אושפיזא דאברהם
איתא במסכת סוכה (דף ל"א.), ההיא סבתא (דגזלו ממנה עבדי ריש גלותא עצים וסככו בהן) דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה, ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה הוה יתבי, צווחה (להחזיר לה עצים עצמן) ולא אשגח בה רב נחמן, אמרה ליה, איתתא דהוה ליה לאבוהא (לאברהם אבינו) תלת מאה ותמני סרי עבדי (ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות) צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה, אמר להו רב נחמן פעיתא היא דא (קולנית היא זו) ואין לה אלא דמי עצים בלבד עיי"ש, והאריכו המפ' לבאר דמה רצתה האי סבתא באמרה דהו"ל לאבוהא שי"ח עבדים, אטו משום דהו"ל לאבוהא שי"ח עבדים יחזירו לה את העצים.
והנבס"ד, עפימש"כ השפע חיים זצ"ל בגליון ישראל סבא (גליון ז') לבאר טענת האי סבתא, דנהי דבעלמא תקינו רבנן תקנת מריש, שהגזלן לא יצטרך לקעקע בירתו ולהחזיר המריש שגזל, וסגי ליתן דמיהם ואמרינן מה לי הן מה לי דמיהן, מ"מ כאן הואיל וצריכה העצים עצמן לסכך בהם את הסוכה, בכגון דא לא סגי ליתן דמיהם, דלא שייך לומר מה לי הן מה לי דמיהן, דהא צריכה דייקא העצים גופא לסכך בהן, ולכן טענה, דרבנן בסוכה גזולה יתבי, כיון דלא סגי במה שיתנו לה דמי עצים, אך באמת לא צדקה בדבריה כיון דנשים פטורות מן הסוכה, כדאיתא בסוכה (כ"ח.) האזרח (בבני ישראל ישבו בסוכות) להוציא את הנשים, וממילא בטלה טענתה שצריכה את העצים דווקא.
ואיתא בפסחים (ק"ח) ואמר ר' יהושע בן לוי, נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס (דבשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו), והקשו התוס' (ד"ה היו) אמאי אין נשים חייבות בסוכה מטעם שאף הן היו באותו הנס כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו', ותירצו דלא שייך לחייב מטעם שאף הן היו באותו הנס רק במילי דרבנן כגון ד' כוסות נר חנוכה ומגילה, משא"כ בסוכה דהוא מצוה מדאורייתא.
אך כבר הקשו המפ' מהא דאיתא בפסחים (מ"ג:), דנשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה, והני נשי נמי הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה עיי"ש, והקשו התוס' במגילה (ד.) ד"ה שאף, דלמ"ל היקשא דנשים חייבות באכילת מצה, תיפוק ליה מטעם שהן היו באותו הנס עיי"ש, מבואר מזה דגם לענין מצוה דאורייתא היה בדין לחייב נשים מטעם שאף הן היו באותו הנס, ולפי"ז אכתי תקשי אמאי לא יתחייבו נשים בסוכה מהאי טעמא.
ובספר ברכי יוסף (סי' תע"ג אות ט"ו) ד"ה ומכאן כתב ליישב, דבאו"ח (סי' תקפ"ח סעיף ה') כתב המחבר, יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר, וכתב הטו"ז (סק"ה), משום שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר, והקשה המזרחי, ביו"ט נמי נגזור שמא יתקן כלי שיר, וכתב, ועוד נ"ל לתרץ דאין להם לגזור ולעקור לגמרי ד"ת שצותה לתקוע ביום זה, בשלמא בשבת לא מתעקר לגמרי כיון שבלא שבת תוקעין ביו"ט, ונראה שזהו בכלל מה שעשו סייג לתורה ולא לעבור על ד"ת דזהו לעבור על ד"ת לעקרו לגמרי, ובזה כתב לתרץ קושית המפ' דאמאי אמרינן דמילה דחיא שבת ולא גזרינן שמא יעביר התינוק ד"א ברה"ר, משום דכל דבר המפורש להיתר בתורה אין כח ביד חכמים לאסרו עיי"ש, וה"נ כיון שמפורש בתורה האזרח להוציא את הנשים, א"א לחז"ל לתקן שיתחייבו מטעמא שאף הן היו באותו הנס עכ"ד השפע חיים זצ"ל.
אך עיין בשדי חמד כללים מערכת יו"ד (סי' י"ז עד סי' כ"א) שהביא כמה פוסקים בזה, דפליגי על דברי הטו"ז הנ"ל וס"ל דיש כח ביד חז"ל לאסור אף בדבר המפורש בתורה להיתר עיי"ש, ועיין בשערי תורה כללים בענין חזקה (כלל א' פרט ג') שכתב, דכבר פליגי בזה אמוראי בירושלמי מסכת פיאה (פ"א ה"א), דר' יוסי ס"ל דחכמים אין יכולים להחמיר בדבר המפורש בתורה, ור' יונה ס"ל דאף בדבר המפורש בתורה יכולין החכמים לגזור עיי"ש, ולפי"ז שפיר יש מקום לחייב נשים בסוכה מטעם שאף הן היו באותו הנס, וי"ל דהאי סבתא נקטה כהך שיטות דפליגי על הטו"ז, וממילא חייבת בסוכה מדרבנן מיהא, ועל כן צווחה דליהדרו לה העצים עצמן לסכך בהן ולא את דמיהם.
ולכאורה יש להביא ראיה לסברת הטו"ז, דבמסכת שבת (דף קל"ב.) דרשינן וביום השמיני ימול בשר ערלתו אפילו בשבת עיי"ש, וכן מבואר במסכת סנהדרין (דף נ"ט.), דאיתא (שם), כל מצוה שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני, לזה ולזה נאמרה, ופריך הגמ', והרי מילה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתה את בריתי תשמור, ונשנית בסיני וביום השמיני ימול, לישראל נאמרה ולא לבני נח (דלא חשבה גבי שבע מצות), ומשני, ההוא למשרי שבת הוא דאתא ביום ואפילו בשבת עיי"ש, והקשה בספר פנים יפות (פרשת תזריע) ד"ה ונראה, דלמה לן קרא וביום השמיני וגו' דמילה דוחה שבת, תיפוק ליה משום עשה דמילה דוחה הל"ת דשבת, ואע"ג דשבת הוה לתו"ע, הא כתבו התוס' במסכת זבחים (דף ל"ג:) ד"ה לענין, דעשה שיש בו כרת דוחה לתו"ע, וה"ה למילה דהוא עשה שיש בו כרת עכ"ק.
ובהואיל משה שנת תשע"ז (אות ק"ב) כתבנו ליישב, לפימש"כ בספר מלא הרועים ערך דשא"מ (אות ל"א), דשייך לומר דאיצטריך קרא יתירא כדי שההיתר יהיה מפורש למען לא יהיה ביד חכמים כח לאסרו וכדברי הטו"ז הנ
