אושפיזא דיוסף
ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו: ודקדקו המפ' למה נכתב כאן ששנאו אותו על דבריו, הרי דבריו היה עוד לפני שחלם, והיה צריך לכתוב וישנאו אותו על דבריו, ואח"כ כשחלם הוסיפו לשנוא אותו על חלומותיו שחלם, ולכאורה משמע מזה דהשנאה על דבריו היה רק אחרי שחלם וצ"ב.
והנבס"ד, דבספר בנין דוד (פרשת וישב אות נ"ג) כתב, דהשבטים חלקו על יוסף על אמרו כי הוא אשר ימלוך עליהם, וסברו דזה לא יתכן כיון שיוסף בא מביאה פסולה, שהרי יעקב נשא את רחל באיסור שתי אחיות, ואינו הגון למלכות דכתיב מקרב אחיך תשים עליך מלך ודרשינן במסכת ב"ק (דף פ"ח.) ממובחר שבאחיך, [וכן איתא במסכת יבמות (דף ע"ו:) דאמר דואג האדומי לשאול עד שאתה משאיל על דוד אם הוא הגון למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבוא בקהל מ"ט דקאתי מרות המואביה וכו' עיי"ש], וה"נ ביוסף שבא מביאת איסור אינו ראוי להיות מלך, וזה היה טענת השבטים על יוסף על מה שאמר על עצמו שיהיה מלך, דאין מן הראוי שיהיה מלך עכ"ד.
ונודע קושית העולם דהיאך נשא יעקב שתי אחיות, כיון דהאבות קיימו כל התורה עד שלא ניתנה, וכתב הרדב"ז בשו"ת (סי' תרצ"ו) לתרץ, דליעקב היה מותר ב' אחיות שהיה מהמרכבה משכינה הקדושה וצורתו חקוקה בכסא הכבוד ונקרא אל, כדאיתא במסכת מגילה (דף י"ח.), א"ר אחא א"ר אלעזר, מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל, שנאמר ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלקי ישראל, דאי ס"ד למזבח קרא ליה יעקב אל, ויקרא לו יעקב מיבעי ליה, אלא ויקרא לו ליעקב אל, ומי קראו אל, אלקי ישראל ע"כ הגמ', וכיון דאיסור עריות הוא משום דבפמליא של מעלה הוי זיווגי המדות בבחינת עריות כביכול, ואסור להשתמש בשרביטו של מלך, וכיון שיעקב היה בבחינת אל הותר לו להשתמש בשרביטו של מלך, ושפיר נשא שתי אחיות עכ"ד.
אך לפי"מ דאיתא (בבראשית רבה ע"ט-ח), אר"ל, ויקרא לו אל אלקי ישראל, אמר, אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים, ר' הונא בשם ריש לקיש אמר, אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו ואתה היית נוטל שררה לעצמך, מחר בתך יוצא ומתענה, הה"ד ותצא דינה בת לאה עיי"ש, לפי"ז לא אמרינן דיעקב אקרי אל, ובספר ילקוט הגרשוני (ח"ה בהשמטות) כתב, דאי ס"ל דדרשינן סמוכין בכה"ת, מסתבר טפי לדרוש כר"ל שיעקב קרא לעצמו אל, דבזה מובן הסמיכות של ותצא דינה בת לאה עיי"ש.
ובספר יציב פתגם לפרש הקרא ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, דיש לבאר מחלוקת יוסף עם אחיו במה שהיו מזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים, דהנה המהרש"א בח"א במסכת יבמות (דף ק) כתב דהא דנשא אברהם את הגר שהיתה שפחה ואסורה לו, משום דממילא נשתחררה כדין הנושא שפחתו, לדעת הסוברים ביור"ד (סי' רס"ז ס"ט) דהבא על שפחתו נשתחררה, דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא שחררה, ושכן צריך לומר גבי יעקב שנשא שפחת רחל ולאה עיי"ש, ולכן כיון שבהכרח צ"ל שנשתחררו השפחות, ע"כ הוכיח יוסף את אחיו שהיו מזלזלים בהם לקרותם עבדים, וזהו מה שאמר הכתוב ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם דייקא, שדבתם שהם קורים להם עבדים הוי רעה אל אביהם, דכיון דס"ל שלא נשתחררו א"כ ח"ו עבר אביהם באיסור נישואי שפחה.
אך לפימש"כ בספר אור תורה פרשת לך (אות מ"ט) גבי אברהם שנשא את הגר, דאצ"ל דמסתמא שחררה, דאף אם לא שחררה מ"מ כיון דעדיין לא קיים מצות פו"ר, אמרינן דאתי עשה דפו"ר ודחי הל"ת דלא יהיה קדש, אמנם י"ל דכיון דבדידה ליכא עשה דנשים אינן מצוות על פו"ר, תו ליכא למימר דעשה דוחה ל"ת כמבואר בתוס' בגיטין (דף מ"א.) בתוס' ד"ה לישא שפחה, אך אי ס"ל דנשים מצוות על פו"ר אז שפיר י"ל עשה דוחה ל"ת עכ"ד, ולפי"ז י"ל במה שנשא יעקב להשפחות דתליא בזה, דאי ס"ל דנשים אינן מצוות על פו"ר, וליכא לומר עשה דוחה ל"ת אז צ"ל דשחררן, משא"כ אי ס"ל דאף האשה מצווה על פו"ר, י"ל דבאמת לא שחררן, אלא משום דאמרינן עשה דוחה ל"ת עכ"ד.
ואיתא במסכת יבמות (דף ס"ה:), האיש מצווה על פו"ר אבל לא האשה, ר' יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו, ואמרינן בגמרא מנא הני מילי (דנשים אינן מצווין), אמר ר' אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון, אמר קרא, ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש, אדרבה וכבשוה תרתי משמע, אמר רב נחמן בר יצחק וכבשה כתיב עיי"ש, ובספר לקוטי סופר (מצות פו"ר דף ו ע"ד מדפה"ס), דתלוי אי דרשינן סמוכים או לא, דטעמייהו דחכמים דאשה פטורה מפו"ר משום דכתיב וכבשוה ודרכו של איש לכבש ואין דרכה של אשה לכבש, ודרשינן סמוכין דוכבשוה למה דכתיב לעיל מיניה פרו ורבו וגו' וילפינן דמצות פו"ר נוהג דומיא דוכבשוה, משא"כ ריב"ב ס"ל דלא דרשינן סמוכין ולא שייך ציווי דפו"ר לוכבשוה עיי"ש.
ולפי"ז א"ש, דעל דבריו לבד שקורין להם בני שפחות, אין להם טענה די"ל דהצדק הוא עם יוסף, דדרשינן סמוכין, ונשים פטורות ממ"ע דפו"ר, ומעתה אי"ל דנשא השפחות משום עשה דוחה ל"ת, ובודאי שיעקב שחרר השפחות, ולכן דיבר על אחיו על מה שמזלזלין בבני השפחות, אמנם אחר שסיפר יוסף את חלומו שיהיה מלך, והטעם דרצה למלוך עליהם משום דס"ל דלא בא מביאה פסולה, דיעקב לא חטא בחטא דשתי אחיות, משום דיעקב נקרא אל, דהקב"ה קראו אל, ומעתה י"ל דלא דרשינן סמוכין, ולפי"ז נשים במ"ע דפו"ר, ומעתה י"ל דנשא את השפחות משום עשה דוחה ל"ת, וי"ל דיעקב לא שחרר השפחות, והם צדקו במה שהם קורין להם בני שפחות, ולכן ויוסיפו עוד שנוא אותו על דבריו דוקא אחר שסיפר חלומו, דאחר שסיפר להם שיהיה מלך, א"כ למה הוציא דיבה עליהם ודו"ק.
ב) עוי"ל, דאיתא (בבראשית רבה פ"ד-ז), מה דבתם רעה הביא יוסף לאביו, ר' מאיר אומר חשודין הן על אבר מן החי עיי"ש, והקשו המפ' איך להאמין זה על שבטי י-ה שאכלו אבמה"ח, וכתבו המפ' דאכלו חצי שיעור עכ"ד, ולכאורה יש להבין דהא גם חצי שיעור אסור מה"ת כדאיתא במסכת יומא (דף ע"ד.), וצ"ב מה סברו השבטים במה שאכלו רק ח"ש.
ובהואיל משה (שנת תשע"ז אות מ"ב) כתבנו סברת מחלקותם, עפימש"כ הפמ"ג חיור"ד (סי' ס"ב) דבאבר מן החי י"ל דח"ש מותר עיי"ש, ובטעמא דמילתא י"ל, עפי"ק התוס' במסכת שבועות (דף כ"ד.) ד"ה האוכל, דאיך חל איסור אבמה"ח על איסור עשה דשאינו זבוח, ותירץ בספר ראש יוסף עמ"ס חולין (דף ק"ג), ובספר המקנה עמ"ס קידושין (דף ע"ז), דכיון דלא משכחת לעולם איסור אבמה"ח רק בקדים לו איסור עשה דשא"ז, ע"כ דגזיה"כ הוא דחל דהא א"א בענין אחר עיי"ש, ולפי"מ שכתב הפמ"ג בפתיחה כוללת (ח"א אות ט"ז) דגבי איסור בב"ח אמרינן דח"ש מותר מה"ת דכיון דהוה חידוש לא ילפינן לה מכל חלב עיי"ש, וכיון דאיסור אבמה"ח הוה חידוש דבאמת לא הו"ל לחול על עשה דשא"ז דאין איסור חל על איסור, רק חידוש הוא שחידשה תורה באבמה"ח דחל, וכיון דהוה חידוש לא ילפינן לה מכל חלב, ולכן באבמה"ח אמרינן דח"ש מותר.
ובספר חמודי צבי (פרשת אמור) כתב לתרץ קושית הריצב"א הנ"ל, דהיאך חל איסור אבר מן החי על איסור שאינו זבוח, עפי"מ שכתב הר"ן במסכת נדרים (דף י"ח.), דהיינו טעמא שהנדרים חלין על שבועות ואין השבועות חל על הנדרים, דהשבועה הוא איסור גברא ונדרים הוי איסור חפצא, ואיסור חפצא חל על איסור גברא, אבל אין איסור גברא דשבועה חל על איסור חפצא דנדרים, משום דבאיסור חפצא איסור גברא נמי אית ביה, שהרי כשנאסר עליו קאי עלה בבל יחל, והלאו איסור גברא הוא ככל ל"ת שבתורה עיי"ש.
ומעתה לפי"ז אם גזל לולב של חבירו ונתערב בשאר לולבין שלו שמצד דין תורה יבש ביבש בטיל ברוב, א"כ אם מצד מצהב"ע זה הוי חלק איסור שפיר נתבטל ולא הוי מצהב"ע, אבל מצד האיסור לכם שהוא ממון של חבירו אינו בטיל וצריך קרא בכה"ג, ומתורץ קושית התוס'.
ולפי"ז כתב דיש לבאר מה דאיתא במסכת סוכה (דף כ"ט:) לולב הגזול פסול, בשלמא יו"ט ראשון דכתיב לכם משלכם, אלא ביו"ט שני אמאי לא (מהיכא תיתי למיפסליה), אמר ר' יוחנן משום רשב"י, משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, שנאמר והבאתם את הגזול ואת הפסח וכו', ופליגא דר' יצחק, דאמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל, לא שנו (דגזול פסול) אלא ביו"ט ראשון, אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול (דהא ביו"ט שני לא כתיב לכם למעוטי) יוצא נמי בגזול וכו' עיי"ש.
ובשו"ת מהר"ם שי"ק (חאו"ח סי' רצ"ה) כתב דהא אם בשוגג אמרינן מהב"ע או לא, תליא אי ס"ל דדרשינן טעמא דקרא או לא דרשינן, דאיתא (שם) משל למלך וכו', אף הקב"ה אמר אני ה' שונא גזל בעולה ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל, מצוה הבאה בעבירה דהקב"ה שונא ומרחיק כל דבר עבירה שנמאס הדבר אצלו, ולכן אפילו בשוגג פסול וכדאמרינן בעלמא אדם חותה באכילת איסור, וכיון דעצם העבירה מאוס לפני הקב"ה אין לחלק בין שוגג למזיד וכמ"ש גזול דומיא דפסח ומה לי שוגג מה לי מזיד, אבל למאן דלא דריש טעמא דקרא שפיר י"ל דבשוגג לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה, עיי"ש.
ולפי"ז מוכח מדאיצטריך קרא לך למעוטי גזולה, וקשה הלא בלא"ה אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה, וע"כ דנפק"מ היכא דעבר בשוגג דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה, והוא משום דלא דרשינן טעמא דקרא.
אמנם אין ראיה מכאן דלא דרשינן טעמא דקרא, דיש לתרץ קו' התוס' כמש"כ בספר מנוחת משה (סוגיא דמצהב"ע), דאיתא במסכת ביצה (דף ל"ז.), האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי הוא כרגלי שתיהן (דהיינו שאין מוליכות אותם ביו"ט אלא למקום ששתיהן יכולות לילך), וקאמר עלה בגמ' (דף ל"ח.), כי סליק ר' אבא אשכחיה לר' יוחנן וכו' ויתבי וקאמרי אמאי, וליבטל מלח ומים לגבי העיסה, ופריך ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קב חטין של חבירו יאכל הלה וחדי וכו', א"ל מי קא מדמית איסורא לממונא, איסורא בטל ממונא לא בטל (במתניתין איכא איסור תחומין של בעלת מים ומלח גם חלק ממון שיש לה ולא קשה לי על חלק ממון שיתבטל אצל הרוב אלא האיסור תחומין יהיה בטל לגבי הרוב), ומשני הגמ' שמא תעשה עיסה בשותפות או תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל או משום דהוי דבר שיש לו מתירין דלא בטיל.
אמנם לולא הני טעמים הייתי אומר לשיטת ריו"ח דאם יש בדבר אחד ענין איסור וגם ממון של חבירו, אף דחלק ממון אינו בטיל אבל צד האיסור שיש בו נתבטל.
תורין עכ"ל, והנה, אם ארם נהרים וארם צובה כבוש דוד, וספק אם הם מארץ ישראל, כי תליא בפלוגתא אם כיבוש יחיד שמיה כיבוש או לא כדאיתא במסכת גיטין (דף ח:), וא"כ תקשה היאך נשא שם יעקב שתי אחיות, דילמא מארץ ישראל הם, אך י"ל דתליא בפלוגתת הרשב"א בתורת הבית (ד', א' דף ק"ב) והרמב"ם בהל' טומאת המת (פ"ט-הי"ב) אם ספיקא מן התורה לקולא או לחומרא, דלשיטת הרמב"ם דספיקא מה"ת לקולא, שפיר היה יכול לישא שם שתי אחיות ולא חטא בזה עכ"ד, הרי מזה דאי ס"ל ספיקא לקולא יש לומר כמש"כ הרמב"ן דבחוץ לארץ לא קיימו התורה ולכן נשא שם שתי אחיות.
ולפי"ז מיושב דקדוק המפ', דעל דבריו לבד שאכלו חצי שיעור אבמה"ח, לא היה להם לשנוא אותו כל כך, די"ל דהצדק הוא עם יוסף דאסור לאכול חצי שיעור, ומשום דאיסורין המה איסורי חפצא, ולכן איסור נבילה חל עח עשה דא"ז, ולא משום דהוה חידוש, ושפיר י"ל דגם באבמה"ח אסור ח"ש, אמנם אחר שסיפר יוסף את חלומו שיהיה מלך, ולכאורה הרי אינו מן הראוי שיהיה מלך, כיון שביאת רחל היה באיסור, ומי שנולד מביאה אסורה אינו נקרא ממובחר שבאחיך, וע"כ דס"ל דליכא כאן איסור שתי אחיות וכנ"ל, ומינה דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, ולפי"ז ס"ל דכל איסורים המה איסור גברא, והא דחל נבילה על עשה דשא"ז משום דהוה חידוש, וכיון דהוה חידוש לא ילפינן לה מכל חלב ולכן באבמה"ח אמרינן דח"ש מותר, וא"כ אמאי הוצאת דבה עלינו שאנו אוכלין אבר מן החי, הלא לשיטתך דאתה רוצה להיות מלך ע"כ מוכח דמותרין לאכול חצי שיעור אבמה"ח, ולכן ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלמתיו ועל דבריו, ששניהם יחדיו סותרים זה את זה ודו"ק.
ג) עוי"ל, דנודע קו' המפרשים דהיאך לקח יעקב שתי אחיות, כיון דהאבות שמרו כל התורה עד שלא ניתנה עכ"ק, ובספר כסף נבחר (פרשת וישלח) ד"ה איתא בצרור המור כתב ליישב, עפימש"כ הרמב"ן בפרשת אחרי (פרשה י"ח-י"ח) עה"פ ואשה אל אחותה לא תקח לצרור וגו' וז"ל, ובכאן יפרש הכתוב טעם האיסור, יאמר שאינו ראוי שתקח אשה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו לא שתהיינה צרות עכ"ל, ולפי"ז י"ל דהיכא דליכא לצרור שאינה צרה לחברתה שרי, וא"כ אצל רחל ולאה לא היה שום חשש שיהיו צרות זל"ז, שהרי רחל עצמה מסרה הסימנים ללאה כדאיתא במסכת מגילה (דף י"ג:), ובודאי שלא היתה שנאה ביניהם, וליכא לצרור לגבייהו, ובכה"ג שרי גם ב' אחיות עיי"ש.
וכתב בספר יושב אהלים (פרשת מקץ ופרשת משפטים), דזהו רק למאן דס"ל דרשינן טעמא דקרא, אז יש לומר דהטעם דאסרה תורה שתי אחיות הוא משום שלא יהיו צרות זו לזו, והיכא דלא שייך הטעם לא שייך האיסור, משא"כ למאן דס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, אין לחלק וגם היכא שי"ל דאוהבות זו את זו, ג"כ יש איסור דב' אחיות עיי"ש.
ולכאורה יש להביא ראיה דלא דרשינן טעמא דקרא, דאיתא במסכת סוכה (דף כ"ט:) דלולב הגזול פסול, והטעם איתא (דף מ"ג.) דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו', משלכם להוציא את השאול ואת הגזול, והקשו בתוס' (דף ל.) דלמ"ל קרא דאינו יוצא בגזול, תיפ"ל דאינו יוצא משום דהו"ל מצהב"ע עכ"ק.
ובספר חידושי חת"ס כתב לתרץ, עפ"י שיטת הר"ת בספר הישר דבעבירה בשוגג ליכא משום מצוה הבאה בעבירה עיי"ש, ולפי"ז י"ל דאיצטריך קרא באופן דהגזל בידו הוא בשגגה, דבשוגג ליכא פסול דמצוה הבאה בעבירה, ומ"מ מיפסל משום דל"ה לכם, וכ"כ במרדכי ריש פרק לולב הגזול דבשוגג ליכא משום מצוה הבאה בעבירה.
ובשו"ת מהר"ם שי"ק (חאו"ח סי' רצ"ה) כתב דהא אם בשוגג אמרינן מהב"ע או לא, תליא אי ס"ל דדרשינן טעמא דקרא או לא דרשינן, דאיתא (שם) משל למלך וכו', אף הקב"ה אמר אני ה' שונא גזל בעולה ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל, מצוה הבאה בעבירה דהקב"ה שונא ומרחיק כל דבר עבירה שנמאס הדבר אצלו, ולכן אפילו בשוגג פסול וכדאמרינן בעלמא אדם חותה באכילת איסור, וכיון דעצם העבירה מאוס לפני הקב"ה אין לחלק בין שוגג למזיד וכמ"ש גזול דומיא דפסח ומה לי שוגג מה לי מזיד, אבל למאן דלא דריש טעמא דקרא שפיר י"ל דבשוגג לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה, עיי"ש.
ולפי"ז מוכח מדאיצטריך קרא לך למעוטי גזולה, וקשה הלא בלא"ה אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה, וע"כ דנפק"מ היכא דעבר בשוגג דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה, והוא משום דלא דרשינן טעמא דקרא.
אמנם אין ראיה מכאן דלא דרשינן טעמא דקרא, דיש לתרץ קו' התוס' כמש"כ בספר מנוחת משה (סוגיא דמצהב"ע), דאיתא במסכת ביצה (דף ל"ז.), האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי הוא כרגלי שתיהן (דהיינו שאין מוליכות אותם ביו"ט אלא למקום ששתיהן יכולות לילך), וקאמר עלה בגמ' (דף ל"ח.), כי סליק ר' אבא אשכחיה לר' יוחנן וכו' ויתבי וקאמרי אמאי, וליבטל מלח ומים לגבי העיסה, ופריך ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קב חטין של חבירו יאכל הלה וחדי וכו', א"ל מי קא מדמית איסורא לממונא, איסורא בטל ממונא לא בטל (במתניתין איכא איסור תחומין של בעלת מים ומלח גם חלק ממון שיש לה ולא קשה לי על חלק ממון שיתבטל אצל הרוב אלא האיסור תחומין יהיה בטל לגבי הרוב), ומשני הגמ' שמא תעשה עיסה בשותפות או תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל או משום דהוי דבר שיש לו מתירין דלא בטיל.
אמנם לולא הני טעמים הייתי אומר לשיטת ריו"ח דאם יש בדבר אחד ענין איסור וגם ממון של חבירו, אף דחלק ממון אינו בטיל אבל צד האיסור שיש בו נתבטל.
ולפי"ז א"ש, דעל דבריו לבד שאכלו אבמה"ח, אף שאכלו אחרי שנתערב בבשר שחוט, אין להם טענה, די"ל דהצדק הוא עם יוסף, דמין במינו לא בטל, אמנם אחר שסיפר יוסף את חלומו שיהיה מלך, דשפיר ראוי להיות מלך, דאינו בא מביאה פסולה דליכא כאן איסור דשתי אחיות, דס"ל דרשינן טעמא דקרא, ע"כ דמתרץ קושית התוס' כמש"כ בספר מנוחת משה, אם גזל לולב של חבירו ונתערב, ואי דהוי מין במינו, ע"כ דס"ל מין במינו בטל, וא"כ אמאי הוא מדבר עלינו שאנו אוכלין אבר מן החי, כיון דהיתה על ידי ביטול, והוא ס"ל מין במינו בטל, ולכן ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלמתיו ועל דבריו, ששניהם יחדיו סותרים זה את זה ודו"ק.
