Skip to content
עינים מאירות

סוכת עורו של לויתן

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

שנזכה לישב בסוכת עורו של לויתן • הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת

בסוכות תשבו שבעת ימים. וביום השביעי לעת ערב נהגו ישראל לישב מעט בסוכה להיפרד ממנה, ושפתותיהם מרחשות בתפילה, "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, כשם שקיימתי וישבתי בסוכה זו, כן אזכה לשנה הבאה לישב בסוכת עורו של לויתן".

מקור הדברים כבר בדברי הראשונים, כפי שכתב הרמ"א (שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרסז ס"א): "יש שנהגו כשהיו יוצאים מן הסוכה היו אומרים, 'יהי רצון שנזכה לישב בסוכה של לויתן' (כל בו)". ובני ספרד נוהגים להזכיר ענין נשגב זה בכל ברכת המזון שבחג, "הרחמן הוא יזכינו לישב בסוכת עורו של לויתן".

ויש לידע מהו ענינה של סוכה זו, ומהו עניינו הגדול והחשוב של עור הלויתן, עד שמייחדים לזה תפילה מיוחדת, לזכות לישב בצל עורו.

וכן יש להוסיף, לפי מנהגינו לבקש בברכת המזון של חג "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", מהי סוכת דוד, היכן מצינו שהיתה לו סוכה, ואימתי נפלה?

מעלתו העצומה לעתיד לבוא, עד אשר אחר כל עבודת הימים הנוראים, ולאחר שזכינו לקיים מצות סוכה בהידור בזמן שמחתינו, כל בקשתנו לישב בסוכת עורו של לויתן, על כך מייחלים ישראל ומעתירים בתפילה, הלא דבר הוא.

בריאת התנינים במעשה בראשית

והנה הביא המהרש"א בחידושי אגדות (בבא בתרא עד:) מדברי חז"ל במדרש (תנחומא שמיני ח): "תדע שלא נצטוה השחיטה הזו אלא כדי לצרף את ישראל, כי לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים מן הבהמה ולויתן ואין שם שחיטה, תדע לך לויתן בריה משונה היא והמלאכים יגורו ממנו, שנאמר (איוב מא יא) 'משאתו יגורו אלים', והם זורקין עליו כמה רמחים של ברזל - כתבן הוא חושבן, שנאמר (שם פסוק יט) 'יחשוב לתבן ברזל', וכן בהמות שדי קשה, שהוא רובץ על אלף הרים, שנאמר (תהלים ני) 'בהמות בהררי אלף', והיכן הן נשחטין, אלא זה לזה מזדווגין שניהם, שנאמר (איוב מא ח) 'אחד באחד יגשו', בהמות יגש בלויתן ואוחז בקרניו ובוקע, ולויתן הפך יהיה מיתתו, שמכה אותו בזנבו והורגו, והצדיקים הולכין ונוטלין מנות מנות, מכאן שחיטה, אלא בשביל לבדוק ולצרף את ישראל".

עיניו של לויתן

וכן קודם עניינים אלו הובא שם בגמרא (עד:): "תנו רבנן, מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו באין בספינה, והיה רבי אליעזר ישן ור' יהושע נעור, נזדעזע ר' יהושע וננער רבי אליעזר. אמר לו, מה זה יהושע, מפני מה נזדעזעת? אמר לו, מאור גדול ראיתי בים אמר לו, שמא עיניו של לויתן ראית, דכתיב (איוב מא י) 'עיניו כעפעפי שחר'".

בהמות בהררי אלף

ועוד אמרו שם בגמרא בענין שור הבר, הנקרא 'בהמות בהררי אלף' על שם שרועה באלף הרים בכל יום ואוכל כל העשבים שבהם, וז"ל: "ואף בהמות בהררי אלף זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו. מה עשה הקדוש ברוך הוא, סירס הזכר, וצינן הנקבה ושמרה לצדיקים לעתיד לבא".

וכל דברי הגמרא הללו נשגבו מאיתנו, ועד מאוד יפלא, מפני מה נבראו ארבעה בעלי חיים גדולים ועצומים אלו, זכר ונקבה של לויתן ובהמות, ומה הענין בכל אלו.

מכל אלו הדברים נוכל לומר בשפה ברורה, כי בוודאי כל דברי הגמרא הללו אינם אמורים כלל על אודות הבריה הנקראת בימינו 'לויתן'. כי אף שבעלי חיים אלו המוכרים לנו גדולים הם מאוד, בוודאי לא קרבו כלל וכלל לכל האמור כאן על גודלו וגבורתו של לויתן?

גם שמות הלווי שנקראו בהם הלויתנים, 'נחש בריח' ו'נחש עקלתון', טעונים ביאור, מה ענין נחש אצל לויתן? זה יחיד במינו הוא, ויש לעמוד על טיבו לדעת מה הוא, היכן מקומו, ומה עניינו של חג.

סעודת הלויתן

לאחר שעוסקת שם הגמרא בעוד כמה עניינים מפליאים, באה הגמרא לבאר ענין עורו של לויתן. תחילה אמרו שם כי עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, וממותר בשרו יעשו סחורה בשוקי ירושלים. ועוד אמרו שם, כי עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, וכמה דרגות יהיו שם; יש שיזכו לחופה המחופה מלמעלה ומוגנת מארבעת רוחותיה על ידי הדפנות, ויש שיהא להם צל, המגן מלמעלה אך לא מן הצדדים, וישנם שיקבלו מעורו כמין שרשרת לצואר, או קמיע שמעלתו פחותה מ'ענק'. והשאר פורסו הקדוש ברוך הוא על חומות ירושלים, וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו.

שני הלויתנים

אריכות דברים בענין הלויתן ובת זוגו ישנה בגמרא (בבא בתרא עד:) וז"ל: "'ויברא אלקים את התנינים הגדולים' וכו', ר' יוחנן אמר, זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון". כלומר, לויתן זכר הדומה לנחש זקוף כבריח העובר מצד לצד, ולויתן נקבה הדומה לנחש עקלתון שמתעקל ומקיף את כל העולם. ובגלל גודלם ואורכם נכתבו בפני עצמם.

ועוד שם בגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו - זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון - זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה - מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, סירס את הזכר, והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר 'והרג את התנין אשר בים". כלומר, שלעתיד לבוא יהרוג הקדוש ברוך הוא את הלויתן הזכר, כפי שכבר הרג בבריאת העולם את הנקבה - 'התנין אשר בים'".

ציד הלויתן

עוד עוסקת שם הגמרא לעיל מזה בסוגיית הלויתן, ונאמרו שם מאמרים נוספים בעניינו, וז"ל הגמרא (שם עד:): "כי אתא רב דימי אמר רבי יונתן, עתיד גבריאל לעשות קניגיא [צידת חיות בקשת ורומח] עם לויתן, שנאמר (איוב מ כה) 'התמשוך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשונו' [כלומר, שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב, וכי יש בכוחך למשוך את הלויתן בחכה? אולם לעתיד לבוא אכן כך יעשו לו ללויתן], ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו [לגבריאל במלחמתו] אין יכול לו, שנאמר (איוב מ יט) 'העושו יגש חרבו' [כלומר, הקדוש ברוך הוא שעשה את הלויתן, הוא יגיש את החרב להורגו. ואף שנכתב על הבהמות, הוא הדין בלויתן].

זהו שייסד הפייט באקדמות (שאומרים בחג השבועות קודם קריאת התורה) על מלחמה זו שבין הלויתן והבהמות: "טְלוּלָא דְלִוְיָתָן, וְתוֹר טוּר רָמוּתָא [- סוכה של לויתן ושור הבר יעשה הקדוש ברוך הוא לישראל]: וְחַד בְּחַד כִּי סָבִיךְ, וְעָבִיד קְרָבוּתָא [- זה בזה ינגחו ויעשו מלחמה]: בְּקַרְנוֹהִי מְנַגַח בְּהֵמוֹת, בְּרַבְרְבוּתָא [- בהמות בהררי אלף ינגח את הלויתן בקרניו ויקרע את בטנו]: יְקַרְטַע נון לְקַבְלֵהּ, בְּצִיצוּי בִּגְבוּרְתָּא [- לעומתו יבוא דג הלויתן בסנפיריו וזנבו ויכה בו בגבורה]: מְקָרֵב לֵיה בָּרְיָהּ, בְּחַרְבֵּהּ בְּרַבְרְבוּתָא [- עד שיטול הבורא יתברך את חרבו בחוזקה, ויגיש אותה לגבריאל המלאך כדי שיהרוג את שניהם ויסיים את מלחמתם]".

אמנם כל הענין תמוה, הרי במי אנו עוסקים, במי שמנע עצמו בעולם הזה מראיית מלחמות השוורים והאריות באצטדינין, ובחלה נפשו בשפך דם ללא טעם, מובדל הוא מאומות העולם המתענגים בראיית מעשי רציחה ואכזריות, ומונע רגלו מנתיבתם. אם כן, וכי מה שכר הוא זה עבורו, שיראוהו לעתיד לבוא מלחמה עצומה וגדולה יותר, שבין הלויתן לשור הבר?! הרי לכאורה גם בזה לא יחפוץ להביט! ובוודאי כל הענין נסתר ואינו כפשוטו, וכולו רוחני.

מהות האכילה – השלמת חיסרון

עתה נבוא להתחיל לפרש סוד הדברים. ראשית כל נביא בזה מה שכתב המהר"ל בחידושי אגדות (ח"ג, בבא בתרא עד:-עה.), שהאריך מאוד בכל ענין הלויתן, מלחמתו בשור הבר, הסעודה העשויה מבשרו והסוכה שמעורו, ותורף דבריו, כי בודאי אין מדובר כאן בסעודה גשמית כעין סעודה שלנו בעולם הזה, אלא שכל ענין האכילה הוא להשלים חיסרון שבאדם, והזקוק למאכל מסויים מלמד שחסר הוא אותו דבר הנמצא במאכל, ועל ידי האכילה הוא מקבל חיות ושלימות. ובדומה לאכילה הגשמית המקיימת את הגוף, כך גם נפש האדם חסרה היא, וזקוקה למזון רוחני הנועד לחיותה וקיומה. ומזון זה נקרא בשם 'בשרו של לויתן', כי גם לעתיד לבוא תהיינה נפשות הצדיקים זקוקות למאכלן הזך.

ומה שאמרו בגמרא כי הנותר מבשר הלויתן יחלקו אותו ויעשו בו סחורה בשווקי ירושלים, מבאר המהר"ל כי ישנן שתי סוגי השפעות עליונות; השפעה פרטית המיוחדת לכל צדיק וצדיק לפי תכונותיו וכוחות נפשו, והשפעה כללית, המיועדת לכל הצדיקים, אך אין זה תמיד באופן המתאים לכל צדיק לפי מה שהוא, אלא לפי מה שזקוקים לו כלל הצדיקים. וזהו דומה לענין הסחורה, שהרי מסחר נעשה כאשר אדם אינו זקוק לחפץ הנמכר, וחפץ בדבר אחר שמוכר חבירו, אשר החבר אינו זקוק לו, וכך מחליפים וסוחרים ביניהם. וכך גם כאן נחשבת ההשפעה הכללית כסחורה, בהיות ולחלק מן הצדיקים אינה נצרכת לעצמם אלא לצורך זולתם.

עד כאן קיצור נמרץ של דברי המהר"ל, אשר אפילו מטעימה זו אשר בקצה המטה נוכל לראות עד כמה שגבו הענינים הללו. ומכל מקום מתוך יסוד זה שלמדנו מדבריו ז"ל, נוכל לשוב ולפרש את שאר הענינים הסתומים אשר לפנינו.

שחוק הקדוש ברוך הוא עם הלויתן

עוד יש להביא בענין זה את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (ג:) וז"ל: "אמר רב יהודה אמר רב, שתים עשרה שעות הוי היום, שלש הראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם כולו, כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה, עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים, שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים, רביעיות - יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר (תהלים קד כו) 'לויתן זה יצרת לשחק בו'".

ובהמשך הגמרא שם מבואר, שמיום שחרב בית המקדש, שוב אין הקדוש ברוך הוא משחק עם הלויתן בשעות אלו של היום, אלא מלמד תורה לתשב"ר.

אכן ודאי גם דברי חז"ל אלו אומרים דרשוני, מהו הביאור בשחוק שעושה הקדוש ברוך הוא עם הלויתן?

ואמנם יש מבארים (ראה אפיקי ים לרבי יצחק אייזיק חבר שם, וכן מחשבות חרוץ אות י"ג), כי שחוק זה שעושה הקדוש ברוך הוא - על שם העתיד הוא, שכאשר תהיה סעודת הלויתן אז תהיה שמחה גדולה בעולם בתיקון כל הבריאה בשלימות, ושמחה זו קיימת לפניו יתברך כבר כהיום הזה, שמחתן של צדיקים ומתן שכרם המתעורר אצלו יתברך בכל יום.

אבל עדיין לא הרווינו צמאוננו, מהו הענין בלויתן דווקא, ובכל יום?

סוד הלויתן – שכר הצדיקים בגן העדן התחתון

והנה, ראוי לציין בזה לדברי ה'בן איש חי' בספרו 'בן יהוידע' (עבודה זרה שם), ש'לויתן' הוא שם ותואר לצדיקים היושבים בגן עדן התחתון, שם מצויה הנפש בצורת גוף, אלא שאין זה גוף חומרי ועכור כבעולם הזה, אלא גוף זך שאינו זקוק לאכילה ושתייה, וכל הנאתו היא מן הריח הטוב שבגן עדן. ובהיות ושם קשורה הנשמה עדיין בגוף, לכן נקראים 'לויתן' - לשון ליווי, שהגוף מתלוה אל הנשמה. אמנם הצדיקים הנמצאים בגן עדן עליון, שם הוא אך ורק מקום הנשמה, ואינה מלובשת בגוף כלל וכלל, ועל כן לא קיים שם שחוק הלויתן. אך הצדיקים היושבים בגן עדן התחתון, משפיע להם ה' יתברך שפע אור קדוש רוחני ממקור השמחה העליון, בחינת 'עוז וחדוה במקומו'.

אמנם כל זה בדרך רמז וסוד, אך עדיין שומה עלינו לבאר בדרך הפשט, ולו יהי שאין לבאר בזה פשט פשוט, אך על כל פנים יש לבאר פרטי מאמרי חז"ל בזה, למה יכוונו הדברים בענין שחוק הקדוש ברוך הוא עם הלויתן, אשר אינם מבוארים עדיין כל צרכם.

טענת איוב ותשובת הקדוש ברוך הוא

שאלה נוספת שיש להביא בזה, ממה שאמרו חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכז) וז"ל: "התמלא בשכות עורות', אמר רבה בר בר חנה, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סוכה לצדיקים לעתיד לבוא. אמר ר' לוי, כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אף הקדוש ברוך הוא מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנאמר (איוב מ לא) 'התמלא בשכות עורו' וגו'. את מוצא בשעה שבאו יסורין על איוב היה עומד וקורא תגר אחר מדת הדין, שנאמר (שם כג ג) 'מי יתן ידעתי ואמצאהו אדעה מלים יענני', אמר לו הקדוש ברוך הוא, איוב, מה אתה עומד ואומר 'מי יתן ידעתי ואמצאהו', הרי עורו של לויתן שאני עתיד לעשות לצדיקים לעתיד לבא, אם חסר אני מטלית אחת ממנו יש לך למלאת, שנאמר 'התמלא בשכות עורו'".

ויש לתמוה מאוד, הלא בשעה שהטיח איוב דברים אלו וקרא תגר על מידת הדין, היה כולו מלופף ומסובל ביסורים נוראים, ורצה הקדוש ברוך הוא לפייסו, אם כן מה תשובה היא זו בזה שאינו יודע לתקן חור בסוכת לויתן, מה ענין לויתן לכאן, וכיצד מתיישבת בזה טענתו של איוב?

מכל העולה כאן פשוט וברור שהלויתן אינו כפשוטו כלל, אלא סמל ואות הוא לדברים גבוהים ומופלאים עד מאוד.

מבואר מדברי קדשו, כי כבר בקלקולו של נחש היה נעוץ חטא התאוה, ותפקידינו לתקן החטא באכילה דקדושה. ומזה כבר עלה בידינו פשר השייכות בין הנחש ללויתן שתמהנו בה למעלה, כי שני הלויתנים זכר ונקבה, לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, אינם נחשים סתם, אלא רומזים לנחש הקדמוני.

שלוש עבירות המחוייבות במסירות נפש

על פי דרכם של הקדושים אשר בארץ, נוכל להמשיך ולטוות בזה את מהלך הדברים. תרי"ג מצוות נצטוו ישראל מסיני, אך בכולן נצטוו 'וחי בהם' - שאם נמצא האדם בסכנה עליו לעבור ולא להסתכן. מלבד שלוש עבירות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שעליהן צריך האדם למסור נפשו להריגה ולא לעבור, וכפי שכתב הרמב"ם (פרק ה מהלכות יסודי התורה הלכות א-ב).

והנה, שלוש עבירות הללו הן שלושת ענפי היהדות העיקריים, איסורי עבודה זרה עריות ורציחה. וכנגדם מכוונים שני הלויתנים, האחד כנגד עריות והשני כנגד שפיכות דמים. אך עדיין צריך להבין יצר הרע של עבודה זרה להיכן הלך, ומהו המסמל אותו?

שלושת הקוים

אלא, על כרחינו צריכים אנו לדברי קבלה; העולמות העליונים נחלקו לג' קוים - קו ימין, קו שמאל וקו האמצעי. וכשם שנחלקו בקדושה, כך גם בחלק הרע קיימות בחינות דומות כנגדן.

בצד הקדושה ידוע כי חסד הוא מסטרא דימין, ובשמאל מקום הגבורה, ואילו באמצע מידת התפארת המשלבת בין שתי המידות חסד וגבורה.

חסד גבורה ותפארת

מידות אלו, הן מידות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב; אברהם אבינו - חסד לאברהם, החזיק במידות הנתינה וגמילות חסדים בכל כוחו, והיה מרכבה למידת החסד בעולם. אולם כאשר בא החסד באופן שאינו ראוי, הרי הוא גורם לתאוות עריות, כלשון התורה בפרשת עריות (ויקרא כ יז) "חסד הוא". משום כך, הפסולת שבמידת החסד יצאה מאברהם אבינו בישמעאל בנו, והוא סמל לקליפת התאוות. לעומתו יצחק אבינו פחד יצחק, הנושא את מידת הגבורה בעולם, הוא שלימות הגבורה דקדושה, והפסולת שבה יצאה בעשו הרשע, "אדמוני" (בראשית כה כה) רמז לדם שהיה שופך, "והוא עייף" (שם פסוק כט) מרציחה, וזו קליפת הרציחה ושפיכות דמים.

אכן יעקב אבינו שיצא מאברהם ויצחק, נותרו בו רק חלקי הטוב שבחסד וגבורה, אחר שאת חלקי הרע נטלו עשו וישמעאל, ומשום כך היה שלם בתכלית השלימות, ככתוב (שם לג יח) "ויבוא יעקב שלם", נקי ובר מצוחצח, קו האמצע, מידת התפארת, "תתן אמת ליעקב".

הקדושים. על כן בודאי כאשר יצאו ממצרים שישים ריבוא מישראל, ועמדו רגליהם בהר סיני לקבל את התורה - היה בזה מעמד נשגב ועצום של גילוי השכינה הקדושה, שהמתינה להם כ"ו דורות מבריאת העולם.

אכן מטעם כמוס לא היה כל גילוי השכינה באופן אחד, אלא מלבד עיקר גילוי השכינה בסיני, יצאו עוד שני אורות של קדושה אלוקית וזרחו לישראל דרך שעיר ופארן.

ממילא, אין בזה משום הקדמת המאוחר במה שנזכרה קודם כל התגלות השכינה בסיני, שהרי זה היה עיקר הדבר, כי הקו האמצעי - תפארת תורה - ירדה מסיני לישראל, אלא שעמו זרחו גם הקו הימני והקו השמאלי שנטלו עשו וישמעאל חלק הרע שבו, ומשם זרחו לישראל שיקחו מהם חלק הקדושה.

ואמנם, בני שעיר מקומם גבוה יותר מבני ישמעאל, וההתגלות בהם זורחת יותר [וכפי שנבאר בעז"ה להלן], ולכן נאמרה בשעיר לשון 'זריחה', שגדולה היא מלשון 'הופעה' שנאמרה בישמעאל, שאינה אלא במקצת.

מלחמת הטוב ברע במשך כל הדורות

הרי לנו מסקנת הדברים, כי מקו החסד לאברהם ועבודת קדשו נטה ישמעאל, ומקו רתיחת גבורתו של יצחק נטה עשו שהארת השכינה שבו גדולה יותר מישמעאל, ואילו יעקב אבינו שמקומו באמצע נטל כל חמודות שבעולם וממנו יצאו בני ישראל - שבטי ישורון.

ומעתה, בכל הדורות עד הדור האחרון נטושה מלחמה רבתי בין יעקב ובניו לבני עשו וישמעאל, מלחמת קודש כנגד הסטרא אחרא, החפצה ליטול לעצמה את החסד והגבורה לצורך התאוה והרציחה, ולעומתה בני ישראל מזככים את כוחות הקדושה ומנצלים אותם לטובה.

אמנם יש להדגיש בזה, כי גם כנגד הקו האמצעי יש כח רע, והוא יצרא דעבודה זרה, שהרי התפארת - לחי העולמים, הכתר והכבוד לחי העולמים, "מי הוא זה מלך הכבוד? ה' צבא-ות הוא מלך הכבוד סלה" (תהלים כד ח), וכנגד זה באים כוחות עליונים לאל זר, וכל זאת כדי להילחם בכח הקדושה, בכבוד שמים ותפארת ישראל, לעומת הקו הממוצע, מקום השלימות והאמונה הברורה המשולבת מחסד וגבורה.

מטעם זה, כאשר בא עמוד התורה הוא יעקב אבינו, "תתן אמת ליעקב" - לארץ ישראל, לאחר ששב מבית לבן עם כל משפחתו ובא שלם בתורתו אל הארץ הקדושה, ציוה לבני ביתו (בראשית לה ב-ג) "הָסְרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל", כי לצורך שלימות העבודה נדרשים בני ישראל להיות נקיים לגמרי בקדושה ולטהר עצמם בשלימות. וכאשר עשו כן, והטמינו תחת האלה את כל החפצים החשודים בשמץ עבודה זרה, אז (שם פסוק ה) "וַיְהִי חִתַּת אֱלֹקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב".

ועוד היה התיקון על ידי רחל אימנו - עקרת הבית, שלקחה את התרפים אשר לאביה והניחה אותם בכר הגמל, ובזה הסירה משם את העבודה זרה.

תיקון חטא עבודה זרה בתחילת ימי בית שני

והנה, התיקון הגדול ביותר לעוון עבודה זרה המרקד בינינו, נעשה בתחילת ימי בית שני, על ידי אנשי כנסת הגדולה, כפי המתואר בגמרא (יומא סט:) כי לאחר שראו מה נגרם מחמתו בחורבן בית המקדש, אמרו לפני ה' שאינם רוצים לא בו ולא בשכרו. והסכימו עימם מן השמים בזה, ונפלה פיתקא וחתום בה 'אמת'. ויצא כמין דמות אריה של אש מבית קדשי הקדשים, ונמסר בידם, ונתנוהו בדוד של עופרת כדי שלא ישמיע קולו.

בקשת החכמים לבטל יצרא דעריות

ובהמשך דברי הגמרא שם ביומא מבואר, שראו אנשי כנסת הגדולה שעת רצון היא מן השמים לביטול היצר, וחפצו לבטל גם את היצר הרע של עריות. ביקשו רחמים ונמסר יצר העריות בידיהם. אמר להם כשתפסוהו, "ראו שאם תהרגוני יכלה העולם, שלא תהא פריה ורביה". אסרוהו שלושת ימים, ואז כשביקשו ביצה שנולדה בו ביום, לא מצאו כן בכל ארץ ישראל.

אמרו, כיצד נעשה? אם נהרגנו - יכלה העולם; נבקש רחמים על מחצה, שיהא שולט באדם רק עבור אשתו ולא לאחרת - הרי אין נותנים מחצה מן השמים. עיוורו את עיניו על ידי 'כחול' והניחוהו. והועיל שאינו מתגרה באדם בקרובותיו, אך עדיין נשאר היצר בשאר עריות.

התורה מתקנת רק את הקו האמצעי

ולפי הדברים האמורים לעיל הרי זה נפלא מאוד. כי כנגד יצר הרע של עבודה זרה, ששורשו מן הקו האמצעי, יש תקנה בעסק התורה ששורשה באמצע בתפארת, שנקראת אמת, וחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת - בחינת תפארת. ובזה יכלו לו ליצר עבודה זרה להכניעו לגמרי, שלא יתגרה בהם כלל. ומעתה ואילך, שוב אין ניטשת המלחמה כנגד היצר הרע בקו האמצע, אלא רק מן הצדדים, מימין ומשמאל, יצר העריות ויצר הרציחה שהם החלק הרע שבחסד וגבורה. ואת יצר זה לא יכלו להכניע לגמרי, שהרי אינו שייך לכח התורה, ורק יכלו להחליש כוחו.

מעשה דוד המלך והראם

כאמור, לשני יצרים אלו רומזים שור הבר והלויתן. שור הבר מקומו בארץ, ולויתן מקומו במים. ואין זה מקום בלבד, אלא כל חיותן של הדגים מן המים היא, כדברי הגמרא בחולין (כז:) שהנבראים מן האדמה צריכים יותר מעשים בשביל להכשירן מאשר הנבראים מן המים, ומשום כך בהמה שכולה מן האדמה מותרת רק בשחיטת שני סימנים שבצואר - קנה וושט, העופות המורכבים מאדמה ומים - די להם בשחיטת סימן אחד, ואילו הדגים צידתן זו היא שחיטתן, ואין צריכים שחיטה כלל.

מבואר מזה שהנבראים מן המים ברייתם זכה יותר מברואי העפר הגס, ומכיון שכל עצמן של דגים מים הן, די להם בהוצאתם מן המים ואין צריכים שחיטה מלבד זה.

והנה יש לדעת, כי הלויתן שמקומו במים, שהם חסדים, בא מצד הימין והחסד, ואילו בהמות בהררי אלף שורשם בשמאל מארץ אדום, וכפי שיתבאר.

ויש להביא בזה דברי המדרש שוחר טוב על תהלים, בפסוק (תהלים כב כב) "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמְקַרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי", וז"ל: "אמר ר' הונא בר אידי, בשעה שהיה דוד רועה את הצאן, הלך ומצא את הראם ישן במדבר, והיה סבור בו שהוא הר ועלה עליו, והיה רועה, ננער הראם ועמד, והיה דוד רכב על קרניו, והיה גבוה עד השמים, באותה שעה אמר דוד רבונו של עולם אם אתה מורידני מן הראם הזה, אני בונה לך היכל של מאה אמה, כקרני ראם, יש אומרים לארכו מדדו, ויש אומרים לעיגולו מדדו, ומנין ששילם לו נדרו, שנאמר (תהלים עח סט) 'ויבן כמו רמים מקדשו', מה עשה לו הקדוש ברוך הוא, זימן לו אריה אחד, וכיון שראה הראם את האריה, נתיירא ממנו, ורבץ בפני האריה, לפי שהאריה מלך על כל החיות והבהמות, כיון שראה דוד את האריה נתיירא הימנו, זימן הקדוש ברוך הוא צבי, קפץ האריה אחריו, ודוד ירד והלך לו, לכך נאמר 'הושיעני מפי אריה' כשם שעניתני מקרני ראמים".

נצחון דוד המלך על עשו ומידתו הרעה

וביאור עומק הענין, כי הנה אותו הראם שנזדמן לדוד היה שור הבר המזומן לעתיד לבוא, בהמות בהררי אלף אשר עשב אלף הרים מאכלו בכל יום. וכאמור, הבהמות בהררי אלף שורשם מסטרא דשמאלא, מלכות שעיר ובני עשו אשר על חרבם הם חיים, מתאות הרציחה ושפיכות דמים. וידוע שדוד המלך ע"ה נלחם בבני אדום והכניעם תחתיו, ולאחר מכן פשע אדום מתחת יד ישראל.

וכן הכתוב אומר (יחזקאל כו ב) "אמלאה החרבה", ומובא על כך בגמרא (פסחים מב:) וז"ל: "'אמלאה החרבה', אם מלאה זו - חריבה זו, ואם מלאה זו - חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (בראשית כה כג), 'ולאם מלאם יאמץ'". כי אם יש מלכים לישראל - אין מלכים לעשו. ואכן, שלח דוד המלך את יואב שר הצבא לארץ בני עשו, "ויך כל זכר באדום" (מלכים א' יא טו). ודבר זה נרמז במה שעלה על הראם, שהוא שור הבר שכנגד כוחם של בני עשו, ודוד המלך שלט עליו בכוחו.

הכנעת כח השמאל הגבירה את כח האמצע

ומה שהגיע לשם אריה והוריד הראם את ראשו, יתבאר גם כן על פי דברי הגמרא ביומא דלעיל, שיצר עבודה זרה יצא מקודש הקדשים בדמות אריה של אש, הרי שאריה רומז לעבודה זרה, שנתחזקה בעולם כשהכניע דוד את כוחה של אדום, והטעם, משום שבהכנעת עשו וכח יצר הרע של רציחה היו ישראל ראויים לבנות את בית המקדש, וכנגד בית המקדש עומד יצרא דעבודה זרה, ומקומו בבית קדשי הקדשים, כי זה לעומת זה עשה האלוקים, ובהתגברות כח הקדושה בהשראת השכינה, מתגבר לעומתה כח הרע שכנגדה, וכח הרע שכנגד מידת התפארת והשראת קדושת ה' הוא יצר העבודה זרה שבדמות אריה.

ולפי הדברים האמורים לעיל הרי זה נפלא מאוד. כשראו אנשי כנסת הגדולה את החורבן הגדול שארע בעטיו של היצר הרע דעבודה זרה, עמדו ופעלו בתעניתם ובקשתם לבטלו, ומאז ואילך שוב אין התאוה לעבודה זרה קיימת, והקו האמצעי שלם כולו לעבודת ה'. אולם עדיין קיימים שני היצרים שמימין ומשמאל, יצר העריות מצד החסד שבימין, ויצר הרציחה מצד הגבורה שבשמאל.

מעלת הנבראים מן המים על פני ברואי העפר

אמור מעתה, שור הבר הנברא מן האדמה יסודו מעפר ורומז לתאות האכילה והכבידות, הלויתן - יסודו מן המים ורומז לתאות עריות ואהבת תענוגים, ואילו העופות הבאים מכאן ומכאן שייכים לשני החלקים.

והנה גם האדם נברא מן הרקק, מאדמה ומים, כדברי רש"י בפרשת בראשית (ב ו) וז"ל: "ואד יעלה - לענין בריאתו של אדם, העלה את התהום והשקה העננים לשרות העפר ונברא אדם, כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן 'והשקה' ואחר כך 'וייצר'". ומכאן הימשכותו אחר שני היצרים.

האדם כלול ממים ועפר ונמשך אחר שניהם

והנה, בספה"ק ה'תניא' (פרק א) הביא לדברי מוה"ר רבי חיים ויטאל זיע"א בספרו 'שערי קדושה' (ח"א שער ב), ששורשי המידות הרעות הן ארבע, ומקורן מארבעת היסודות, אש רוח מים ועפר, ומהן מסתעפות שאר המידות הרעות, וז"ל בעל התניא: "כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה. ותאות התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח. ועצלות ועצבות מיסוד העפר".

והנה נמצא שהלויתן שיסודתו מן המים, גורם לרדיפת האדם אחר כל מיני תענוגים, ובפרט אחר העריות, ואילו הבהמות רומזות לעצלות ועצבות, כטבע הבהמות הרובצות בעשב, וחושקות באכילה ושתייה.

בקשת המים ומצותן בחג הסוכות

ולכשתמצי לומר, זהו כל עניינו של חג הסוכות. כי בחג נידונים על המים כדברי המשנה (ראש השנה טז.), וכן בהושענות ובתפילות עוסקים בבקשת המים, ובפרט ביום הושענא רבה - יום ערבה, שכל התפילות שבו עוסקות בבקשת הגשמים. וגם לאחר מכן בא יום שמיני עצרת, גדול יום הגשמים וכו', יום שמזכירים בו גבורות גשמים.

עוד מצינו מצוה מיוחדת בחג הסוכות, כי בכל שאר המועדים וכן בימות החול מנסכים יין על גבי המזבח, ואילו בחג הסוכות נצטוו ישראל לנסך מים דווקא, והיו עושים מזה עסק גדול, יורדים אל השילוח וממלאים מים, ואחר כך באים למקדש וסדר שלם יש בזה, שמחה גדולה ועצומה שמי שלא ראה אותה לא ראה שמחה מימיו, שמחה אמיתית ושלימות רוחנית.

זהו כח החסד המתגבר בחג הסוכות ביסוד המים דקדושה, וכנגד מידת החסד יש להכניס לבית את האושפיזין הקדושים, להיות מכניסי אורחים כאברהם אבינו, וכפי הנודע מדברי הזוהר הקדוש (ח"ג דף קד.).

זהו שאמרו חז"ל (הובא לעיל מילקוט שמעוני איוב רמז תתקכז), שכל המקיים מצות סוכה בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא מושיב אותו בסוכה של לויתן לעתיד לבוא. כי ישיבת הסוכה בזמן הזה מסמלת את שלימות מידת החסד, היוצאת לפועל בכמה מצוות בחג הסוכות. ולכן זוכה לישב בסוכת לויתן, לראות את נצחון חלק החסד שבקדושה על הטומאה של חסד דקליפה.

תשובת ה' לאיוב במצות סוכה ודפנותיה

על פי הדברים האלה נוכל למצוא טעם לשבח בהמשך דברי המדרש שם, שכאשר קרא איוב תגר על יסוריו המרים, השיבו הקדוש ברוך הוא בשאלה, "וכי יכול אתה להשלים חור בסוכת הלויתן?" ותמהנו למעלה מה ענינה של תשובה זו לזעקתו של איוב.

והנה, בספה"ק בני יששכר (מאמרי חודש תשרי מאמר י - צלא דמהימנותא אות יט) מביא מדרש פליאה (והביא שמקורו בספר 'כסף נבחר') וז"ל: "איוב היה קורא תגר על היסורין ובפשטות ניתן היה לפרש, שמדיני הסוכה יוכל האדם ללמוד על מצבו בזה העולם, כי הנה התורה אמרה ליתן שלוש דפנות בסוכה, ומכל מקום באה הלכה למשה מסיני וגרעה מן הדופן השלישית והעמידתו על טפח. כך גם מי שנגזרו עליו יסורים רח"ל, עדיין יש תקוה לאחריתו, ובכח התפילה והאמונה יוכל להפחית מן הגזירה, ולמלא סאת יסוריו קודם זמנה, כפי שיצאו ישראל ממצרים קודם מלאת ארבע מאות שנה כאשר זעקו אל ה' אלוקי אבותם.

טוב ערב ומועיל

אמנם הבני יששכר שם מפרש באופן אחר, כי עניני האדם בזה העולם נחלקים לשלושה חלקים, וסימנם הנצחי, כל הפעולות הקונות לאדם חיי העולם הבא. הערב - הוא מה שמבקש האדם לתענוג ולהנאת הגוף, אף שאינו מועיל לא לגוף ולא לנפש. והמועיל - הם הפעולות הנצרכות לאדם לצרכי העולם הזה, שעושה אותן אף אם אינן עריבות עליו, ואף אין בהן טוב לחיי העולם הבא באופן ישיר.

ובזה יש להזהיר את האדם, שיקח מן הטוב, וגם מן המועיל לא ימשוך ידו במקום שנצרך לו, אך יתרחק מן הערב אשר אין בו טוב ומועיל.

מצות סוכה - שלימות התשובה

וממשיך הבני יששכר שם לבאר, כי מצות סוכה מקומה וזמנה אחר מצות התשובה, האדם המכיר את בוראו חפץ לדעת דרכי עבודתו בשבעים שנותיו, הנרמזות בשבעה טפחים רוחב בגובה עשרה - הרי כאן שבעים. על כך נצטוה לראות כל ימי חייו כיושב בסוכה ואוהל, ולזכור שדירתו בעולם הזה - דירת עראי היא, ושלושת הדפנות מרמזות אל שלושת חלקי בקשת האדם, טוב ערב ומועיל. ובזה נרמז לו שיהיו שתים טוב ומועיל - כהלכתן, אך השלישית - בקשת הערב - אפילו טפח, רק הנצרך ביותר ותו לא.

כאשר יתן האדם דברים הללו אל לבו, לא יחוש אל היסורים הבאים עליו, כי יודע שהכל לתועלתו ולטוב לו כל הימים, לכפר עוונותיו. ובזה ניחמו הקדוש ברוך הוא לאיוב, בהזכירו לו מצות סוכה ודין הדופן השלישית שבה, הודיעו כי ביסוריו בעולם הזה הסיר ממנו עגמת נפש מרובה בעולם העליון, ובזה התנחם איוב והבין פשר עניניו.

שלושת בקשות האדם מכוונות כנגד שלושת היצרים

כי הנה, בקשת הערב היא בקשת התענוגים ומילוי התאוות, בחינת מים, שדבר זה לא יכלו אנשי כנסת הגדול לבטל לגמרי משום שנצרך לקיום העולם, אולם הצליחו להחליש תוקף התאוה, ועבודתם נמשכת עד היום הזה, ביד כל אדם מישראל, שתפקידו עלי אדמות הוא להחליש כח התאוה ולמשול בו, להשתמש בו לצורך ולא יותר.

לעומת זאת, בקשת הטוב - אין טוב אלא תורה (אבות פ"ו משנה ג), זו דרך האמצע ממידת התפארת, ממנה יקח האדם מלוא חפניו, ויכניע יצרא דעבודה זרה המבקש כבוד וגדולה למציאות אחרת מלבד הבורא יתברך ואותו ביטלו אנשי כנסת הגדולה בכח התורה.

והרצון השלישי - בקשת המועיל, זהו כח הקנאה הבאה מן השמאל, אשר יש בה צורך גדול לעולם, אלמלא המשתגעים היה העולם חרב, ואפילו בקדושה - קנאת סופרים תרבה חכמה, וכל בנין העולם לשם ולתהילה הוא רק מכח קנאת איש מרעהו. אך כח זה צריך שמירה וזהירות יתרה, לקחת אותו אך ורק לצד הקדושה. ואלו הם דברי המשנה באבות (פ"ד משנה ד) "מאד מאד הוי שפל רוח", שלא ליפול בקנאה האסורה.

עשו גדול מישמעאל

נשיב עתה רגלינו אל דברי רבינו האור החיים הקדוש, כי בעשו היתה 'זריחה' מצד הקדושה, ובישמעאל היתה דרגה נמוכה יותר, בחינת 'הופעה'. וטעם הדבר, כי שורש עשו מן השמאל, מכח הגבורה, שהיתה בו פסולת הגבורה שביצחק אביו, ומשם בא כח הקנאה, שהוא ה'מועיל', והוא עדיף על ישמעאל ששורשו מימין מפסולת החסד שבאברהם, וממנו בקשת התאוה אשר היא ה'ערב', וגרועה היא מן המועיל, עד אשר אין ליטול ממנה כי אם משהו הנצרך.

אמנם עשו וישמעאל טעו שניהם בדרכם. ישמעאל נטה אחר התאוות נטל תשעה קבין של זנות (ראה קידושין מט:), וגם עשו שגדול מישמעאל, מכל מקום הגדיל כח הקנאה עד מאוד, ובא לידי שפיכות דמים מרוב קנאתו בכל מי שלא הלך עמו כרצונו. וגם בישראל בוערת הקנאה ומביאה לידי שנאת חינם, ששרפה את הבית השני, וזו היא הקנאה המוציאה את האדם מן העולם, ועוון שנאת חינם עדיין הוא מרקד בינינו, וצריך תיקון גדול לדאבונינו.

תיקון התאוות בעולם הבא

אמור מעתה, שור הבר הנברא מן האדמה יסודו מעפר ורומז לתאות האכילה והכבידות, הלויתן - יסודו מן המים ורומז לתאות עריות ואהבת תענוגים, ואילו העופות הבאים מכאן ומכאן שייכים לשני החלקים.

אך לעתיד לבוא יבוא הכל לידי תיקון, ולא יתאוה האדם לדבר מענייני העולם הזה, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא משא ומתן ולא פריה ורביה, רק להתענג על ה', צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

נצחון סוכת דוד על הלויתן

ליום זה תקותנו ואליו אנו מצפים, לישב בסוכת עורו של לויתן בהקמת סוכת דוד הנופלת. ובפתח דברינו שאלנו מה ענין זה לזה, אך עתה יתבאר, כי עורו של לויתן מורה על התיקון השלם, במחיית יצר הרע הנרמז במים, בחינת הרע שבחסד, ובזה תקום סוכת דוד, בחינת 'אמלאה החרבה', לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים (לשון רש"י והאור החיים הקדוש בראשית כה, כג, ומקורו מן הגמרא במגילה ו. הנ"ל), כפי שנרמז בנצחונו של דוד המלך ועלייתו על גב הראם - הוא שור הבר, שניצח את בני אדום והיכה בהם כל זכר.

אולם, כל זמן שלא באה הגאולה השלימה, עדיין יש לה למלכות אדום כח ושלטון, וממנה יוצאות כל המידות הרעות, קנאה שנאה ותחרות. אך על העתיד לבוא אמרו חז"ל (ברכות יז:): "מרגלא בפומיה דרב, לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר (שמות כד יא) 'ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו'".

שמחת הצדיקים בתיקון השלם

על הימים העתידים הללו אמר הכתוב (ישעיה ד ה-ו): "וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חָפָה: וְסְכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶרֶם וּמִמָּטָר".

ואז יזכו ישראל לחזות בעיניהם בשחיטת היצר הרע, כדברי הגמרא (סוכה נב.): "דרש רבי יהודה, לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים".

וכשנזכה לזה, ישבו כל הזוכים לכך בסוכת עורו של לויתן, ולא תהיה סוכת דוד נופלת, כי אחר נפילתה של אדום - תהיה תקומתה של ירושלים, ותיבנה לתלפיות, על כל כבוד חופה, וכאשר ינעץ הלויתן את סנפיריו בבשרו של שור הבור, יאבדו כל התאוות והמידות הרעות מן הארץ, ויאכלו הצדיקים את בשרם שלימות כביאור המהר"ל דלעיל, כי יהיה קו הימין שלם בחסד, וקו השמאל שלם בגבורה, הכל עומד על מתכונתו כרצונו יתברך.

קריאת הלויתן את ההלל

והנה, תקנה קדומה היא לקרוא את ההלל בימים טובים, ואומרים את הפסוק (תהלים קיח א) "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". אמנם בימי חג הסוכות, מנענעים ישראל בארבעת המינים בשעת ההלל באמירת 'הודו'.

ומצינו דבר נפלא, שבפרק שירה - שם נמצאת שירת כל הנבראים, מובא בזה הלשון: "לויתן מה הוא אומר, 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'". וצריך ביאור, מה ענינו של לויתן לפסוקי ההלל ולמצות הנענועים?

אלא, לפי האמור יתבאר כי מקור הלויתן מן המים, בבחינת חסד, נמצא שכל ענינו של הלויתן בקדושה הוא להודות על גודל חסדי הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, ומודה על האמת כי הכל מיד ה' על יצוריו.

ביאור השחוק שלפניו יתברך

אך נראה להעמיק עוד בזה, על פי המובא למעלה בענין ביאור השחוק שלפניו יתברך מדברי הגמרא (עבודה זרה ג:) כי בזמן שבית המקדש היה קיים היה הקדוש ברוך הוא משחק עם הלויתן בכל יום בשלוש שעות רביעיות, ובזה נרמז השחוק העתיד להיות בלויתן לעתיד לבוא, בחינת 'אז ימלא שחוק פינו'. שחוק עניינו תכלית השמחה, כפי שמבאר רבינו צדוק הכהן מלובלין זיע"א (פרי צדיק מאמרים, ראש חודש אדר), וסיבת השמחה הגדולה לעתיד לבוא הוא על תיקון הרע וביטול שני כוחות היצר הרע - של תאוה ושל רציחה וקנאה, ודבר זה הוא שמחה גדולה לפניו יתברך.

וזהו פשר דברי חז"ל האמורים, "כל בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעולם הזה, זוכה לראותה לעולם הבא". חלילה לנו מלדמות ולומר כי יש שמץ דמיון בין אותם מעשי אכזריות של הגויים הרשעים לשמחת הצדיקים לעתיד לבוא, אלא השמחה הגדולה תהא בביטול כוחות הרע, במלחמה שתהיה סוף לכל המלחמות שבעולם, כאשר הלויתן שהוא סמל לכל התאוות יהרוג את שור הבר שהוא סמל הכעס והרציחה והקנאה, וכן להיפך, ויבטלו זה את זה לעשות רצון יוצרם בלבב שלם, ובזה תהיה שלימות ושמחה בעולם.

ומטעם זה, דווקא המלאך גבריאל שרב גובריה והוא מצד הגבורה, הוא שיבוא לבטל כוחו של הלויתן.

והנה ביארנו למעלה כי התאוות עצמן נחלקות לשתים, תאות התענוג ותאות האכילה, ולהן מרמזים שור הבר והלויתן, שור הבר האוכל עשב אלף הרים בכל יום והלויתן שעליו אמרו חז"ל "דגים פריצי". וזהו שנבראו שני הלויתנים, לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, זכר ונקבה, כי הכל משורש חטא נחש המכשיל את האדם ומושכו אחר התאוה.

אך לעתיד לבוא יבוא הכל לידי תיקון, ולא יתאוה האדם לדבר מענייני העולם הזה, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא משא ומתן ולא פריה ורביה, רק להתענג על ה', צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

ויהי רצון שנזכה כולנו יחד לראות בישועת ה' ובגאולת עמו ישראל במהרה בימינו אמן.