אושפיזא דיצחק

אושפיזא דיצחק

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו': ואיתא במדרש לכפר על מעשה ראשון, ובספר דברי יונתן (פרשת אמור) מפרש דקאי על חטא אדם הראשון, וצ"ב.

והנבס"ד, עפימש"כ המפ' להליץ בעד אדה"ר יציר כפיו של הקב"ה שלא עבר על הציווי של לא תאכלו ממנו, יען שלא אכלו כמו שהיא בעין אלא ביטלו ברוב היתר, וזהו שאמרו (בבראשית רבה פרשה י"ט-י"ב) עה"פ ויאמר האשה אשר נתתי עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, אמר רב אבא בר כהנא, ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל, אכלתי ואוכל עוד, והוא פלאי וכי ח"ו עמד אדה"ר במריו להוסיף חטא על פשע, אלא דאדה"ר בא בהתנצלות אשר לא אכל רק פרי העץ עצמה, אלא אכלה לאחר שעירבה עם פירות אחרים ונתבטלה ברוב, עיין בספר לקט יוסף (ערך אדם אות ח'), ובספר נחלת בנימין (מצוה י"א אות א' ובריש מצוה י"ב), ובספר כסף נבחר (פרשת וירא), ובספר יושב אהלים (דף ה.), ובספר בנין דוד פרשת בראשית (אות ס"ב) עיי"ש, והקשה בספר כסף נבחר (שם), דהא קיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה עכ"ק.

ובהואיל משה בראשית (עה"פ זה ספר תולדות אדם) כתבנו לתרץ, לפמ"ש הב"ח בהל' סוכה (סי' תרכ"ו), באילן שע"ג הסוכה שאפשר לערבו ולבטלו ברוב סכך, ולכאורה קשה דהא אין מבטלין איסור לכתחלה, והביא הב"ח מהראבי"ה לתרץ, דדוקא בדבר שנהנה ממנו שייך הדין דאין מבטלין איסור לכתחלה, משא"כ לצורך מצוה י"ל דשפיר מבטלין איסור לכתחלה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו עיי"ש, ואיתא (בבראשית רבה פרשה י"ט-ה), ותקח מפריו ותאכל, א"ר איבי סחטה ענבים ונתנה לו עיי"ש, וכתבו המפ' [עיין בספר עיר דוד (אות רט"ו), ובספר תורת מהרי"ץ (פרשת בראשית)], דלכן סחטה לו ענבים משום דהיה צריך להיין לקיים מצות קידוש עיי"ש, וכיון דהוה לצורך מצוה שפיר היה מותר לבטלו ברוב אף לכתחלה, כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו.

ובספר יושב אהלים (שם) הקשה, דלפימש"כ קמאי דאיסור עץ הדעת לא היה איסור עולם, דאילו המתין אדה"ר עד שתחשך היה רשאי לאכלו, דהאיסור לא היה אלא עד שיתקדש היום, א"כ הו"ל איסור עץ הדעת דבר שיש לו מתירין, וקיי"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל עכ"ק.

ובספר שדי חמד (ח"ב מערכת ד' סוף כלל ל"ט, ובפאת השדה כלל ט' אות י"א) האריך אם במקום קיום מצוה נמי יש להחמיר בדבר שיש לו מתירין, דלדעת הגרע"א (בהגהותיו ליור"ד סי' רס"ו) דכיון דשהויי מצות לא משהינן, א"כ לא שייך סברת רש"י בביצה (ג:) ד"ה אפילו באלף, דאחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול עיי"ש, שהרי ראוי להזדרז בקיום המצוות, וכן נקטו השו"מ (בהג"ה יד שאול ביור"ד שם אות ח'), ובשו"ת בית יצחק חאו"ח (סי' נ"ד אות ג'), ובחיור"ד (ח"ב סי' צ"ב אות ה'), ובספר העמק שאלה (פרשת לך שאילתא ט' אות ג') עיי"ש.

אך הנוב"י (חאו"ח סי' ל') ס"ל דגם במקיים מצוה ס"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטל עיי"ש, ובשדי חמד הביא כמה אחרונים דס"ל כן, מבואר מזה דכמה אחרונים ס"ל דלשיטת רש"י דלכן דבר שיש לו מתירין לא בטל משום עד שיאכלנו באיסור יאכלנו בהיתר, במקום מצוה לא אמרינן דין דדבר שיש לו מתירין, משא"כ לשיטת הר"ן במסכת נדרים (דף נ"ב.) ד"ה וקשיא להו שכתב טעם אחר, ותו"ד הוא דביטול ברוב לא שייך אלא בשני דברים המתנגדים זה לזה שאז הרוב גובר על המיעוט ומבטלו, משא"כ בשני דברים השוים ואינן מתנגדים זה לזה אין אחד מבטל את חבירו דאדרבה השנים מחזקין זה את זה ולא שייך בהו ביטול, ולכן ס"ל לר"י דמב"מ לא בטיל דהוא אזיל בתר דמיון העצם של הדבר וכיון ששניהם ממין אחד אינם מתנגדים זל"ז ולא שייך בהו ביטול, אבל רבנן ס"ל דאזלינן בתר דמיון ההיתר והאיסור, ולכן ס"ל דגם מב"מ בטיל, כיון דהאיסור וההיתר מתנגדים זל"ז הרוב מבטל את המיעוט, ובזה מבאר הר"ן דהיינו טעמא דאמרינן דבדבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל, דהא כל מה דס"ל לחכמים דאיסור והיתר מבטלין זה את זה היינו משום דמתנגדים זל"ז יען שזה איסור וזה היתר, משא"כ בדבר שיל"מ שהאיסור עצמו עתיד להיות לו היתר, שוב אינו מתנגד לההיתר והוי כמב"מ ולא בטיל עיי"ש, לפי"ז י"ל דגם בקיום מצוה ס"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטל.

ובגוף מחלוקת רש"י והר"ן כתבו האחרונים, עיין בשו"ת באר יצחק יור"ד (סי' י'), ובספר משנת אליעזר מהדו"ת (דרוש ב' אות ג') ועוד, דתליא בפלוגתת הראשונים באיסור שנתבטל ברוב, אי ס"ל כשיטת הרא"ש בפרק ז' דחולין (סי' ל"ז), וכן פסק הטור ביור"ד (סי' ק"ט), דנתהפך האיסור ונעשה היתר גמור, ושרי לאכול כל התערובות אפילו בבת אחת, ואעפ"י שבודאי אוכל גם את חתיכת האיסור בתוכו, דכך היא גזירת הכתוב דהאיסור נתהפך להיתר גמור כשנתערב ברוב, או דס"ל כשיטת הרשב"א דאין האיסור נתהפך להיות היתר גמור, אלא דגלי רחמנא דכל היכא שנתבטל מיעוט איסור ברוב היתר מותר לאכול התערובות, דתלינן שאוכל מרוב היתר ולא מהחתיכה דאיסורא שהוא המיעוט, ולפי"ז אסור לאכול את כל התערובת בבת אחת שהרי אז בודאי קאכיל איסורא, כיון דאין האיסור שנתערב מתהפך להיתר אלא שהתורה חידשה והתירה לאכול כל חתיכה לחוד משום דתלינן דהאי לאו איסורא היא אלא שהוא מהרוב.

והאריך בזה הב"י ובשו"ע (שם), די"ל דרש"י שכתב דלכן דשיל"מ לא בטל דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ולכאורה אמאי קרי ליה אכילה באיסור כיון דכבר בטל ברוב, וע"כ דרש"י ס"ל דבביטול ברוב אינו נהפך להיות היתר גמור אלא המיעוט נשאר באיסורו ולכן אעפ"י שנתבטל מ"מ אם אפשר להמתין לאכלו בהיתר גמור אין לסמוך על ביטול ברוב, והר"ן ס"ל דבביטול ברוב נהפך המיעוט לגמרי והוה היתר גמור וליכא כאן איסור כלל, ולכן ס"ל דאין שום סברא לומר שנמתין לאכלו למחר דהלא כעת ע"י הביטול נעשית היתר גמור, ולכן כתב הטעם משום דהוה כמב"מ עכ"ד.

ובמחלוקת הראשונים הנ"ל גבי ביטול ברוב אי אמרינן דנעשה המיעוט כמי שאינו ונהפך הכל להיות היתר גמור או לא, כתבו האחרונים דתליא בפלוגתת הראשונים אי הא דאזלינן בתר רוב הוא בגדר ודאי או רק בגדר ספק, דהתוס' במסכת ב"מ (דף ו:) ד"ה קפץ הקשו, אהא דאיתא (שם) דאם קפץ אחד מן המנויין כולן פטורין ממעשר בהמה, ולכאורה ניזול בתר רוב ויתחייבו כולם, ובשיט"מ הביא תי' בשם הר"ש, דאפילו אי נימא דאזלינן בתר רוב מ"מ לא הוי אלא ספיקא וכיון דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק פטור, וכתבו האחרונים דמוכח מהתוס' דלא תירצו כן דס"ל דרוב הוה בירור ודאי, ושפיר אפשר לעשר ע"י ביטול ברוב, ומעתה אי ס"ל דמש"כ התורה אחרי רבים להטות היינו דהרוב הוה ודאי גמור, א"כ ה"ה באיסורין דכל היכא שנתבטל ברוב אמרינן דאין כאן חשש איסור כלל דהכל נהפך להיתר ודאי, משא"כ אי ס"ל דמה שאמרה התורה דאזלינן בתר רוב לא הוה כבירור ודאי, א"כ באיסורין אמרינן דאע"ג דנתבטל מ"מ האיסור עדיין בעולם, אלא שהתורה התירה ספק כזה היכא שרובו היתר, אבל אסור לאכלו בבת אחת דממנ"פ אוכל האיסור עכ"ד.

ובשו"ת נחלת יוסף (או"ח סי' נ"ד אות י') כתב, דזה אי רוב הוה ודאי או ספק תליא אי ס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ורק מדרבנן לחומרא, או דספיקא מדאורייתא לחומרא, דהקשו המפרשים לשיטת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, למה לי לימודים במסכת חולין (דף י"א.) דאזלינן בתר רובא, תיפוק ליה דכל ספק מותר מן התורה גם בלי רוב, ועכצ"ל דהרמב"ם ס"ל דדין רוב הוא דין ודאי וסומכין על הרוב אפילו לכתחילה, ועל זה צריך קרא לגלות שרוב הוא דין ודאי, וסומכין על הרוב אף במקום שיכולין לברר, משא"כ לשיטת הרשב"א דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, א"כ בלאו קרא דאחרי רבים להטות הוה אמינא דאסור כמו בכל ספק דמחמירין מן התורה, ושפיר צריך קרא לגלות שהולכין אחר הרוב, ונמצא די"ל להרשב"א דגם אחר דין אחרי רבים להטות נשאר ספק אלא שהתורה התירה לנו ספק ואף על פי כן צריך קרא וכנ"ל עכ"ד.

ואיתא במסכת סוכה (דף כ"ט:) לולב הגזול פסול, בשלמא יו"ט ראשון דכתיב לכם משלכם, אלא ביו"ט שני אמאי לא (מהיכא תיתי למיפסליה), אמר ר' יוחנן משום רשב"י, משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, שנאמר והבאתם את הגזול ואת הפסח וכו', ופליגא דר' יצחק, דאמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל, לא שנו (דגזול פסול) אלא ביו"ט ראשון, אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול (דהא ביו"ט שני לא כתיב לכם למעוטי) יוצא נמי בגזול וכו' עיי"ש, והקשו התוס' למה לי קרא לכם להוציא את הגזול, תיפ"ל דבלא"ה אינו יוצא משום מצוה הבא בעבירה עכ"ק.

וכתב בספר ים התלמוד (עמ"ס ב"ק דף ס"ו) לתרץ קושית התוספות די"ל דהקרא אתא לספק גזל, לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מן הצתורה לקולא, דנודע מש"כ החוו"ד (קונטרס בית הספק) דהרמב"ם הוציא דינו דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא מסוטה (דף כ"ט:), ושם מבואר דהתורה לא דיברה רק מוודאי ולא מספק, וא"כ שאני בין היכא דכתיב קום ועשה לשב ואל תעשה, דבכל לאווין משמעות הקרא איסור וודאי לא תאכל אבל ספק יאכל, ובקום ועשה הוא להיפוך, דעשיית המצוה יהיה בסוג וודאי ולא בסוג ספק, ולפי"ז במ"ע מודה הרמב"ם דספיקא לחומרא עכ"ד, וא"כ הו"א דיוצא בספק גזל, דמצהב"ע ליכא כיון דבספיקא אזלינן לקולא, ולכן צריך קרא דלכם דבעינן שיהא ודאי שלו ובספק גזל אין יוצאין עיי"ש, אמנם זה א"ש לשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא לקולא, משא"כ לשיטת הרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא לא שייך לתרץ כן.

ובזה יבואר דברי המדרש, ולקחתם לכם וגו', וקשה למ"ל לכם תיפ"ל דהוי מצוה הבא בעבירה, וצ"ל דס"ל ספיקא דאורייתא לקולא ובספק גזל ליכא מצוה הבא בעבירה וכנ"ל, ומעתה ס"ל דרוב הוא ודאי, וס"ל דהיכא שנתבטל ברוב אמרינן דאין כאן חשש איסור כלל דהכל נהפך להיתר ודאי, ולפי"ז הטעם דדבר שיש לו מתירין אינו בטל הוא כסברת הר"ן, וגם בקיום מצוה ס"ל דדבר שיש לו מתירין לא בטל, וא"כ חטא אדה"ר בעץ הדעת, ושפיר צריך לכפר על מעשה ראשון ודו"ק.

ב) עוי"ל, דלכאורה צ"ב האיך עבר אדה"ר יציר כפיו של הקב"ה על מאמר פי ה', ובספר יציב פתגם (פרשת בראשית) כתב, די"ל דאדה"ר סבר דטעם האיסור הוא כגדר אכילת בשר שלא הותרה לו כדאיתא במסכת סנהדרין (דף נ"ט:), ועיין בתומר דבורה (פ"ג) שצריכין לרחם על כל הנבראים ולא יעקור הצמח שלא לצורך עיי"ש, ואדה"ר חשב דעכ"פ צמח פרי עץ הדעת שטוב למאכל ותאוה היא לעינים ונחמד העץ להשכיל, גדלה מעלתו כמעלת בעלי חיים, ולכן נאסר לו לתלוש ולאכול, ושם (דף נ"ו:) בתוס' ד"ה אכל תאכל כתבו, דאיסור אכילת בשר היינו להמית ולאכול, אבל מתה מאליה שריא עיי"ש, והיה סובר שהוא הדין נמי בפרי עץ הדעת שלא נאסר בתלוש ועומד, וכיון שחוה תלשה והביאה לפניו שפיר אכל שכל האיסור הוא רק על התלישה ועקירה מן המחובר.

אך לכאורה איכא למשדי ביה נרגא, מהא דאיתא במסכת חולין (דף קי"ד:), אמר רב אשי, מנין לבשר בחלב שאסור באכילה, שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, וכיון שנעשה בו איסור בבישול אסור באכילה עיי"ש, א"כ ה"ה י"ל דכיון שנאסר להם לתלוש מעץ הדעת הוי בכלל כל שתיעבתי לך, וכשחוה עברה על איסור תלישה הרי הוא בבל תאכל עכ"ד.

אמנם י"ל, דהכנסת הגדולה (עיין בפר"ח ובפרי תואר ס"ק א' ובפליתי ריש סי' פ"ז סק"א) הקשה, דלמה מיאנו כל התנאים והאמוראים בדרשת רב אשי לאסור בשר בחלב משום הלאו דלא תאכל כל תועבה, ומתרץ דעל לאו דלא תאכל כל תועבה ליכא מלקות משום דהוי לאו שבכללות, ולכן צריכים לדרשות אחרות לאיסור בשר בחלב שיהיה לוקין עליו עכ"ד, ועיין בצל"ח עמ"ס חולין (דף קי"ד:) מש"כ בזה.

ובספר חידושי מהרי"ט עמ"ס קידושין (דף ל"ד.) הקשה על קושית הר"י דבמעקה אין נשים מוזהרות והאיכא לאו, והקשה וז"ל, וא"ת אבידה ושילוח הקן לאו הניתק לעשה הוא ואין לוקין, ומצות ל"ת נפקא ליה לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם, והני לא מקרי חטאת שנתקן לעשה, וי"ל דמעקה אית ביה לאו גמור ולוקין עליה לכך הוצרך הר"י לתרץ וכו' עיי"ש.

והוכיחו האחרונים מזה דהמהרי"ט ס"ל דבלאו שאין לוקין עליו י"ל דנשים אין מוזהרות עליה, וכ"כ הפמ"ג בפתיחה כוללת (ח"ב אות י"ד) דבלאו שאין בו מעשה לא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש, דרק לעונשין איתקשו וכמש"כ רש"י במסכת קידושין (דף ל"ה.) ד"ה לכל עונשין עיי"ש, וכ"כ בספר תיבת גמא (פרשת יתרו), ועיין בספר לימודי ד' (לימוד מ"ט ונ') בשם יבין שמועה דנשים אין מוזהרות בלאו שאב"מ, ועיין במנחת חינוך (מצוה ח').

ולפי"ז י"ל דה"ה בלאו דלא תאכל כל תועבה נשים אינן מוזהרות, כיון דהוה לאו שבכללות דאין לוקין עליו, ובלא תעשה דאין לוקין עליו, נשים אינן מצוות, ולפי"ז כיון דחוה תלשה והיא אינה מצווה על לאו דלא תאכל כל תועבה, ל"ש לומר דכיון שחוה עברה על איסור תלישה הרי הוא בבל תאכל משום לא תאכל כל תועבה, דהא נשים אינן מוזהרות על הלאו דלא תאכל כל תועבה.

אך י"ל, דאיתא במסכת סוכה (דף כ"ח.), האזרח (בפרשת אחרי פרשה ט"ז-כ"ט כתיב והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם) לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי, ופריך הגמ', למ"ל קרא, מדרב יהודה אמר רב נפקא, דאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי ר' ישמעאל, אמר קרא איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ומשני, לא נצרכא אלא לתוספת עינוי (שהצריך הכתוב להתחיל ולהתענות מבעוד יום), סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה (דכתיב בעינוי בעצם היום הזה על עצמו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי ומאזהרה נמי אימעוט ביומא דף פ"א.), לא נתחייבו נשים כלל קמ"ל, עיי"ש.

חזינן דנשים חייבות בתוספות עינוי ביום הכיפורים, אף דהוי רק לאו הבא מכלל עשה וליכא מלקות, ולפי"ז כתב בשו"ת בית יצחק (חיור"ד ח"א סי' פ"ה אות א') דילפינן מזה לכל מקום דנשים מוזהרות אף באיסור גרידא עיי"ש, ולפי"ז י"ל דנשים מוזהרות על לאו דלא תאכל כל תועבה.

ובספרי (פרשת מטות) איתא, ר' עקיבא אומר, כל היוצא מפיו יעשה ואשה כי תדור נדר, מקיש אשה לאיש, מה איש עובר בבל יחל ובל תאחר, כך אשה עובר בבל יחל ובל תאחר עיי"ש, והנה בל תאחר הוי לאו שאין בו מעשה וליכא מלקות, ולפי"ז שמע מינה גם מכאן דאשה חייבות באיסור גרידא.

ולפי"ז כתב בספר שערי ציון (שער ד' אות ב'), דזה אי נשים חייבות באיסור גרידא או לא, תליא אי ס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין או אין מלמדין, דאי ס"ל אין מלמדין, ליכא למילף לכל מקום מתוס' עינוי דיוהכ"פ דחייבות אף באיסור גרידא, משום דתוס' עינוי ובל תאחר הוי שני כתובים ואין מלמדין, משא"כ אי ס"ל דשני כתובים מלמדין שפיר ילפינן מתוס' עינוי ובל תאחר דנשים חייבות אף באיסורא גרידא עיי"ש.

והבאנו מה דאיתא בסוכה (כ"ט:) לולב הגזול פסול, דכתיב לכם משלכם עיי"ש, והקשו התוס' למ"ל קרא, תיפ"ל דאינו יוצא משום מצהב"ע, והבאנו מש"כ בספר ים התלמוד לתרץ, די"ל דהקרא אתא לספק גזל, לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, וא"כ הו"א דיוצא בספק גזל, דמצהב"ע ליכא כיון דבספיקא אזלינן לקולא, ולכן צריך קרא דלכם דבעינן שיהא ודאי שלו ובספק גזל אין יוצאין עיי"ש, אמנם זה א"ש לשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא לקולא, משא"כ לשיטת הרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא ל"ש לתרץ כן.

וידוע פלוגתת הראשונים אי ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא או לקולא, דהרמב