וְשָׂמַזְזְתָּ בְּזַזְנֶךְ (דברים טז, יד)

[מתוך 'דורש טוב']

סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: פעם, באחד מימי המועד, ראו בני ביתו של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל שראש הישיבה נמצא בשמחה יתירה. מששאלוהו על כך השיב, שהשמחה נגרמת לו בגלל 'ווארט' מיוחד במינו ששמע משמו של כ"ק אדמו"ר מגור, בעל ה'אמרי אמת' זי"ע. הרבי, שהיה ידוע בשנינותו היתירה, אמר, שיהודי יכול להגיע במועדים לדרגה של 'מלאך'. את הראיה לכך הביא מדברי רש"י הק' על הפסוק (שמות, כד, ו) 'ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח', ומפרש רש"י הק' על־פי הגמרא בזבחים (צז:) 'ויקח משה חצי הדם - מי חילקו? מלאך בא וחילקו', דהיינו אם כתוב בתורה 'חצי' על כרחך שמדובר ממש־ממש בחצי הדם, לא טיפה פחות ולא טיפה יותר. ומי יכול לעשות זאת? רק מלאך. ממשיך ה'אמרי אמת' ואומר: והרי גם לגבי המועדים נאמר במסכת ביצה (טו:) "חלקהו, חציו לה' וחציו לכם", דהיינו שאדם מחויב לחלק את השמחה במועדים חצי־חצי, וכפי שאמרנו רק מלאך מסוגל לכך... והנה לנו ראיה שיהודי מגיע בחגים לדרגה של 'מלאך'. "ה'ווארט' הזה", אמר מרן ראש הישיבה זצוק"ל, "גרם לי לשמחת חג יתירה...".

* * *

ואם בשמחה עסקינן, הסכיתו ושמעו: בהושענות להושענא רבה, אומרים "למען חיך מכרכר בשיר, המלמד תורה בכל כלי שיר... הושענא והושיעה נא". ולא ידענו מי הוא זה ואי זה הוא המלמד תורה בכל כלי שיר?. אולם בני, הרה"ג רבי אברהם יעקב שליט"א, הראה לי במחזור שלו את דברי הירושלמי במסכת ברכות, שם מבואר שהכוונה לדוד המלך שהיה קם בחצות הלילה ללמוד תורה, והיה לומד עם שלושה כלי שיר (!), וזאת כדי להנעים את הלימוד ולהשפיע גם על אחרים שיידבקו גם הם בנועם התורה. יש בכך מוסר השכל עבור לומדי התורה בדורנו, שהם צריכים לדעת שהדרך הנכונה ללימוד היא אך ורק מתוך שמחה, ובדרך זו אפשר גם למשוך את הרחוקים שיבואו ויטעמו מטעמו המתוק של בית המדרש. לא אוכל לשכוח את קול הלימוד המתוק של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שנשמע כבר בשעה 2:00 בלילה מהחדר בו ישב ולמד. וזה מה שנחרט בזכרונם של כל הילדים והילדות; קול לימודו הערב, 'ברן יחד כוכבי בוקר'... הנכנס באוזניהם תוך שהוא נוסך בכל פינות הבית שלווה ומנוחה שלא מעלמא הדין.

* * *

מהותו של חג הסוכות הוא הביטחון והאמונה בה' יתברך, שהושיב את עם ישראל תחת ענני הכבוד שהגנו עליהם מפני כל צר ואויב. אם נצליח להפנים את ההרגשה זאת במהלך חג הסוכות, נצא מהחג עטורים בביטחון גמור באלוקים חיים, ושמחתנו תימשך גם אל כל ימות השנה. הסיפורים דלהלן ימחישו לנו את הדברים. הסיפור הראשון עוסק במשפחה המתגוררת באחת השכונות בירושלים שהתברכה בשלישיית בנות תאומות. במשך כל השנים התמסרו ההורים לבנותיהם בצורה לא רגילה, גידלו אותן באופן מושלם וסיפקו את כל צרכיהן. אבל כל אחד מבין שהמתח הגדול הגיע לקראת תקופת השידוכים. לא היה חסר הרבה שתפרוץ קנאה בין האחיות, כשאחת תמצא את זיווגה ואחרות לא. ובכלל, עם מי להתחיל ועם מי לגמור... והאמת, שכל מי ששמע על הסיפור וידע ששלישיית בנות ממתינה לשידוך, לא יכול היה שלא לרחם על ההורים... מי יודע כמה זמן זה ייקח, ואיזו סאה של ייסורים תעבור עליהם עד שיזכו לראות את שלושתן נשואות. אבל הנה למרבה הפלא והשמחה... כל שלושת הבנות התארסו בפרק זמן קצר, מבלי שיישאר להן זמן לקנא... כולן מצאו את שידוכן עם בחורים מצוינים, מבתים טובים. כל מי ששמע על סיפור האירוסין המשולש הזה השתאה לנוכח ההשגחה הפרטית המלווה את הבית. נקודה נוספת ראויה לציון היתה כאן מספרים בני השכונה ההיא - שמלבד עצם מציאת השידוך, שהייתה באופן פלא, ממש אחת אחרי השניה, גם המשודכים היו דומים, כלומר במצב כלכלי זהה, מישיבות הדומות אחת לשנייה, ולא שאחת היתה 'מסודרת' והשתיים האחרות לא כל־כך... גם בכך היה כבר ניתן להוכיח את פלאי ההשגחה החופפת על בני המשפחה. אבל ההשגחה הפרטית לא הסתיימה בכך. כי כשהקדוש ברוך הוא רוצה להוכיח את זרוע־עוזו אין בפניו שום מניעה לכך. כל בר־דעת יכול לנחש שהמתח עדיין לא נגמר. ומה יהיה לאחר החתונה? מי תזכה להיפקד בזרע של קיימא במהרה ומי תתייסר ותתעכב. והנה, גם בנקודה זו, לא יאומן כי יסופר - כל האחיות ילדו ב'סדר רץ', כמו שהיה באירוסין ובנישואין... מי שהתחתנה ראשונה ילדה ראשונה, ואחריה גם השניה והשלישית באותו פער של זמן... אנחנו מביאים את הסיפור הזה כדי לחזק כל אחד ואחד מאתנו, שיידע ויבין שיש בעל הבית לעולם וכולנו נתונים בידיו, ויש לו את כל הכוחות והאפשרויות לתת לכל אחד את כל מה שהוא זקוק לו.

* * *

סיפור נוסף על שידוך פלאי שמענו מאחד השדכנים הירושלמים, שהתעסק בשידוכיה של בת למשפחה חשובה ומפורסמת בלונדון. הבת הייתה מושלמת בכל, ובמשך תקופה של שנים הציעו לה הצעות רבות של בחורים מלאים מצוינים, אך אף הצעה לא יצאה אל הפועל. ההורים כמעט והתייאשו מלמצוא לה שידוך. גם השדכנים כמעט ולא חיזרו אחרי המשפחה ובתם, ביודעם שלא יצא מזה שום דבר... גם כאשר כבר הגיעה הצעה נוספת התייחסו אליה ההורים בביטול, ולא האמינו שיצליחו אי־פעם לשדך את בתם. לא שאנו מצדיקים את חוסר האמונה הזה, שהרי בכל מצב אדם צריך להמשיך ולהאמין בבורא עולם, ולדעת שהכל - אבל ממש הכל - לטובה, ואולי בכל זאת לא הגיע עדיין הזמן, העת והעונה, שהבת תמצא את זיווגה. אבל מאידך, אי אפשר שלא להבין ללבם של ההורים, שבאמת עשו כל שביכולתם על־מנת לגדל את הבת ליראת שמים ולמידות טובות, ורואים כיצד היא ממשיכה לשבת רווקה בביתם, כשלחברותיה יש כבר בין ארבעה לשישה ילדים...

כיון שמדובר במשפחה עשירה, העסיקו ההורים בבית כמה עובדות גויות. בשלב מסוים עזבה אחת מהן ובמקומה הגיעה גויה אחרת, שמלבד העסקתה בבית אותה משפחה היא מועסקת גם בבתים נוספים. לא חלפו שבועיים מאז הגיעה העובדת לבית המשפחה החרדית העשירה בלונדון, והיא באה אל ההורים ב...הצעה: "אני עובדת גם בבית חרדי נוסף, לא רחוק מהבית שלכם, ויש שם בחור מצוין בגיל 30, וכיון שאני רואה שגם הבת שלכם כבר מבוגרת, נראה לי שהם דווקא יתאימו מאד אחד לשני...". ההורים שמעו, ותתחלחל בטנם. "עד להיכן הגענו, שאנחנו צריכים להזדקק להצעה של גויה?", שאלו את עצמם. אבל בואו נקצר את הדרך... בתוך שבוע (!) התארסה הבת המושלמת עם הבחור ההוא, וליהודים היתה אורה ושמחה. החתן למד באחת הישיבות המובחרות ונודע כבן תורה אמתי וכמי שעדיו לגדולות, והשמחה היתה גדולה במיוחד.

במסיבת האירוסין פרץ האבא המאושר בבכי לעיני כל המסובים הרבים שבאו להשתתף בשמחתו, ואמר: "תשמעו רבותיי מה קרה כאן; במשך כל־כך הרבה שנים אנחנו מחפשים שידוך לבתנו; את מי לא הפעלנו? איזה שדכן לא הציע לנו הצעות? כולם הכירו אותנו, ידעו את ערכה הלא יסולא בפז של בתנו תחי', ובראשו של אף אחד לא עלה הרעיון של הבחור הזה, המתגורר במרחק שלוש-ארבע דקות הליכה מהבית שלנו!. הציעו לנו הצעות מכל רחבי תבל, מכל הישיבות, אין לי ספק שדרך אפרכסת הטלפון בביתנו עברו מאות רבות של הצעות של בחורים הכי טובים בעולם הישיבות... ובכל זאת, אף אחד לא חשב על הבחור המתגורר כל־כך קרוב אלינו. עד שבאה הגויה, ולאחר שבועיים שעבדה כאן כבר עלה בדעתה לשדך בין בתנו ובין הבחור בבית השני, שהוא באמת כל־כך מתאים לבתנו ולכל משפחתנו, ונראה כאילו נולד אצלנו...".

"המסקנה היחידה שאפשר להסיק מהסיפור שלנו היא", המשיך האב מתוך בכי עז, "שבמקום לבזבז כל־כך הרבה אנרגיה על אכזבות ותסכולים ועל השידוכים שלא יוצאים לפועל, היינו צריכים להשקיע את הזמן באמונה ובטחון בה' יתברך, ולהחדיר בלבנו את העובדה שהוא בעל הבית היחיד בעולם, והוא גם אב רחמן, ולא פחות משאני ריחמתי על בתי הכלה שלא מצאה את זיווגה, גם הוא ריחם עליה ודאג לה לא פחות ממני. והוא, בכוחו הכל יכול ובדעתו השלמה, ידע שעדיין לא הגיע הזמן. גם בתי וגם חתנה היו צריכים להגיע עד לגילאים כל־כך מבוגרים כי כך גזר בורא כל העולמות. והנה, רק הגיעה העת, לא המתין ה' יתברך עד שיגיע שדכן מקצועי, 'משלנו', ויתווך בין הצדדים, אלא שלח לנו את הגויה והיא ביצעה את השידוך".

"חבל, חבל לבזבז את הזמן על הרגשות של צער", קרא האב, "בואו נתאזר כולנו באמונה שלמה בבורא עולם, וכך נוכל להעביר את כל חיינו בשמחה ובשלווה שאין כמותה".

[מתוך הספר 'מצוות בשמחה'- הרב מ. צורן]