ורוח אלקים מרחפת

הנחה מא' יום ש"ת בסעודה פר"ת

ורוח אלקי' מרחפת על פני המים, ואי' במד"ר זה רוחו של משיח. וצ"ל מהו"ע רוחו של משיח, לאחר שאו' והארץ היתה תהו ובוהו וחשך כו' או' אח"כ ורוח אלקי' כו' ומפ' ע"ז שהוא רוחו של משיח. והנה מרחפת הוא רפ"ח מתי, שהן רפ"ח ניצוצו' דתהו שנפלו בשבירה. והנה כללות ההשתל' הן מרפ"ח ניצוצי' דכל מה שיש בהשתל' הכל הוא מז' מל' קדמאין דמיתו, עד גם מה שנק' מת הוא ג"כ משבה"כ דתהו. ולכאו' איך הוא שבחדא מחתא מחתינהו, שכללות ההשתל' וגם מה שנק' מות הכל הוא משבה"כ דתהו.

והענין הוא

דהנה כללות ההשתל' נכלל בג' מדרי' אלו דעולם שנה נפש, והוא יסוד ס' יצירה שמדבר הכל בג' מדרי' אלו דעולם שנה נפש, והוא ג"כ ענין נקודה קו שטחי שהם ג' אותיו' יה"ו דש' הוי', וה"א ראשונה אינו נחשב כאן, לפי שהוא לעצמו עדיין כידוע, וכאן הכוונה על האור ששייך לעולמות, ולכן נחשב כאן רק הג' אותיו' דיו"ד וא"ו וה"א אחרונה שהוא בחי' השטח. אך ג' מדרי' נקודה קו שטח הוא מלמעלמ"ט, ועולם שנה נפש הוא מלמטלמ"ע, עולם הוא בחי' מקום שהם ו"ק מזרח מערב צפון דרום מע' ומטה. ונפש הוא החיות רוחני. ובהתחברות הנפש עם העולם, נעשה ענין שנה, שהוא בחי' זמן. והנה ענין עולם אין הכוונה רק על מקום הגשמי שתופסי' אנו אותו שהם ו"ק, כ"א על בחי' הרוחני' שבא בהגשמה.

אך

לבאר זה צריכים אנו ליקח זאת ממשל בנפש האדם כו'. דהנה באדם יש רמ"ח אברים שהם מוגשמים, היינו אברי' גשמיי', ויש בהם פעולות, כח הראי' בעין לראות וכח השמיעה באוזן לשמיעה וכח ההילוך ברגל וכח השכל להשכיל השכלות, דהפעולות הם רוחניים אך באים בהגשמה, כמו כח הראי' לראות ראי' גשמיי' וכח השמיע[ה] לשמוע שמיעה גשמיית והדבור הוא דבור גשמי, וכן השכל הוא כמו שמלובש בחומר המוח הגשמי, שמלובש בדבר גשמי. דבנפש ישנם כל הכחות רק שהם רוחניי', דהשכל הוא רוחני, שאינו מלובש בדבר גשמי, דגם הוא בבחי' שכל, אך הוא שכל רוחני, וכן הראי' היא ראי' רוחני', והיינו לראות הכרוזי' העליוני', וכמו מזליי' חזי, דזהו במקיף דנשמה. וכמו"כ הוא בשא"ד שהכחות שבו הם רוחניי', וכמו שמתלבשי' באברי' באי' בהגשמה. וההמשכה מכחות הרוחניי' להתלבש בהאברי' שבאי' בהגשמה הוא ע"י הגידי' כו'.

וזהו

שמצינו דבגוף האדם יש ג' מדרי' בשר גידים ועצמות. עצמות הם בחי' העצמות, דלכן נק' עצמות. והבשר הוא לבוש וכמ"ש עור ובשר תלבישיני. והתחברות העצמות עם הבשר שהוא הלבוש, הוא ע"י הגידי'. דהנה אי' בזהר כרמי בנוין על מוחא דאיהו מיא, והיינו דהעצמות הם בחי' המוחין שזהו עצמות האדם, וענין המוחין הוא להרגיש דקות הענין טרם שמתלבש בדבר מה (פארשטיין אט דיא איידילקייט פון א זאך ווי ער איז נאך ניט אנגעטאן אין א זאך) דזהו ענין השכלי, דהשכלי מרגיש דקות הענין כו'. וזהו עצמות האדם. והתחברות המוחין עם הלבוש הוא ע"י הגידי'.

והוא

ג"כ ג' המדרי' מח' דיבור ומעשה, שמח' היא כוונה ברוחני', והיינו ההרגש בדקות הענין שזהו ענין השכלי, וגילוי זה הוא במח' שהוא לבוש הפנימי אל הנפש, והיינו כי בו מתגלה השכלי. ומעשה הוא גשמיות, דהמצוה הוא בדבר גשמי, וצריך לקיימה בחומר גופו ובעשי' בפו"מ. והתחברות הכוונה הרוחני' עם המעשה, שיהי' חיות במעשה המצות, וגם שצריך להיות חיוב שיחייב את המעשה דאטו בשופטני עסקינן, והיינו שאין הכונה ע"י עצם המצות כ"א דקדוקי המצות (דאס וואס עס איז מעהר כו') והזהירות יתירה שצריך להיות דבר המחייב לה, והיינו הכוונה כו'. ובכדי שיהי' ההתחברות הכוונה רוחני' עם המעשה הוא ע"י הדבור, שז"ע התפלה שהוא ג"כ ענין כוונה, דאם כיון לבו יצא, רק שזהו כמו שבא בדבור, שעי"ז הוא התחברות כוונה הרוחנית במעשה הגשמית.

דהנה

בכדי שהכוונה יבוא בבחי' המעשה הוא כאשר העבודה הוא בהתעסקות עם הנה"ב, והיינו שההשגה היא בענין כזה שמושג גם בשכל הטבעי דנה"ב, שגם הנה"ב יהי' בטל לאלקו' וירצה באלקו', שז"ע ואהבת את ה"א בכל לבבך בשני יצריך, ואז ה"ז בא במעשה המצות. דאם העבודה הוא רק מצד הנה"א אז גם כשמשיג ענין אלקי והענין מאיר במוחו, ומ"מ במעשה אפ"ל שאינו כדבעי, והיינו שיהי' אצלו כמה עניני' שאינם כמו שצ"ל עפ"י התו', שראיתי זאת בחוש, וכן הוא הענין, וכמו בנטילת ידים לסעודה או בשמירת ידים באמצע הסעודה מדבר המטמא את הידים שאינו נזהר בזה, שבאמצע הסעודה טוט ער א קראץ און וויסט אפ און עסט ווייטער, מה שעפ"י התו' אסור לו לאכול, והוא אינו נזהר בזה. דזהו באנשים דעלמא (ווארום ער האט דאך הענט און פיס הארבעט ער). אך כמו"כ אפ"ל גם בעובדי הוי' שבעת התפלה מרגיש ענין אלקי ומאיר הגילוי במוחו ונדבק בזה, ומ"מ לאחר התפלה בעת הסעודה מקנח מי אפו ואוכל עוד כו'. דזהו במי שהעבודה הוא רק מצד נה"א ואינו מתעסק עם נה"ב כלל, דאז אפ"ל שאחר התפלה לא יאכל כלל, שאינו שייך כ"כ להאכילה, אך כשאוכל אינו נזהר בשמירת הידים, לפי שהכוונה שלה גבהה מעלתה מהמעשה כו', ואינו מביא אותו לזה כו'. משא"כ מי שהעבודה שלו הוא שמתעסק עם הנה"ב, דאז לאחר התפלה יאכל, לפי שהנה"ב שייך לאכילה, אך יהי' נזהר בכ"ז (ער וועט אנטלויפין פאר צוואנציג שוועלין עס זאל ניט ארויסקומען עפעס קיין דבר איסור). וזהו"ע ג' מדרי' דמחדו"מ, שהמח' היא כוונה הרוחני', ומעשה היא בגשמי', והתחברות כוונה הרוחני' במעשה הגשמית הוא ע"י הדיבור.

[ב] וכמו"כ

הוא בענין ג' מדרי' עולם שנה נפש. דנפש הוא טרם שמתלבש באברי' רק כמו שמוכן, ער איז אנגעגרייט שיהי' הגוף חי ממנו, ועולם הוא כמו שמתלבש באברים שבא בהגשמה, שההתחברות הוא ע"י הגידים, והיינו שכמו שנמשך בגידים אינו רוחני כרוחניות הנפש ואינו גשמי כמו החיות שמתלבש בגוף, וזהו הממוצע שמחבר הנפש עם העולם כו', ובאמצעות זה נעשה ענין שנה שהו"ע הזמן, והוא מצד ההתחברות שהוא בדרך הסתלקות והתפשטות, דרוחני אא"ל בבחי' התלבשות ממש בגשמי, כ"א שהוא בבחי' הסתלקות והתפשטות. וענין הסתלקות והתפשטות הו"ע הזמן, דזהו מצד ההתחברות. וכמו"כ הו"ע הזמן מצד עצם החיות (וואס איהר ווייסט פון דעם און איך וועל אייך באלד זאגין וועט איהר פארשטיין). דהנה הבשר עצמו אינו חי (ניט דער בשר לעבט דאס) כ"א שמתלבש בו חיות רוחני שמחי' אותו, אך הרי הבשר חי, והיינו שמתאחד עם הבשר, והחיות הרי נמשך מאיזה מקום (ער נעמט זיך דאך פון ערגעץ). דזה בהכרח שאינו עצמי, דעצמי אינו מתלבש באיזה דבר, ומאחר שהחיות מתלבש בגוף להחיותו אינו עצמי. וגם מוכרח לו' שהוא בבחי' דביקות, דאל"כ לא הי' בבחי' חיות כלל. אך שהדביקות הוא בבחי' רצו"ש, היינו דביקו' שבדרך התחדשות, ולא בבחי' דביקות סתם, היינו דביקות ממש. וענין הרצו"ש הו"ע זמן, והיינו דהן מצד ההתחברות והן מצד עצם החיות הוא ענין הזמן. דכ"ז הוא ההתחברות החיות באברי הגוף, משא"כ בחי' נפש שהוא רק מה שמוכן להיות הגוף חי ממנו, בזה אינו שייך ענין הזמן, רק בהתחברות הנפש עם עולם הזה הו"ע הזמן, והוא ההסתלקו' וההתפשטות. וכן כללות זמן וקיום העולם דשית אלפי שנין כו'. וזהו הג' מדרי' דעולם שנה נפש, דהכוונה בנפש אי"ז על החיות המתלבש בהאברים כ"א על הרוחני' כו' מה שרק מוכן כו', והתחברותם הוא ע"י הגידים, ובאמצעיתם נעשה ענין הזמן כו'.

וכמו"כ

הוא הג' מדרי' דמחדו"מ, דההתחברות המח' שהוא כוונה הרוחנית במעשה הוא ע"י הדיבור. וז"ע אדם א' ד' מ', דבכללות הו"ע א' דם (בהס' דדם כולל ב' המדרי' דשנה ועולם, לפי שהחיות כמו שבא בדם ה"ה בבחי' התלבשות, וממילא כולל ב' המדרי', וזהו"ע בכללות כו'). ובפרטיות הוא א' ד' מ', א' הוא כוונה הרוחני', מ' הו"ע המעשה, וד' הוא דיבור, שהתחברות הכוונה הרוחני' עם המעשה הוא ע"י הדיבור. וזהו ג"כ הג' מדרי' דנקודה קו שטח, דנקודה הוא בחי' הרוחני', ולמע' הוא בחי' נקודת החכ' שכולל הכל (דוא קענסט ניט זאגין אף קיין זאך אז דאס איז ניט גישטאנען אין חכ'). וזהו בראשית ברא בחוכמתא ברא וכמ"ש כולם בחכ' עשית, וגם כתי' ואתה מחי' את כולם, דואתה הוא חכ', דהאמת הוא דאתה שהוא עצמות ית' מחי' כולם, אך חכ' נק' ג"כ אתה, דזהו כמו שאוא"ס בא בחכ', וזהו"ע הנקודה. וקו הוא בחי' הוא"ו שבראשו יו"ד, והיינו שנמשך מבחי' נקודת החכ'. וה"א אחרונה הוא השטח, והיינו כמו בנפש שנתפס בנבראים. וזהו מה שיסוד [ס' יצירה] הוא על מדרגות אלו לפי שבג' מדרי' אלו נכלל כללות ההשתל' ולכן הס"י הוסד ג"כ על ג' מדרי' אלו.

[ג] והנה

מאחר שנת' שענין העולם אי"ז בחי' הגשמית ממש כ"א החיות רוחני שבא בהגשמה, כמו"כ הוא שבבחי' הרוחניות יש ג"כ ענין המקום, והוא המציאו' של הדבר. וזהו בחי' המקום. וכמו באה' הרי האהבה היא בבחי' מציאות, דזהו שנק' היכל האהבה, כמו מחנה מיכאל באה' נק' זה היכל האה', וכן מחנה גבריאל ביראה נק' היכל היראה, כידוע שיש ששה היכלות וז' היכלות, וענין היכל הוא כענין עולם, דמה שלמטה נק' עולם למע' נק' זה היכל, והיינו שהוא בבחי' מציאו', דהמציאו' מגביל אותו (דאס האלט עם אפ [)] שלא יהי' הכליון לגמרי, והוא המבוקש שרוצה בהאלקות, ער וויל א זאך ער וויל אלקות, זהו המציאו' של אה'. וזהו"ע עולם. ונפש הוא האהוי"ר העליונים שאין בהם מבוקש כלל, והיינו שאינו מרגיש כלל שרוצה (ער שטייט ארום פאטילאק און ער הערט גאהר ניט וויילע ער הערט זיך ניט), ואינו שייך לו' שרוצה כ"א ער גייט כו', וואס אין .. הרגישדיגע .. עברי מעהר איז דאס אין פנימי' הלב, ובאותיות הפשטה היינו אותיות נפשיים הוא בלי מבוקש. ועולם הוא בחי' אהבה שבבחי' מבוקש, שרוצה באלקות. וג"ז אינו שרוצה באלקות להיות נהנה מזה (מאכין פון דעם אפעס) כ"א שרוצה באלקות, וזהו המבוקש. וההתחברות בזה דנפש עם העולם קשה לצייר (דאס איז שווער צוא אויסמאהלין), אך י"ל שבכלל הו"ע חיצוניות המוחין שזה מחבר מוחין ומדות, ובפרטיות הוא ההתפעלות שכלי, שמזה נעשה הבכן, והתפעלות המדות מהרגש קרבת אלקים לי טוב כו'.

הנה

כללות ההשתל' הם מבחי' ז' מל' קדמאין דתהו, והיינו דבכדי שיהי' בחי' אורות וגילוי', ובפרט שיהי' בגילוי לנו בבחי' פנימיות, זהו מבחי' השבירה שהי' בתהו, ובפרט ענין המציאות שזה נמשך משבירת הכלים דתהו, והיינו דבכדי שיהי' בחי' אורות וגילוי' ששייכים לעולמות, זהו ע"י הצמצום, ומהצמצום נמשך ענין השבירה דתהו, וכידוע דהצמצום הוא בחי' גבו', דע"י הגבו' נעשה הפרדת הפסולת, שאיני רוצה להאריך בזה כאן, אך הענין כן הוא כו'. וזהו דהאורות והגילויים שבההשתל' הכל הוא מבחי' התהו, דמעצמות א"ס אינו בערך שיהי' אורות וגילוים דהשתל' כ"א מבחי' התהו, והיינו דעולם ושנה הם מבחי' התהו. והנה בבחי' נפש לכאו' י"ל שזהו אינו נמשך מבחי' התהו, שהרי זהו מה שלמע' מבחי' ההתלבשות. אך כמו שהוא בשרש הרי ג"ז הוא ע"י הצמצום, דהרי בכללות הוא בבחי' אור השייך לעולמות, וממילא הוא ע"י הצמצום. וזהו דכללות השתל' הוא מרפ"ח ניצוצין דתהו.

אך

לפי שבתהו הו"ע המציאות, וכמו האה' שהוא בבחי' מציאות כו', משתלשל מזה גם היכלות דנוגה, עד שהם נק' מתים. והוא ע"ד שנת' בענין צבא השמים שמשתחווים כלפי מערב שהשכינה במערב, אך מ"מ הרי יש אנשים המחשבים אותם לדבר עד שמחשבים אותם לאלקות, זהו לפי שהביטול בהם אינו בתכלית, דאם הי' הביטול בהם בתכלית לא הי' שייך זה שיחשבו אותם לאלקות. והמשל ע"ז הוא כאשר עומד לפני המלך, שאם הוא בבחי' ביטול בתכלית, אינו יכול לקבל אם יבוא זולתו ויראה לפניו הכנעה, ואם יקבל הכנעת הזולת, ה"ז הוראה שאין הביטול שלו בתכלית, וזה פשוט שהזולת הוא שוטה דמראה הכנעה לעבד במקום המלך, היינו שתופס התפל במקום העיקר כו'. אך אם הי' הוא דבר ביטול בתכלית לא הי' מקבל הכנעת הזולת כלל, ומי שמקבל כו' הוראה שאין הביטול בתכלית. וכמו"כ בצבא השמים שאם הי' הביטול בהם בתכלית לא הי' מניחים שיחשבו אותם לאלקות, שה"ז מוסכם שהם בעלי שכל והשגה, וממילא אם הי' הביטול בהם בתכלית לא הי' מניחים להיות מחשבים אותם כו', ומבו' במ"א שהביטול שלהם הוא רק עפ"י ההשגה כו'. וכמו"כ הוא בתהו שמצד המציאו' משתלשל גם ענין הרע שנק' מתים כו'.

[ד] והנה

ידוע דעה"ד טו"ר הי' צומח בג"ע התחתון שהוא הרוחני' דד"י הגשמיים אש רוח מים עפר, שבו צומח אילנות שיש מהם מחיות וממיתות כמו בעשבי', דלפי שהוא הרוחני' דד"י הגשמיים שבארץ הגשמי צומח עשבים ואילנות המחיות וממיתות, כמו"כ הוא בג"ע, רק ששם הוא ברוחניות. וז"ע עץ הדעת טו"ר שאינו בבחי' רע, רק שזהו שבטוב מעורב עוד דבר שאינו בחי' טוב, ומזה משתל' הרע.

והנה

כתי' ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, וענין עבודת הגן הוא בב' עניני', היינו להשקותם מים שהוא תיקון בגוף הדבר, וגם לעדרו (ארום מאכין אים) שזהו ג"כ תיקון בגוף הדבר, והב' הוא בהסרת דברי' המונעי' הצמיחה והו"ע לסקלו מאבני'. וכן הו"ע ויניחהו בג"ע לעבדה כו'. דהנה אדה"ר הי' ראשו בברי' גופו ביצי' ורגליו בעשי', וע"י ההשגה בהפלאת אוא"ס שהי' משיג בעולם הברי' הי' מייחד יחודי' באצי' והיינו יחוד ז"א ומל' שהוא יחוד מ"ה וב"ן דזה היתה תפלתו, ועי"ז פעל ענין ותיקון הגן, דנת"ל (בד"ה למען דעת) שהתיקון הוא ע"י גילוי אור עליון, וזהו שהיחוד דז"א ומל' ואצי' שנמשך בג"ע הו"ע תיקון הגן, היינו המשכת תוס' אורות בגן, והוא בכלל להשקותו מים, וזהו לעבדה. ולשמרה הוא שמירת שס"ה ל"ת, שעי"ז הוא הסרת המונעי' כו'.

והנה

בחטא עה"ד הכל יודעים שאדה"ר עצמו אכל הפרי (דעם עפעל), אך באמת שייך זה לבני האדם, והיינו להתולדות שהם קין והבל, והוא בהתפשטות שלו שהוא בבחי' מציאו' שייך ענין החטא, וקודם החטא לא הי' הטו"ר מעורבים, ולאחר החטא נעשה התערובות טו"ר, ואז נמצא (האט זיך גייאוועט) א מציאות פון א נחש הקדמוני שהי' מסית ומפתה כו'.

והנה

הרי כבר הי' אדה"ר וקודם החטא ואח"כ הי' החטא ונקנס מיתה עליו, ומהו עוד מה שנמצאי' אנו בעולם, וואס טוען מיר אוף דער וועלט, אך זהו לתקן החטא. וזהו הטעם עם שאדה"ר נקנס מיתה מ"מ הוליד תולדות, והוא לפי שהכוונה הוא לתקן החטא, והתיקון צ"ל ע"י גילוי אור עליון כמשנת"ל והוא ע"י תומ"צ, שהתו' היא חכ' ורצונו ית' וכשלומד בדבור ומוציא בשפתיו הוא מבחי' נוגה, והתורה נמשך בהדיבור שלו או שהוא באופן שהדיבור הוא דברי תורה שעי"ז נעשה בירור הנוגה, וכן ע"י המצות שהם בדברים גשמים, דגם מצות רוחניים ג"כ והם חובת הלבבות שהם ג"כ מצות, אך רוב המצות הם בגשמיות, ועי"ז נעשה בירור ותיקון הדבר. ולכן העיקר הוא עסק התו' וקיום המצות בפו"מ, ולא העבודה רוחניות דאהוי"ר, רק שצ"ל אהוי"ר ג"כ שהם הקדמה לעסק התו' וקיום המצות, דבכדי שבלימוד התו' יהי' נרגש שהוא תורתו ית' וחכמתו ורצונו, וכן שקיום המצות יהי' באמת הוא ע"י הקדמת האהבה, דכל המקיימן באמת הוא האוהב את ש' הוי' כו', וכן היראה דזה השער להוי' כו'. אך אי"ז העיקר, ולכן לא ירווה צמאונו מהאה' לבדה ולא יסתפק בזה, כ"א העיקר הוא עסק התו' וקיום המצות שעובדי הוי' צריכי' לידע זאת כו'. וזהו מארז"ל כל ת"ח שיש בו תו' ואין בו יר"ש דומה לגזבר שמסרו לו מפתחו' הפנימי' ומפתחות החיצוני' לא מסרו לו מכריז ר' ינאי חבל למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד, דתו' נק' דרתא ואהוי"ר הוא בחי' תרעא לדרתא, והיינו שהדירה הוא בחי' התו' שזהו עיקר הכוונה כו'. ועי"ז יהי' תיקון חטא עה"ד במשך שית אלפי שנין (וואס זאל מען טאן מען מוז ווארטין און דער אויבערשטער קען [ה]עלפין זאל זיין פריער, אבער עכ"פ אין שית אלפי שנין וועט אוודאי זיין דער תיקון).

וזהו"ע

מרחפת שהוא רפ"ח מת, שכללות ההשתל' הם משבה"כ דתוהו עד גם מה שנק' מת. וענין ורוח אלקי' כו' הוא בחי' מל' דא"ס שלמע' מתהו ותיקון, שממנו נמשכי' ב' המדרי' דתהו ותיקון בשביל היתרון אור כו'. ועוד זאת הוא בענין ורוח אלקי', והוא הכח על התיקון, והיינו ענין מ"ת. וזהו ורוח אלקי' מרחפת, דמדרי' שהוא רוחו של משיח, והיינו שע"י התיקון יתגלה רוחו של משיח שהוא בחי' העלם העצמי דא"ס. וזהו מה שמצות בטלות לע"ל, והיינו שהגילויים יתבטלו ויהי' נמשך מבחי' העלם העצמי דא"ס. וזהו שלאחרי אומרו והארץ היתה תהו ובהו וחשך כו' היינו ענין שבה"כ דתהו, אך ע"י הבירור יתגלה בחי' ורוח אלקי' שהוא רוחו של משיח, בחי' העלם העצמי דא"ס כו'.