של קהל, והיינו בשאר הימים, דביום הראשון אינו מצוי כ"כ להתקלקל, וגם יכול לברך עליו בבוקר לפני שכולם ימשמשו בו.
י"א שהקונה אתרוג ומשלם עליו רק אחרי סוכות אינו עושה כראוי, דכל זמן שלא שילם לא קנאו אלא מדרבנן, ובעינן לכם מדאורייתא, ונכון להזהר בזה, ואם הביאו לחצירו מהני אף אם לא שילם.
