גיליון 38 | חג סוכות
סוכות - ניתוק מרדיפת החומר
"בסוכות תשבו שבעת ימים, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים." למה אנחנו יושבים בסוכות? מדוע עם ישראל למשך שבעה ימים עוזבים את ביתם, הולכים, בונים להם איזושהי סוכה מכמה בדים וכמה קרשים, ויושבים ואוכלים שם, וישנים שם, ושמחים שם? מה העניין? אומרת התורה: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים."
מה העניין של סוכה?
למצווה הזאת שנקראת מצוות סוכה מצינו כמה טעמים, והיום נרצה קצת להעמיק בהם ולהתבונן. טעם אחד, אומרים חז"ל, זכר לענני הכבוד שליוו את אבותינו ביציאתם ממצרים. כשעם ישראל יצאו ממצרים ליוו אותם שבעה ענני כבוד. העננים הללו היו מארבע רוחות השמיים, ענן מלמעלה וענן מלמטה. ענן מלמעלה שסוכך מעליהם מהשמש, ענן מלמטה שהיה מיישר לפניהם את הקרקע, וכן ענן נוסף שזה היה עמוד האש, הוא הלך לפניהם כדי להאיר את הדרך.
צריך להבין: מה הקשר בין הסוכה לבין אותם ענני כבוד? אולי אם היינו יושבים בתוך איזה ציור של ענן, מילא, אבל כמה וכמה קרשים עם עוד כמה בדים מזכירים לנו את ענני הכבוד? מה הקשר בין הסוכה לבין ענני הכבוד?
שאלה נוספת: הרי מתי עם ישראל יצא ממצרים? כולנו זוכרים בפסח. ואם כן, מדוע לא עושים את חג הסוכות מיד לאחר חג הפסח? הרי אז יצאנו ממצרים ואז ליוו אותנו אותם ענני כבוד. מדוע אנחנו מקבלים דחייה של חצי שנה, ורק לאחר ראש השנה ויום הכיפורים אנחנו חוגגים את חג הסוכות? זאת שאלה שרבים התבקשו לענות לה תשובה, ובאמת רבות התשובות שנענו על השאלה הזאת, אבל אנחנו נרצה לראות כיוון מסוים שעל פיו תיושב לנו השאלה.
חג באיחור של חצי שנה?!
דבר נוסף: ראינו טעם אחר בחז"ל למה אנחנו יושבים בסוכה. נקריא את לשונו של המדרש, ילקוט שמעוני, פרשת אמור: "אמר רבי אליעזר בר מרוס: למה אנו עושים סוכה אחר יום הכיפורים? שכן אתה מוצא בראש השנה יושב הקדוש ברוך הוא בדין על באי עולם, וביום הכיפורים הוא חותם את הדין." מה נחתם? יכול להיות דין טוב, יכול להיות חס ושלום להפך, גזרה לא טובה, גזרה קשה. אומר המדרש: "שמא יצא דינם של ישראל לגלות?" אולי חלילה וחס נגזר על עם ישראל לגלות? "על ידי כך עושים סוכה וגולים מבתיהם לסוכה, והקדוש ברוך הוא מעלה עליהן כאילו גלו לבבל."
אומר הקדוש ברוך הוא: אני נותן לכם צ'אנס. אם חבתם חובת גלות - הנה, צא מהבית, תגלה לתוך הסוכה, מקום שהוא בלי מזגן, מקום שהוא לא כל כך מוגן מפני השמש ומפני הגשם, ולא ממש נעים שם בעת שרב או בחורף, ואם כן, זה מציאות של גלות. הגלות הזאת תכפר על גלות אחרת, אם חס ושלום התחייבנו.
איך זה קשור לענני הכבוד? האם זה טעם בפני עצמו? את זה נרצה להבין, ועל זה תיסוב שיחתנו.
מתי אדם רואה רק את עצמו?
מעשה היה ברב שרצה להתרים איזשהו אדם עשיר לצורך הכנסת כלה. כלה יתומה וענייה שלא היה לה אפילו בשביל הצרכים המינימליים ביותר, ואותו רב הלך לדבר על לבו של איזשהו גביר גדול, אדם עשיר, כדי לנסות לשכנע אותו. אחרי שהרב תאר בפני אותו עשיר את המצב הקשה של אותה כלה יתומה ענייה, העשיר לא ממש התרשם, ומתוך כובד לב הוא סירב לתת מאומה. הרב ניסה עוד פעם, וכשהוא ראה שזה לא מועיל, הוא פנה לעשיר בשאלה.
אומר לו אותו הרב לעשיר: תסתכל רגע מבעד לחלון. תגיד לי, מה אתה רואה? העשיר מסתכל, אומר לו: אני רואה אנשים הולכים ברחוב. אומר לו הרב: ותסתכל כעת בזכוכית הנמצאת כאן - זו הייתה מראה - אומר לו: ומה שם אתה רואה? אומר לו העשיר: אני רואה את עצמי. אומר לו הרב: תגיד לי, מה ההבדל? למה בזכוכית ההיא אתה רואה אנשים, ובזכוכית הזאת אתה רואה את עצמך? אמר לו העשיר: נו, זה ברור. הרי הזכוכית הזאת הקרויה מראה, מאחוריה מרוח כסף, והכסף הזה גורם שהדמות שלי משתקפת שם. אומר לו הרב: שומעות אוזניך מה פיך מדבר? כאשר מרוח כסף, האדם רואה רק את עצמו!
כאשר לאדם טוב, כאשר המצב הכלכלי שלו שפיר, כאשר הוא מסודר ולא חסר לו מאומה בדרך כלל האדם רואה רק את עצמו. הוא פחות רואה מה חסר לשני, הוא פחות רואה למה השני נזקק, הוא פחות רואה מה הצרכים שלו. "יש לי, אני מסודר, אף אחד לא מעניין אותי." וככל שהאדם הולך ומתפתח מבחינה גשמית, תשימו לב, הוא עושה יותר חומות לבית שלו, הוא יותר גודר גדרות שלא יתקרבו אליי אנשים, 'לא מעניין אותי אף אחד, אני מסתדר טוב עם עצמי'. מדוע? אני לא רוצה שיטרידו אותי העמך שמה. אני לא זקוק לזה, אני יש לי את עצמי וזה מספיק לי. אל תפנה אליי בבקשות לתרומות, אל תיגש אליי עם ניסיונות לעורר את רחמיי. אני לא רואה אף אחד, אני רואה רק את עצמי. מי גרם לזה? הכסף. מרוח כסף. ברגע שמרוח כסף, האדם רואה רק את עצמו.
וזה מה שהתורה מזהירה אותנו בספר דברים: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה... ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים."
כאשר האדם מרוח בכסף, הוא רואה רק את עצמו. אין בורא עולם, אין שכנים, אין חברים, אין מכרים, אין אף אחד. אני ואפסי עוד. זה ניסיון העושר. ניסיון העושר קשה מאוד. ניסיון העוני גם הוא קשה, אבל הוא עדיין יותר קל מניסיון העושר.
חלום של החפץ חיים!
פעם החפץ חיים חלם חלום. קם בבוקר, החליט שהוא עושה תענית חלום. סיפרנו את הסיפור הזה בסדרה שלנו משנת החלומות. שאלו אותו: כבוד הרב, מה הרב כבר ראה שכל כך נורא, שהרב החליט היום להיות בתענית?
אמר להם החפץ חיים: חלמתי, לא עלינו ולא עליכם, שנהייתי עשיר.. אמרו: כבוד הרב, מה? על זה הרב עושה תענית?! אנחנו היינו על זה עושים סעודת מצווה. על זה הרב עושה תענית חלום? אמר להם החפץ חיים: אמת. דעו לכם, חלום זה הוא חלום שלילי איך שלא תסתכלו עליו. אם תגידו שהחלום הזה הוא לא חלום אמיתי, אם תאמרו זה רק מהרהורי לבו - אז זה באמת חלום לא טוב. זה מראה שאני כל היום הולך במחשבות איך לעשות כסף, ובלילה אני גם חולם על זה. לא מתאים לאדם זקן כמוני להתאוות לעושר.
אלא מה תאמרו? לא, זה לא מהרהורי לבו, זה חלום נבואי, זה חלום שאומר שאתה תהיה עשיר. מה, להיות עשיר? לא רוצה להיות עשיר! ניסיון העוני קשה דיו, ניסיון העושר קשה שבעתיים. לא רוצה להיות עשיר. להיות עשיר זה ניסיון קשה, זה התמודדות.
פעם בא בן אדם לחפץ חיים. אמר לו: הרב, המצב הכלכלי שלי נורא ואיום, ואני כבר הרבה זמן כך. אני מבקש שהרב יברך אותי שאני אהיה עשיר, ואני מבטיח, כבוד הרב, שאם הרב יברך אותי שאני אהיה עשיר אני אתן כסף רב לצדקה, ואני אעזור ליתומים, ואני אעזור לעניים, ואני אעזור לנזקקים, ואני ואני ואני.. החפץ חיים בירך אותו.
רוצה לתת אבל הידיים קפוצות..
אחרי שנתיים הוא מגיע לרב, הוא אומר לו: הרב, אני רוצה לומר לרב שהברכה התקיימה במלואה, וברוך השם יש לי הכול. דא עקא, אני רוצה לתת, אני רוצה לתת, אבל אני לא מסוגל, הידיים שלי קפוצות..
אמר לו החפץ חיים: תגיד לי, ומה חשבת? שמשמיים יהפכו אותך לעשיר וישאירו לך יצר הרע של עני? מי שהפכו אותו לעשיר גם קיבל יצר הרע של עשיר, ויצר הרע של עשיר שהוא רואה רק את עצמו, שהוא לא מסוגל לתת לאחרים. "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך." כאשר יש לו לאדם, אז הוא בעצם שוכח את כולם, הוא רואה רק את עצמו.
מתי אנחנו עושים את חג הסוכות? חג הסוכות נקרא גם חג האסיף. חג האסיף זה הזמן שבו "באספך מגרנך ומיקבך", האדם אוסף את התבואה, הגרנות מלאים בר, האדם אוסף את הענבים ואל היקבים, עושה יין. מה התחושות של האדם במצב הזה? הו, ברוך השם! ברוך השם, סוף סוף רואים הכנסות. הו, איזה הכנסה גדולה, איזה עשירות!
אה, "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך." על ידי זה שאתה שוכח את השם, אתה גם שוכח את השכנים שלך, אתה גם שוכח את המכרים שלך, אתה גם שוכח את העני ואת האביון. אתה מתנתק!
באה התורה ורוצה להזכיר לנו: אתה ארעי כאן בעולם הזה. המציאות שלך כאן בעולם הזה היא לא מציאות קבועה. תזכור, אתה פה רק זמני. באה התורה ואומרת: תצא מתוך דירת קבע, תיכנס לתוך דירת ארעי. שאלנו: למה עכשיו? למה לא אחרי פסח? דווקא עכשיו, כי זהו הזמן שבו הכי מסוכן שאתה תגיע ל"ורם לבבך". זה הזמן הכי מסוכן שבו אתה עלול לחוש "אני ואפסי עוד". "וישמן ישורון ויבעט". התורה לא מעוניינת בזה, התורה רוצה למנוע אותנו מהמצב הזה, למנוע אותנו מהאטימות הזאת. באה התורה ואומרת: אני רוצה שתזכור שהעולם הזה הוא גשמי, ארעי, חולף. אני רוצה שתזכור שהמציאות הקיימת לנצח היא המציאות הרוחנית.
ספות עור מאיטליה
תצא מדירת קבע, צא מהג'קוזי, מהפנטהאוז, מהספות עור מאיטליה, צא משם. תגיע לסוכה של ארבע דפנות, קצת בדים, כמה קרשים מלמעלה, ותזכור: אני ארעי כאן, אני ארעי כאן, אני לא קבוע פה בעולם הזה. מה מקום יש להתרוממות הלב? מה מקום יש לגאווה? מה מקום יש להתעלמות מאותו עני, מסכן, דל ואביון? התורה רוצה שהאדם לא ינהה אחרי החומר, לא ישקע בחומר ועל ידי זה ישכח את כולם. באה התורה ואומרת לו: תצא מדירת קבע ותיכנס לדירת ארעי, כדי שעל ידי זה תזכור: אני ארעי כאן בעולם הזה.
מספרים שפעם בא יהודי לחפץ חיים, יהודי עשיר גדול, שרצה לקבוע עם הרב פגישה. הוא הגיע, ישב עם הרב, אבל הוא שם לב שהפגישה היא לא ממש פגישה פרטית, מכיוון שיש לחפץ חיים חלון, והחלון פונה לרשות הרבים, ואין אפילו וילון שאפשר להגיף בו את החלון כדי לתת איזושהי רמה של פרטיות.
פונה העשיר לחפץ חיים ואומר לו: כבוד הרב, למה לרב אין אפילו וילונות בבית? הרב, אני מוכן לתרום ולהשקיע פה, ולעשות שיפוץ כללי בבית. הרי הרצפה בביתו של החפץ חיים הייתה רצפה של עפר, הכיסאות שעליהם היה הרב יושב היו כיסאות רעועים, הבית לא היה ארמון אלא צריף. אני מוכן לשפץ את ביתו של הרב, אם רק הרב ייתן לי את האישור לכך.
וילה לנצח נצחים
שאל אותו החפץ חיים: תגיד לי, ובבית שבו אתה ישן, בבית שבו אתה גר, יש וילונות? הו הו, אם הרב יבוא אליי לגרמניה, הרב יראה שם איזה וילה יש לי, ארבעה מפלסים, וילונות בסגנון לואי ה-14, ספות מיוחדות, פאר היצירה, קריסטלים משתלשלים מן התקרה, שטיחים על גבי הקירות, שולחנות מעץ מהגוני, משהו מיוחד ביותר. כן, כן, אבל תגיד לי, איפה שאתה ישן כעת, האם גם שם יש לך את כל הפאר וההדר אליו הורגלת? לא, תראה כבוד הרב, אני ישן כאן באכסניה הסמוכה פה בראדין, אכסניה ברמה של אולי חצי כוכב. אין שמה וילונות, בקושי יש שמה מיטה עם איזשהו שרפרף ושולחן קטן. ואיך אתה מסתדר בלי הווילונות ובלי...? לא, תראה כבוד הרב, הרי פה זה רק זמני. אני נמצא כאן תקופה קצרה, ואחרי זה חוזר לוילה שלי בגרמניה. גם אני פה רק זמני. אחרי זה אני חוזר לוילה שלי שם, בעולם האמת, שהיא וילה נצחית, לנצח נצחים. אתה, מה זה זמני אצלך? שבוע, שבועיים? אבל גם שבעים שנה זה זמני ליד נצח. מה זה שבעים שנה?
העולם הזה הוא זמני, העולם הזה הוא ארעי, הוא חולף. לכן יוצאים מדירת קבע, נכנסים לדירת ארעי. באים להזכיר לנו: תזכור, אתה בסך הכול זמני כאן בעולם הזה. זה עולם זמני, זה עולם חולף. תסתדר עם מה שיש, שלא ירום לבבך ותשכח את השם אלוקיך, שלא ירום לבבך ותשכח את כל המכרים שלך.
באה הסוכה ומרמזת על התנתקות מהחומר, מתנתקים מן הגשמיות. נשים לב, זה גם כן מאפיין את ענני הכבוד. ענני הכבוד היו שומרים עלינו כאשר היינו הולכים במדבר. הם היו מקיפים אותנו מארבעת הצדדים. כאשר היו זורקים האומות עלינו אבני חצים ובליסטראות, כאשר היו רוצים להילחם כנגדנו, הם היו הודפים אותם. ענני הכבוד, כמו שאמרנו, מיישרים להם את הקרקע, היו שפים את בגדיהם, מגהצים אותם, מנקים אותם. היה להם מיזוג אוויר שהיה הולך איתם בקביעות במדבר. נעלך לא בלתה, רגליך לא בצקה. ענני הכבוד היו שומרים עליהם.
לא צריך כיפת ברזל!
מה זה העננים הללו? איך ענן שומר?! "אם השם לא ישמור עיר, שווא שקד שומר". מי בעצם השומר? אומרים לי: כשהקדוש ברוך הוא נמצא למעלה, גם ענני כבוד מספיק לך. אתה לא צריך כיפת ברזל, אתה לא צריך איזושהי גדר הגנה, אתה לא זקוק לשום דבר. הקדוש ברוך הוא שומר עליך, הקדוש ברוך הוא נמצא איתך.
חזקיהו המלך עמד ערב המלחמה עם סנחריב, והוא הלך לו לישון, סומך על הקדוש ברוך הוא. בא מלאך השם והיכה 185 אלף ראשי גייסות, כולם בבוקר פגרים מתים. ההיסטוריונים מתארים וכותבים: מגפה מסתורית פגעה בחילו של מלך אשור, והם מתו בפתחה של ירושלים. חז"ל מגלים לנו מה זה המגפה המסתורית הזאת: מלחמה שמן השמיים נלחמו בשבילנו.
אומרים לנו: כאשר אתה חוסה בצילו של הקדוש ברוך הוא, גם כמה ענפים יכולים להגן עליך. אבל אם אתה רוצה לחסות בצלך, כוחי ועוצם ידי, אני יכול, אני אשמור על עצמי, אני אקים בונקרים, אני אקים גדרות ביטחון, אני אקים כיפת ברזל – בוודאי שצריך את זה, לא להבין לא נכון, בוודאי שצריך, אבל צריכים לדעת: לא על זה יהיה מבטחי, לא על זה אסמוך, אלא השם הוא השומר. הקדוש ברוך הוא גם בסוכה יכול לשמור עליך, "כי יצפנני בסוכו ביום רעה יסתירני בסתר אהלו". אוהל יכול להסתיר אותי אם זה השם, סוכה יכולה לשמור עליי אם הקדוש ברוך הוא נמצא שם.
"כשחותכים עץ נופלים שבבים"
אנחנו אומרים: אם התחייבנו חובת גלות, אז יהי רצון שהסוכה היא זאת שתכפר עלינו. ומדוע באמת אנחנו התחייבנו חובת גלות? מדוע הבנאדם לא חשב על חיי חברו? איך יכול להיות שקרתה לו כזאת שגגה? כי האדם הזה שקוע בחומר. כי מה אכפת לי בעצם? איך אני מצליח, איך אני משגשג, איך העסק שלי דופק כמו שצריך. אז כמה אנשים ניזוקו, נו, לא נורא, מה לעשות, כשחותכים עץ נופלים שבבים, אין מה לעשות, קורה ואנשים ניזוקים, מה נעשה, מצטער, טעות, בלי כוונה.
אתה שקוע כל כך בחומר, צא מהחומר, תיכנס לסוכה. בסוכה שם אתה תרגיש "אני ארעי, אני ארעי". הזמניות של הסוכה באה לבטא: צא מהחומר, תשכח מהמציאות הגשמית, תידבק ברוחניות. ואז ממילא, גם אם התחייבת חובת גלות, אתה מתקן בזה. פה יש את התיקון, כי כשאני שוכח מהעניינים הגשמיים, החומריים, כמו אדם שמגלים אותו לעיר מקלט הוא שכח מהעסק, הוא שכח מהאישה, שכח מהילדים, אין מה לעשות, גמרנו. שכחת מכל העניינים הגשמיים, החומריים, אתה בעיר מקלט. זה מה שאמורה הסוכה להנחיל לנו.
אומר הגאון מווילנה: מה ההבדל בין לחסות לבין לבטוח? לבטוח - מישהו נתן לך הבטחה: יהיה בסדר. לחסות - זה אומר: אף אחד לא הבטיח לי, אבל אני הולך ומסתתר שם, אולי אני אקבל איזה מחסה, אולי אני אנצל. "טוב לחסות בהשם". אם זה בהשם, אפילו לחסות, מבלי שהבטיחו לך הגנה, אבל זה רק להתחבא שם, זה יותר טוב מבטוח בנדיבים. נדיבים הבטיחו לך הצלה, הבטיחו לך הגנה עזוב, עזוב, "טוב לחסות בהשם". יותר טוב אפילו לחסות מבלי הבטחה מאשר לסמוך על ההבטחות של הנדיבים. בא חג הסוכות ואומר: תדע לך, ההגנה הגדולה ביותר זה הסוכה. תדע לך, לא כוחי ועוצם ידי הם אלה ששומרים ומגינים עליי.
ובואו נראה עכשיו כמה זה נפלא. אותם ענני כבוד, מה הם בעצם עננים? בואו רגע נתבונן, אני רוצה קצת להעמיק איתכם. הענן ממה מורכב? ממים. אומר המהר"ל: כל דבר בטבע יש לו חומר ויש לו צורה. מהו החומר? החומר, לדוגמה, כוס זכוכית, הזכוכית זה החומר, חומר הגלם. מהי הצורה? הצורה זה המהות הפנימית שלו, צורה של כוס, כעת אפשר להשתמש בו, אפשר לשתות. צורה של בקבוק. זה הצורה, זה החלק הרוחני יותר של הדבר, המהות שלו.
יש דבר שהוא חומרי בטבע והוא שיא החומריות, מכיוון שאין לו שום צורה. לכל מקום שתשים ותכניס אותו, הוא יקבל צורה כפי אותו דבר. מהו הדבר הזה? אלו הם המים. המים זה הדבר החומרי ביותר, אומר המהר"ל, מכיוון שהמים אין להם צורה, זה חומר נטו, חומר גלם. תשים אותם בכלי עגול הם עגולים, בכלי מרובע - הם מרובעים, בכלי ארוך הם ארוכים, בכלי משולש - הם משולשים. זה המים. המים זה שיא החומר.
משיא הגשמיות לשיא הרוחניות!
בואו נראה מה קורה כאשר השמש מכה במים: המים מתאדים. ברגע שהם מתאדים, הם הופכים להיות בבחינה של רוח, הופך להיות ענן. ענן זה כבר דבר שמוריד שפע.
באה התורה ומלמדת אותנו: תדע לך, "משיב הרוח ומוריד הגשם". "משיב הרוח ומוריד הגשם" הכוונה: אפשר לקחת את הדבר הגשמי, על ידי שנוסכים בו רוחניות ועל ידי זה יורד שפע לעולם. אתה צריך לקחת את הדבר הגשמי, לרומם אותו, להפוך אותו לרוחני. אלה הם העננים.
זה מה שהתורה מלמדת אותנו: תדע לך, גשמיות, עולם הזה, שפע כלכלי, כסף, רווחים, בורסה - הכול טוב ויפה, נחמד מאוד, אבל זו גשמיות. אם אתה שוקע בתוך הגשמיות, עם מרוח כסף, אתה רואה רק את עצמך. באה התורה אומרת: תתנתק מזה, תצא מזה.
איך? כמו ענני הכבוד. תיקח את החומר, תוסיף לו רוח. קח את החומר, תוסיף לו התעלות רוחנית. זה אומר: טוב מאוד, אתה מרוויח, נפלא מאוד. אבל האם אתה חושב גם על הנזקקים? האם אתה חושב גם כן על אלה שאין להם? זה אומר שלקחת את החומר, הפכת אותו לרוח. "צדקה תציל ממות", הפכת אותה למהות רוחנית.
אתה מצליח, הכול טוב ויפה, האם אתה נותן ליבך ועיניך על אלה שלא בדיוק הצליחו כמותך? האם אתה רואה חובה לעצמך לעזור להם, לסייע להם, לראות איך אתה מועיל לאחרים? סימן שלקחת את החומר, הפכת אותו לרוח. זוהי בחינה של ענני הכבוד. ההפך מאותו אחד שרם לבבו ושכח את כל הסביבה: "למה? כי יש לי". לא, אדרבה, השם נתן לי כדי שאוכל להעניק לאחרים, השם נתן לי כדי שאוכל לסייע ביד אלה שאין להם.
נפלא מאוד. הבנו גם כן את הקשר בין חג הסוכות לבין ענני הכבוד. אבל דבר אחד עדיין לא ברור: מה הקשר בין זה לבין חובת הגלות? הסוכה כמוה כגלות שאמורה לכפר לנו על העוונות? הבה נתבונן. מי חייב גלות? אומרת התורה: רוצח בשגגה. אדם שרצח בשגגה, מה זה רצח בשגגה? הלך ליער, לקח גרזן, חטב עצים, מבלי משים נשל הברזל מן העץ, פגע ופצע את מוחו של חברו, ואותו אדם נפח נשמתו. רוצח בשגגה גולה לעיר מקלט. תאמרו לי, האם יש בו אשם באותו רוצח בשגגה? זה היה בשגגה, למה אם כן הוא גולה לעיר מקלט?
למה רוצח בשגגה חייב גלות?!
אומר הרמב"ן יסוד עצום, ואת היסוד הזה היה ראוי לפתח וללמוד בצורה מקיפה יותר, אולי בהזדמנות אחרת. אומר הרמב"ן: תדע לך, לא יגלגלו לאדם שגגות אלא בדברים שבהם הוא פרוץ, אלא בדברים שבהם הוא זקוק לתיקון. ואני אבאר את הדברים. קרה לך פעם שנפלת מהמיטה תוך כדי שינה? מעניין מאוד, איך זה שאף פעם זה לא קרה? כשאתה ישן אתה לא מרגיש כלום, למה אתה לא נופל מהמיטה? לילדים קטנים זה קורה, אבל אדם בוגר, זה לא קורה לו. מדוע? יש לנו אינסטינקטים פנימיים, והאינסטינקטים האלה אומרים: תשמור על עצמך, אתה בפינה, אתה עומד ליפול, ואז אנחנו נסתובב אוטומטית.
למה האינסטינקטים האלה לא פועלים כשמדובר בחבר שלך? למה יכולת ללכת ליער ולחטוב עצים, ו.."אופס, סליחה, טעיתי, הרגתי אותו, סליחה, בלי כוונה". מה זה "הרגתי אותו, סליחה, בלי כוונה"? זה אומר שאצלנו הנקודה הזאת של שפיכות דמים היא לא ממש בעצמותינו, היא לא בוערת בנו. "הוא מת בלי כוונה, מה לעשות, קורה..". אם זה כך, אז גם יקרו חס ושלום שגגות. בלי כוונה, אבל איך קורה לך בלי כוונה? כי הדבר הזה לא בוער בעצמותיך.
לא שומעים על הרבה מקרים שבהם חשמלאי מתחשמל למוות. מדוע? כי הוא עושה את כל האבטחות כדי שלא לקבל זרם. הוא עובד עם כפפות, ואם לא, אז הוא הולך ומנתק את הזרם ובודק כמה פעמים שבאמת אין... חשמלאי יודע מה זה זרם, הוא נזהר מזה. הרבה אנשים אחרים לא, וכיוון שכך קורות להם שגגות והוא יכול גם להיפגע מזרם חשמלי. דבר שאתה יודע להיזהר בו, למה? כי הוא בוער בעצמותיך, גם שגגות לא יקרו לך.
נסכם את הדברים, מוריי ורבותיי: חג סוכות זה החג שבו אנחנו עושים זכר לענני הכבוד, שאמורים לשחרר אותנו מן החומריות, אמורים להביא אותנו אל הרוחניות, כענן - שהענן השתחרר מן הגשמיות, התעלה והפך להיות רוחני. חג הסוכות זה חג שבו אנחנו אמורים לשכוח ממה שאספנו אל הגורן ואל היקב, ולזכור כי השם "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". חג הסוכות זה חג שאנחנו אמורים לזכור את הזמניות כאן בעולם הזה, ועל ידי זה לא להתגאות על הסובבים אותנו.
חג הסוכות זה זמן שבו האדם כעין חווה חוויה של גלות, שאמורה לנתק אותו מן החומריות והשקיעות ברווחים, בהצלחה האישית, ולזכור על ידי זה את חובתו בעולמו, לזכור על ידי זה מה הוא יכול להועיל לאחרים, שלא יגיע למצב של "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך".
ובזכות זה שנקיים את מצוות הסוכות כהלכתה, על ידי זה אנחנו נזכה שתגיע הגאולה השלמה ונגאל בה על ידי משיח בן דוד, משיח צדקנו, אמן ואמן.