אושפיזא דאהרן
איתא במסכת קידושין (דף ע"ג.) דרש ר' זירא במחוזא, גר מותר בממזרת, רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו (שהיו שם גרים הרבה והוקשה להם שאמר קהל גרים לא אקרי קהל) עיי"ש.
ודקדקו המפרשים, דלמה רגמוהו דוקא באתרוגייהו, עיין בספר אור חדש, ובספר המקנה, ובספר תפארת מנחם, ושו"ת יודא יעלה (או"ח סי' קצ"ה), ובספר כסף נבחר (פרשת אמור), ובספר דרשות חת"ס (דף תי"ד) ועוד.
והנבס"ד, דאיתא במסכת קידושין (דף ע"ב:), תנו רבנן, גר נושא ממזרת דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת וכו', מאי טעמא דר' יוסי, חמשה קהלי כתיבי (גבי אזהרת פסולת יוחסין כתיבי בפרשת כי תצא, לא יבא ממזר בקהל ה' (פרשה כ"ג-ג), לא יבוא לו בקהל ה' (שם), לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (פרשה כ"ג-ד), לא יבא להם בקהל ה' (שם), דור שלישי יבא להם בקהל, (פרשה כ"ג-ט,) (מדהוה מצי למיכתבינהו לכולהו בחדא אזהרה וחד קהל, לא יבא ממזר ועמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם וגבי מצרי ואדומי דור שלישי יבא להם בכם, דרשינן מינה), חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראלים (דאי הוה כתיב חד הו"א כהנים קאמר אבל לוים מותרים ואי כתיב תרי הו"א לוים וכהנים אבל ישראלים לא), וחד למישרי ממזר בשתוקי (אעפ"י שזה ודאי וזה ספק לא חיישינן שמא זה כשר ואסור לישא ממזרת דהכי דרשינן בקהל ודאי הוא דלא יבוא ממזר הא בקהל ספק כגון שתוקי יבא), וחד למישרי שתוקי בישראל (דדרשינן הכי ממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל הא ספק ממזר יבא) , קהל גרים לא איקרי קהל (דלא אייתר לן קרא לקהל גרים), ור' יהודה, כהנים ולוים מחד קהל נפקא (דשבט אחד הם ואין לקרות קהל חצי השבט), אייתר ליה לקהל גרים.
ואיבעית אימא, הני נמי תרי קהלי נינהו (גבי כהנים ולוים איצטריכו תרי קהלה לדרשה ואפילו הכי אייתר להו חד לקהל גרים), ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קרא נפקא (חד מקהל ודאי וחד מממזר ודאי), לא יבא ממזר בקהל ה', ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא, בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא (והכי דרשינן לא יבא ממזר ודאי בקהל ודאי הא ממזר ספק בקהל ישראל ודאי או ממזר ודאי בספק קהל יבא) עיי"ש.
וכתב בספר כרם חמד (שם) ובספר נפש יהונתן (שם), דהני ב' דרשות פליגי בדרשת הקרא אלה המצוות, דבירושלמי חלה (פ"א ה"ה) איתא, א"ר הילא אלה המצות אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו (אלא שבאו לידך ע"י עבירה) אינן מצות, משום דהוי מצהב"ע עיי"ש, [וכן איתא בירושלמי מסכת שבת (פרק י"ב-ה"ו) בשם רבי אילא], ובמסכת מגילה (דף ב:) ילפינן מקרא דאלה המצוות, דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה עיי"ש, עפי"ד הגמ' הנ"ל דיהושע נצטווה על מצות פריעה, ובתוס' שם (ד"ה לא) הקשו דהרי אין נביא רשאי לחדש דבר, וכיצד חידש יהושע מצות פריעה עיי"ש, ונמצא דאי נימא דמצוות פריעה יהושע תיקנה ולא ילפינן לה מהמול ימול, אז עכצ"ל דהקרא דאלה המצוות אתיא למצהב"ע דפסול מה"ת, ולא להא דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אמנם אי דרשינן המול ימול למצוות פריעה ולא אמרינן דיהושע תיקנה, אז י"ל דמצהב"ע דרבנן, והקרא דאלה המצוות אתיא דאין נביא רשאי לחדש דבר עיי"ש.
איתא במסכת סוכה (דף ל"ה.), תנו רבנן, פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה אתרוג, ואימא פלפלין וכו', ומתרץ משום דלא אפשר, ננקוט חדא (גרעין אחד) לא מינכרא לקיחתה (מתוך קוטנה), ננקוט תרי או תלתא, פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות וכו' עיי"ש.
ובספר דורש לציון (דרוש י"א) הקשה, לשיטת הש"ך חיור"ד (סי' צ"ו) שזית טעם עצו ופריו שוה למרירות, וא"כ מנ"ל שהוא אתרוג דילמא הוא זית ובזית אחד מינכרא לקיחותו כמו באתרוג עכ"ק עיי"ש, ובפשיטות י"ל דהא איכא ילפותא אחרינא דבעינן דוקא אתרוג, דאיתא (שם), בן עזאי אומר, אל תקרי הדר אלא הדור, שכן בלשון יווני קורין למים הדור, ואיזו הוא שגדל על כל מים זה אתרוג עיי"ש, ולפי"ז אינו יוצאין רק באתרוג ולא בזית וז"פ, אמנם י"ל דזה א"ש רק אי ס"ל יש אם למסורת, אז י"ל אל תקרי הדר אלא הדור, משא"כ אי ס"ל יש אם למקרא אז ע"כ הטעם הוא משום דבעינן טעם עצו ופריו שוה.
וכתב בספר לקוטי סופר (מצות פו"ר דף ו ע"ד מדפה"ס), דתלוי אי דרשינן סמוכים או לא, דטעמייהו דחכמים דאשה פטורה מפו"ר משום דכתיב וכבשוה ודרכו של איש לכבש ואין דרכה של אשה לכבש, ודרשינן סמוכין דוכבשוה למה דכתיב לעיל מיניה פרו ורבו וגו' וילפינן דמצות פו"ר נוהג דומיא דוכבשוה, משא"כ ריב"ב ס"ל דלא דרשינן סמוכין ולא שייך ציווי דפו"ר לוכבשוה עיי"ש.
איסור תורה, ורב אסי דמחייב אשם תלוי אף היכא דלא איקבע איסורא, ס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא עכ"ד.
והרשב"א (תורת הבית שער התערובת), ובמסכת קידושין (דף ע"ג.) הוכיח דרשינן בקהל ודאי הוא דספיקא דאורייתא לחומרא, מדילפינן דספק ממזר מותר, ודוק מינה טעמא דגלי קרא הא לא גלי אפילו ספק ממזר הוא בלא יבוא, וממנה ילפינן לכל איסורי ספק דאורייתא דאזלינן לחומרא, והקשה מזה על הרמב"ם שדעתו ללמוד ממה שהתורה התירה ספק ממזר דספיקא דאורייתא לקולא, דגלי קרא בממזר ספיקו מותר, וגמרינן מיניה לכל התורה כולה עיי"ש, ועיין בר"ן במסכת קידושין (דף ט"ו:) מדפי הרי"ף.
ובשו"ת חתם סופר ליקוטים (סי' כ"ה) ד"ה ואני אומר כתב ליישב דעת הרמב"ם, דאיצטריך קרא לגלויי דלא נילוף מאשם תלוי שספק להחמיר בכל התורה, ואחר שגילה הכתוב בספק ממזר שוב ילפינן מינה לכל התורה דספיקא לקולא, אך אי ס"ל דאשם תלוי אינו חייב רק בשתי חתיכות דאיתחזק איסורא, לא הוה אמינא ללמוד משם לספק בעלמא, והדרא הוכחה לדוכתא דמדאיצטריך קרא להתיר ספק ממזר, שמעת מינה דסברא הוא מה"ת להחמיר בכל הספיקות.
וכתב בספר שפע חיים לשבועות (דרוש ב' אות ד') דעפי"ז יתהפכו הדברים, דמאן דס"ל יש אם למקרא וקרינן מצוות ללמד דאשם תלוי חייב רק בחתיכה אחת משתי חתיכות, א"כ לא היינו למדים משם להחמיר בספק ממזר, ועל כרחך דספיקא דאורייתא לחומרא, ורק בממזר גלי קרא דספק מותר, משא"כ בכל התורה ספיקא לחומרא, ולמאן דס"ל יש אם למסורת ומצות כתיב, וחיוב אשם תלוי הוא גם בחתיכה אחת, שפיר יש לתרץ דאיצטריך קרא בספק ממזר כי היכי דלא נילוף מאשם תלוי, ואחרי שגילה הכתוב דספק ממזר להתיר, ילפינן משם לכל התורה דספיקא לקולא עכ"ד.
ובזה יבואר דברי חכמים וחידותם, דכאשר דריש ר' זירא דגר מותר בממזרת משום דקהל גרים לא אקרי קהל, ע"כ דס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא, ומעתה ס"ל יש אם למקרא, ותו ליכא למימר דלכן בעינן אתרוג, משום אל תקרי הדר אלא הדור, ע"כ הטעם הוא דבעינן אתרוג, משום דבעינן שיהא עצו ופריו שוין, ולכן רגמוהו באתרוגייהו דלפי"ז י"ל דיוצאין גם בזית.
ומעתה לפימש"כ רש"י במסכת כריתות (דף י"ד.) ד"ה איסור הנאה וז"ל, היינו מוסיף דאיתוסף איסורא אחפצא עכ"ל, היינו דל"ת הוי איסור חפצא, משא"כ עשה הו"ל חובת גברא לקיים המצוה, א"כ שפיר חל איסור אבר מן החי על איסור עשה דאינו זבוח, כיון דהעשה הו"ל איסור גברא והלאו הוי איסור חפצא ואיסור חפצא חל על איסור גברא, וזה שייך רק לגבי הלאו דאבר מן החי שחל על העשה דאינו זבוח, משא"כ הלאו של יוהכ"פ דאינו חל על עשה שאינו זבוח, כי הלאו דיוהכ"פ הו"ל רק איסור גברא, כי המאכל עצמו התירא הוא אלא דרמי איסור על הגברא לאכול, ולכן לגבי יוהכ"פ כיון דתרווייהו הוי איסור גברא אין איסור דיוהכ"פ חל על עשה דאינו זבוח.
ובזה א"ש מה שכתבו התוס' במסכת שבועות (דף כ"ג:) ד"ה דמוקי, דאין איסור לאו חל על איסור עשה, והביאו ראיה מהא דאיתא לקמן (דף כ"ה.), כיצד, אמר שאתן לאיש פלוני ושלא אתן וכו', ופריך, מאי אתן, אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב נתן תתן לו עיי"ש, דהתם מיירי באיסור שבועה דהוי איסור גברא ולכן אינו חל על איסור עשה, וגם ראיה שניה שהביאו ממה דאיתא במסכת סנהדרין (דף פ"ג.), מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומד, ואיתא במסכת חולין (דף קי"ג:) דהטעם הוא משום דאין איסור חל על איסור, אע"ג דבתרומה טמאה אין בו אלא איסור עשה, היינו משום דאיסור של כהן טמא בתרומה טהורה הוי ג"כ רק איסור גברא, דעל התרומה אין בה שום איסור רק הכהן הטמא הוא דמצווה עלה, לכך אין איסורו חל על איסור עשה דתרומה טמאה דתרווייהו הויין איסור גברא, אבל איסור אבר מן החי דהוא איסור חפצא שפיר חל על איסור עשה דאינו זבוח, וממילא דלא קשה קושית הריצב"א, ושפיר י"ל דאינו זבוח הוי איסור עשה.
אמנם כ"ז א"ש לשיטת רש"י הנ"ל דאיסורי תורה המה בגדר איסור חפצא, וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקט"ו) עיי"ש, אבל לשיטת הריטב"א בנדרים (דף ט"ו) ובקידושין (נ"ד.), וכ"ה דעת הנימוק"י בנדרים (שם), דס"ל דאיסורי תורה הוי איסורי גברא, לא שייך לתרץ כנ"ל, וההכרח לומר מכח קושית הריצב"א דוזבחת אינו מ"ע, וי"ל דהיינו טעמיה דהריצב"א דלא ניח"ל כתי' הנ"ל, משום דס"ל כשיטת הראשונים דכל האיסורין שבתורה הוי איסור גברא, וממילא דלא יתכן דאיסור אבר מן החי יחול על איסור עשה דאינו זבוח, ולכן בהכרח לומר דוזבחת לא אתי אלא להתיר את האיסור על ידי שחיטה עכ"ד.
ומעתה י"ל דבזה פליגי יוסף עם השבטים, דהשבטים ס"ל דכל איסורין הוה איסור גברא, והא דחל נבילה על עשה דשא"ז משום דהוה חידוש, ואמרינן דבאיסור אבמה"ח ח"ש מותר ולכן אכלו ח"ש, ויוסף ס"ל דכל איסורין שבתורה הוי איסור חפצא, ולכן איסור נבילה חל על עשה דא"ז, ולא משום דהוה חידוש ושפיר י"ל דבאבמה"ח אסור ח"ש ולכן דיבר על אחיו.
