אושפיזא דמשה
ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור: ה' אלקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון: ובספר פני דוד מהחיד"א הביא מספר שתי ידות וז"ל, את גדלך, אמרו רז"ל זו מתן תורה עכ"ל, וצ"ב.
והנבס"ד, דהטעם דנגזר על משרע"ה שלא יכנס לאר"י, איתא במד"ר פרשת שמיני (פרשה י"א-ס"ו), אמר רב שמואל בר נחמן, כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים, הה"ד גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך הרי ששה, ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה, משה את אומר שלח נא ביד תשלח, חייך שאני צוררה לך בכנפיך, אימתי פרע לו, ר' ברכיה אמר ר' לוי ור' חלבו, ר' לוי אמר כל ז' ימי אדר היה משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנס לארץ ישראל, ובשביעי אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה עיי"ש, ועיין במדרש תנחומא פרשת ואתחנן (סי' ו'), דששה פגמים היו למרע"ה דבשבילם נמנע הימנו לבוא לאר"י וחד מינייהו על מה שאמר שלח נא ביד תשלח עיי"ש.
ובספר ויאמר עזרא (פרשת תשא עה"פ ויחל משה) כתב דלכן סירב משה בשליחות המקום, דס"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה, והרי ישראל נראו בימי יעקב והשבטים כולם זרע אמת, ונדחו במצרים גוי בקרב גוי עיי"ש.
ובספר ערוך לנר עמ"ס סוכה (דף ל"ג.) ד"ה יש דיחוי העיר, למ"ד יש דיחוי אצל מצוות, קשה במילה שלא בזמנו דאינו דוחה שבת כדאיתא במסכת שבת (דף קל"ב:), היאך מלין אותו אחר השבת, נימא כיון שבתחילה היה נראה ונדחה בשבת, אינו חוזר ונראה לאחר השבת עכ"ק.
ובשו"ת אבני ציון ח"א (סי' ס"ב אות ג') כתב ליישב, עפי"מ שהקשה הצל"ח (עמ"ס פסחים דף צ"ז:), דלכאורה כל קרבן שעבר עליו שבת יודחה לעולם בקרבן יחיד דאינו דוחה שבת, ומתרץ, דכיון דבשבת אם עבר והקריב הקרבן כשר בדיעבד, ע"כ לא חשיב דיחוי עכ"ד, ומעתה במילה שלא בזמנו אף דאינו דוחה שבת, מכל מקום אם עבר ומל מילה שלא בזמנו בשבת בדיעבד יצא, וא"כ לא שייך דיחוי במילה שלא בזמנו שעבר עליו שבת, כיון דבדיעבד יצא לא חשיב דיחוי עכ"ד.
אך לפימש"כ בספר מנחת חינוך (מצוה ב' אות ט"ז) וז"ל, גם אפשר לומר, אם מל בשבת שלא בזמנו הוי מצוה הבאה בעבירה, א"כ למ"ד דס"ל מצוה הבאה בעבירה פסול מה"ת, אם עבר ומל שלא בזמנו בשבת לא יצא בדיעבד, וצריך לחזור ולהטיף דם ברית עיי"ש, ולפי"ז הדקל"ד היאך מלין שלא בזמנו לאחר השבת, נימא דיחוי כיון דבשבת נדחה לגמרי עיי"ש, וע"כ מוכח מזה דבאדם לא שייך דיחוי כלל, ולכן שפיר מלין אותו אחר השבת, דלא חשיב נדחה.
ואיתא בירושלמי מסכת חלה (פ"א ה"ה) ובמסכת שבת (פי"ג ה"ג), מצה גזולה אסור לברך עליה, אמר ר' הושעיא על שם ובוצע ברך נאץ ה' (וזה גוזל ומברך עליה נאץ ה'), א"ר יונה, הדא דתימר בתחלה (קודם שקנאה ביאוש ושינוי), אבל בסוף (לאחר שקנאו מברך עליה), דמים הוא חייב לו (שאין לו עליו אלא לשלם הדמים אבל המצה עצמה כבר קנאה והרי היא שלו), ר' יונה אמר אין עבירה מצוה (כל שבא ע
