שמחת לולב

~ שמחת לולב ~

ושמחתם לפני ה' אלוקיכם - שמחת לולב

נחלקו בירושלמי (סוכה פ"ג הי"א) בביאור הכתוב: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ), באיזו שמחה הכתוב מדבר. יש מי שאומר שהכוונה ל"שמחת לולב", ויש מי שאומר שהכוונה ל"שמחת שלמים".

וזו לשון הירושלמי: "כתיב: 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים', אית תניי תני, בשמחת לולב הכתוב מדבר; אית תניי תני, בשמחת שלמים הכתוב מדבר".

והנה הרמב"ם בפירוש המשניות (סוכה פ"ד מ"ב) פירש כדעת האומר שכוונת הכתוב היא לשמחת לולב, וזו לשונו: "הלולב נטילתו חובה מן התורה ביום ראשון בכל העולם, ונטילתו כל שבעה חובה במקדש בלבד, לפי שזהו כוונת הכתוב: 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים".

ויש להבין מהי מהותה של "שמחת לולב", ומהי השמחה המיוחדת - הקשורה בנטילת ארבעת המינים.

המשמעות היא שדרכם של ישראל בכל עת, ובפרט בזמנים טובים כזמן שחיטת הפסח ונטילת הלולב, להודות ולהלל להקב"ה, לפארו בשיר ובשבח.

אלא שעדיין יש לבאר: בשלמא השירה בשעת שחיטת הפסח היתה על הניסים והנפלאות שעשה עמנו הקב"ה במצרים, וכפי שנאמר: "לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה' אלוקיכם במצרים לעיניך" (דברים ד, לד).

אבל בנטילת לולב, מדוע ראוי לומר שירה יותר מבקיום שאר המצוות? ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן.

ונראה לבאר זאת על פי דברי הגמרא (מגילה יד.), שחז"ל תקנו לקרוא את המגילה בפורים מקל וחומר: "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן". "מעבדות לחירות" היינו יציאת מצרים, שאמרו עליה ישראל שירה על הים, כמבואר ברש"י שם.

גם קריאת המגילה עצמה היא שבח ושירה להקב"ה. וכמו שכתב רש"י (מגילה ד. ד"ה למען יזמרך): "וקריאת מגילה שבח הוא, שמפרסמין את הנס והכל מקלסין להקב"ה". וכן מצינו בגמרא שקריאת המגילה נקראת הלל: "רב נחמן אמר, קרייתא זו הלילא".

על דרך זו יש לומר גם בחג הסוכות. לאחר ימי הדין, שבהם כל באי עולם נידונים לחיים או למוות, וכמאמר הפייטן: "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו" כאשר מגיע חג הסוכות ואנו זוכים לחיים טובים, לשבת בצילא דמהימנותא, הרי זה ממש בבחינת "ממיתה לחיים". ואם מעבדות לחירות אומרים שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן.

במהלך חודשי השנה אומרים שמונה עשרה פעמים הלל, ונחלקו הראשונים אם אמירת ההלל היא מצות עשה מן התורה או מצוה מדרבנן, לדעת הרמב"ם (ספר המצוות, שורש א'), אמירת ההלל היא מצוה מדרבנן. והרמב"ם שם הרבה להקשות על הדעה שהיא מצוה מן התורה, אולם הרמב"ן בהשגותיו שם הביא בשם בעל הלכות גדולות, שאמירת ההלל היא מצוה מן התורה, ועיין שם מה שיישב את קושיות הרמב"ם.

נטילת לולב מתוך שמחה - דידן נצח

מעתה תתבאר נטילת הלולב יחד עם אמירת ההלל כפתור ופרח.

דהנה מובא במדרש רבה (פר' אמור ל, ב): "אמר רבי אבין: משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין מאן הוא נצח. אלא מאן דנסב באיין בידיה, אנן ידעין דהוא נצוחייא". כלומר: שני בעלי דין נכנסו לפני הדיין, ואין אנו יודעים מי מהם ניצח בדין, כאשר אחד מהם יוצא ומחזיק בידו כף תמרים, אנו יודעים שהוא המנצח.

וממשיך המדרש: "כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה, ולית אנן ידעין מאן נצח. אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם: 'ולקחתם לכם ביום הראשון".

הפירוש הפשוט הוא, שעל ידי נקיטת החפץ ביד מראים את הניצחון - "דידן נצח".

אמנם יש להוסיף, שהלולב עצמו רומז לחיים. וכמו שכתב בעל הטורים (ויקרא כג, מ): "לולב" בגימטריא "חיים". וכן הביא המהר"ם מרוטנבורג (מנהגים דבי מהר"ם, סדר עשיית לולב).

ואף שאר המינים רומזים לחיים, וכמו שכתב רבי צדוק הכהן מלובלין בספר מחשבות חרוץ (אות טו): "על ידי זה מתעורר השמחה בלב, ו'נוסע סוכותה' - שהוא זמן שלימות השמחה שזוכה לחיי עולם, דעל זה רומזים הארבעה מינים. 'לולב' בגימטריא 'חיים', וכן הדס בגימטריא חיים עם הכולל, ואתרוג עם הכולל בגימטריא 'תורה' שהוא חיי עולם. ו'ערבה' בגימטריא זרע, כי הוא לא טעם ולא ריח - נמצא לפושעי ישראל, וגם מהם לא ידח נדח, ותיקונם לזכות לחיי עולם על ידי זרעם אחריהם, דברא מזכה אבא" (סנהדרין קד.).

נמצא שנטילת הלולב היא הכרזה: "דידן נצח" - זכינו בדין לחיים טובים.

ארבעת המינים - שרביטו של מלך

וזהו הוראה שאנחנו נקראים 'בנים', והשי"ת נקרא עלינו 'אב'. דאי לא תימא הכי, ותאמר שאנחנו 'עבדים' והשי"ת נקרא עלינו 'מלך', הלא אסור להשתמש בשרביטו של מלך (סנהדרין כב.), והיאך ציוונו ליקח אלו הד' מינין, שהם נקראין 'שרביטו של מלך' מטעם הנ"ל, אלא על כרחך, מדאנחנו משתמשין בשרביטו, הוראה ועדות הוא שאנחנו בנים והוא יתברך שמו אבינו, ונתקבלה תשובתינו, כי אב שמחל על כבודו, כבודו מחול. כן כתב הרב הגדול מורינו חיד"א זללה"ה בטעם הד' מינים".

יש להוסיף בנותן טעם לשבח, מדוע ארבעת המינים הם המראים את ניצחוננו. כי בהם שהתכפרו עוונותינו והתרצינו לפני אבינו שבשמים.

וכמו שכתב הבני יששכר (תשרי, מאמר י' צלא דמהימנותא, אות יח): "והנה בכדי להוכיח לכל באי עולם שנתקבלה תשובתינו, כי 'אב שמחל על כבודו, כבודו מחול' (קידושין לב.), ציוונו השי"ת אחר עבור ימי התשובה ליקח ביום החג הקדוש הזה ד' מינים, ואלו הד' מינין אין שום שליטה לשר עליהן, רק כביכול השי"ת בעצמו, כן כתבו הקדמונים. אם כן, אלו הד' מינין נקראים 'שרביטו של מלך'.

הנענועים וההלל - שמחת לולב

אל נטילת הלולב נלווית אמירת ההלל, שכולה שבח ושירה על שלא צלחה מזימת המקטרגים, ועל שיצאנו זכאים בדין - ממיתה לחיים. זהו ענין "שמחת לולב": הנענועים יחד עם אמירת ההלל, שעל ידם מתקיימת מצות "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים".

מעלת הנענועים

על גודל מעלת הנענועים יש ללמוד מדברי היסוד ושורש העבודה (שער האחד עשר שער האיתון, כוונת הלולב): "ויעיין אדם בכתבי האריז"ל מהתיקונים הנפלאים והנוראים הנעשים בעולמות העליונים הקדושים על ידי הנענועים, וידע מה העבודה הזאת לנו עם קדוש, ואז בוודאי יגיל וישמח שמחה עצומה עד מאוד בעת הנענועים, מהתיקונים הנפלאים והנוראים שנעשו על ידו בעת ההיא בעולמות העליונים הקדושים, ועושה בזה נחת רוח גדול ליוצרו ובוראו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד.

וגודל מעלת הנענועים הלא המה באו כמה פעמים בזוה"ק, ולמען אהבת הקיצור קצרתי במקום הראוי להאריך. והנני שם לפניך מאמר אחד מזוה"ק וכו'. והאריז"ל כתב כוונות עצומות ונוראות בנענועים אלו, ובוודאי לאו כל מוחא סביל דא לכוון כוונותיו. ואתה אנוש כערכי, יכוון כוונה פשוטה ההכרחית, ומינה לא תזוע. והוא נענוע ונענוע, יכוון במחשבתו בזו הלשון: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, לעשות נחת רוח ליוצרי.

ובוודאי ברור הוא לכל משכיל, שאם יכוון כוונה זו בשמחה עצומה מאוד, ייחשב לפני המקום ברוך הוא כאילו כיוון בכל הכוונות שכיוונו בהם אנשי כנסת הגדולה, כי 'מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה' וגו' (דברים י, יב), וכמאמר הכתוב: 'תנה בני לבך לי' (משלי כג, כו). שיהא לבו שלם עם ה' אלוקיו ושמח במצוותיו הקדושות מאוד, וכל מגמתו לעשות תיקונים בעולמות העליונים הקדושים, ויבוא מזה נחת רוח ליוצרו ובוראו יתברך שמו ויתעלה.

כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו לכוון את אשר לא תשיג יד שכלו. ובוודאי אף מי שחננו ה' דעה ובינה לכוון כל כוונות פרטיות של האריז"ל, צריך גם כן לצרף עמהן הכוונה הזו. ויזהר האדם מאוד שלא יתנהג במצוות בוראנו ברוך הוא וברוך שמו כמצות אנשים מלומדה, רחמנא ליצלן. ודי בהערה זו".