אושפיזא דיעקב

אושפיזא דיעקב

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען: וכתב רש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף עיי"ש, וכן איתא במדרש רבה (פרשה פ"ד-ג), א"ר אחא, בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג, אמר, לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף עיי"ש.

ודקדקו המפרשים דאמאי קפץ עליו רוגזו של יוסף דייקא, ומשמעות הדברים שיש מזה איזה שייכות לסתור מה שביקש יעקב לישב בשלוה, וצ"ב ההמשך.

והנבס"ד לפרש ההמשך דרוגזו של יוסף להא דיעקב ביקש לישב בשלוה, דבספר כרם חמד (פרשת וישב) כתב, דלכן ביקש לישב בשלוה משום דס"ל שכר מצוה בהאי עלמא איכא עיי"ש, וכ"כ בספר בנין דוד (אות ט'), וכ"כ בספר כתנות אור (פרשת וישב) דיעקב סבר שכר מצוה בהאי עלמא איכא עיי"ש, מובא בספר ישמח משה (פרשת וישב) עה"פ כי ארד אל בני שאולה עיי"ש.

כיון דהוה כהן ובכהן אמרינן שכר מצוה בהאי עלמא איכא, לפי"מ שהעיר בספר טורי אבן (עמ"ס ר"ה דף ט"ז) דלשיטת הרשב"א דס"ל דהמבטל מ"ע עובר משום בל תגרע, א"כ למ"ד לאשב"מ לוקין לילקי נמי אעשה עיי"ש, ותי' בספר תורת חסד (כלל ל"ד) דלכן אין לוקין משום דהוה לאו שבכללות עיי"ש, ולפי"ז חידש מו"ר זצ"ל בשו"ת בנין צבי ח"א (סי' נ"ז-ג) דבכהנים אמרינן דלוקין אעשה, לפימש"כ רש"י במסכת תמורה (דף ד:) דכהנים דרבי בהן הכתוב מצוות יתירות לקי על לאו הנל"ע עיי"ש, ומעתה ה"ה י"ל דלוקין על עשה, דכל הטעם דאמרינן דאין לוקין משום דהוה לאו שבכללות, וכיון דכהן לקי על לאו הנל"ע ה"ה נמי דלקי אלאו שבכללות, דתרווייהו חד טעמא אית להו משום דלא דמי ללאו דחסימה עיי"ש.

ובספר חידושי הריטב"א (עמ"ס ר"ה דף כ"ח), ובמסכת סוכה (דף ל"א:) הקשה על הא קיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו, דהא איכא שכר מצוה, ותירץ דהוה רק גרם הנאה, וכתב בשו"ת בי"צ חאו"ח (סי' נ"ו אות ה'), דהא לא מצינו מללה"נ רק באותן מצות שאין אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ובאיסורי הנאה אסור רק הנאת הגוף בעולם הזה ולא הנאת הנפש לעולם הבא עיי"ש, ובספר בכור שור (עמ"ס חולין דף קמ"א:) כתב, דלכן אמרינן דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, משום דאם מבטל המ"ע ליכא עונש בהאי עלמא ע"כ גם שכר ליכא בהאי עלמא אם מקיים העשה, וכתב דבל"ת דאיכא עונש אם עובר על הל"ת, שוב איכא ג"כ שכר אם מקיימו עיי"ש.

ומעתה בכהן כיון דלקי על עשה אם מבטלו, שפיר י"ל דאם מקיים העשה איכא שכר בהאי עלמא, והוה השכר הנאה ממש ולא רק גרם הנאה, וזהו הטעם דביקש יעקב לישב בשלוה.

אמנם בספר מאה שערים (שער מ"ב) כתב, דזהו רק להמ"ד דס"ל דלאו שאב"מ לוקה, והטעם דאינו לוקה על עשה משום דהוה לאו שבכללות, אז שפיר י"ל דכיון דלקי אלאו זה לקי נמי על עשה, משא"כ להמ"ד דלאו שאב"מ אין לוקין, לדידיה אינו הטעם משום דל"ה דומיא דלאו דחסימה, דהרי מפיק ליה התם מקרא דלעשות, א"כ גם כהן לא לקי אלאו שבכללות וה"ה דלא לקי על עשה, ולדידיה ל"ש לומר דבכהן איכא שכר מצוה בהאי עלמא עיי"ש.

ובספר שתי ידות (פרשת שמיני דף פ"א. מדפה"ס) כתב, דזה אי מכירת יוסף הוה חטא או לא תליא אי ס"ל לאו שאב"מ לוקין או אין לוקין, דהנה יוסף הלשין על השבטים והוציא עליהם שם רע ועבר על הלאו דלא תלך רכיל וחייב מלקות, אך זהו רק אי ס"ל דלאו שאב"מ לוקין עליו, משא"כ אי ס"ל דאין לוקין עליו א"כ ליכא חיובא דמלקות על יוסף וחטאו על מה שמכרו אותו עיי"ש.

ובזה יבואר ההמשך, כיון דיעקב ביקש לישב בשלוה, משום דס"ל דבכהן אמרינן דשכר מצוה איכא בהאי עלמא, ולפי"ז ע"כ דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, א"כ עבר יוסף על הלאו לא תלך רכיל, ואיכא חיוב מלקות על יוסף, ולכן קפץ עליו רוגזו של יוסף ודו"ק.

ב) עוי"ל, דבספר חנוכת התורה (פרשת יתרו) כתב להעיר בהא דאמרינן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הרי איתא במדרש רבה פרשת משפטים (פרשה ל-ט), מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים, לפי שאין מדותיו של הקב"ה כמדת ב"ו, מדת ב"ו מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור (ולכן נקראו חוקיו ומשפטיו שכביכול הוא עצמו משמרן) וכו' עיי"ש, וכן איתא בירושלמי ראש השנה (פ"א ה"ג), הרי דהקב"ה מקיים מצות התורה, וא"כ כיון דהתורה הזהירה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר וביומו תתן שכרו, האיך הקב"ה משהה שכר המצוות לעוה"ב, הא אית ביה משום בל תלין עיי"ש.

ובספר תולעת השני (דף קס"ד.) כתב לתרץ, דלאו דבל תלין לא שייך לגבי קיום המצות, מפני שאין אדם בעולם שיוכל לגמור כל מלאכת ה', כמש"כ בקרית ספר מהמבי"ט (הקדמה פ"ז), שהאריך לחקור בענין חיוב התרי"ג מצות שנראה שאפשר לאיש אחד לקיים כל מצות עשה ול"ת, וזה אינו, כי אם נחפש המצוות אחת לאחת למצוא חשבון, נמצא כמה מצות שאינם על כל איש ואיש אלא על הציבור, וכמה מצות שהם חובה אם יעשה פעולה פלוני או שהיו ימצאהו דבר פלוני וכו', ולעולם א"א שיקיים כל רמ"ח מצות עשה, ואפילו הוא מלך או כהן שנתוספו בהן הרבה מצות וכו' עיי"ש, ודין שלנו לגבי קודשא בריך הוא הלא הוא כמי שקיבל מלאכה בקבלנות שאין לו שכר אלא כשגמר כל מלאכתו, דהרי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ולכן כשנגמור לקיים כל התורה אז מגיע לנו שכר, וכיון שזה אי אפשר ממילא דליכא שום תביעה לקבלת שכר עיי"ש.

אך בספר מתת יה (פרשת בהעלותך) כתב ליישב קושית המפ' דאיך אפשר לאדם אחד לקיים כל התרי"ג מצות, די"ל דכמו שאמרו חז"ל במסכת מנחות (דף ק"י.) כל העוסק בתורה עולה כאלו הקריב עולה עיי"ש, א"כ כמו כן יש לומר דע"י עסק לימוד התורה יוכל לקיים כל התרי"ג מצוות, אך כתב דזה תלוי אי מעשה גדול מתלמוד או תלמוד גדול ממעשה, דאי ס"ל תלמוד גדול ממעשה שפיר יכול לקיים כל התרי"ג מצוות ע"י לימוד, משא"כ אי ס"ל מעשה גדול מתלמוד אז צריך לקיים המצוות בפועל ממש עיי"ש.

היוצא לנו מזה, דאי ס"ל תלמוד גדול ממעשה, ואז יש לקיים כל התרי"ג מצוות ע"י לימוד, אז י"ל שכר מצוה בהאי עלמא איכא, אך אי ס"ל מעשה גדול מתלמוד, ולפי"ז צריכין לקיים המצוות בפועל, אז שפיר י"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא.

ובספר זכרון יצחק (פרשת לך אות ד') כתב, דלכן אמרו ישראל נעשה ונשמע והקדימו נעשה לנשמע, דאיתא בקידושין (דף מ:), וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה (שם האיש) בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה ר' טרפון ואמר מעשה גדול וכו' עיי"ש, ולכן אמרו בתחילה נעשה שרומז למעשה ואח"כ ונשמע שהוא בחינת תלמוד התלוי בשמיעת האוזן, להורות דמעשה גדול מתלמוד עיי"ש, וכתב שם עוד טעם דלכן הקדימו בני ישראל נעשה לנשמע, להורות דגדול שאינו מצווה ועושה, דהעדיפו לעשות בטרם יהיו מצווים מפי הגבורה עכ"ד.

ולפי"ז אי ס"ל גדול המצווה ועושה, א"כ מה שאמרו נעשה קודם לנשמע, להורות דמעשה הוא העיקר ולא התלמוד, משא"כ אי ס"ל גדול שאינו מצווה ועושה, וזהו הטעם שהקדימו נעשה לנשמע, ומעתה י"ל דתלמוד גדול מן המעשה.

ובספר יציב פתגם (פרשת וישב) כתב לפרש הקרא ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, דיש לבאר מחלוקת יוסף עם אחיו במה שהיו מזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים, דהנה המהרש"א בח"א במסכת יבמות (דף ק) כתב, דהא דנשא אברהם את הגר שהיתה שפחה ואסורה לו, משום דממילא נשתחררה כדין הנושא שפחתו, לדעת הסוברים ביור"ד (סי' רס"ז ס"ט) דהבא על שפחתו נשתחררה, דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא שחררה, ושכן צריך לומר גבי יעקב שנשא שפחת רחל ולאה עיי"ש, ולכן כיון שבהכרח צ"ל שנשתחררו השפחות, ע"כ הוכיח יוסף את אחיו שהיו מזלזלים בהם לקרותם עבדים, וזהו מ"ש הכתוב ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם דייקא, שדבתם שהם קורים להם עבדים הוי רעה אל אביהם, דכיון דס"ל שלא נשתחררו א"כ ח"ו עבר אביהם באיסור נישואי שפחה.

אך לפימש"כ בספר אור תורה פרשת לך (אות מ"ט) גבי אברהם שנשא את הגר, דאצ"ל דמסתמא שחררה, דאף אם לא שחררה מ"מ כיון דעדיין לא קיים מצות פו"ר, אמרינן דאתי עשה דפו"ר ודחי הל"ת דלא יהיה קדש, אמנם י"ל דכיון דבדידה ליכא עשה דנשים אינן מצוות על פו"ר, תו ליכא למימר דעשה דוחה ל"ת כמבואר במסכת גיטין (דף מ"א.) בתוס' ד"ה לישא שפחה, אך אי ס"ל דנשים מצוות על פו"ר אז שפיר י"ל עשה דוחה ל"ת עכ"ד, ולפי"ז י"ל במה שנשא יעקב להשפחות דתליא בזה, דאי ס"ל דנשים אינן מצוות על פו"ר, וליכא למימר עשה דוחה ל"ת אז צ"ל דשחררן, משא"כ אי ס"ל דאף האשה מצווה על פו"ר, י"ל דבאמת לא שחררן, אלא משום דאמרינן עשה דוחה ל"ת עכ"ד.

ובספר משמרת אלעזר (מהרה"ג ר' שאול בראך ז"ל) ערך אורה ושמחה (אות י"ג) כתב וז"ל, ויש לתת טעם לדבר למה הנשים פטורות ממצוה יקרה הלזו, כי הנה אמרו חז"ל במסכת ע"ז (דף ג.) גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, וכתבו התוס' (ד"ה גדול), לפי שעל שהוא מצווה היצר הרע מסיתו בכל כחו שימנע מלעשותו, אבל בדבר שאינו מצווה עליו אין היצר הרע מסיתו כל כך עיי"ש, וידוע שיסורי אשה בהריון ולידה הם גדולים מאוד עד שהנביאים המשילו הצרות היותר גדולות לחבלי לידה, ומעתה אם תהיה האשה מצווה על פו"ר אז יסיתה היצר הרע שלא תנשא לאיש ובקל היתה מתפתית לשמוע בקולו מאחר שיש לה יסורים גדולים מזה, ולכן לא חייבה הקב"ה במצוה זו כדי שלא יהיה היצר הרע מסית אותה ויבוטל לגמרי מצות פו"ר עכ"ל.

ובזה יבואר ההמשך, כיון דיעקב ביקש לישב בשלוה, משום דס"ל דשכר מצוה איכא בהאי עלמא, ע"כ דס"ל תלמוד גדול ממעשה, ונעשה ונשמע אמרו משום דאינו מצווה ועושה גדול ממצווה ועושה, ולפי"ז י"ל דנשים חייבות במצוות פו"ר, וי"ל דיעקב נשא את השפחות משום עשה דוחה ל"ת ולא שחררן, ובזה קפץ עליו רוגזו של יוסף ודו"ק.