וידוי ושליחת השעיר לעזאזל
וידוי ושליחת השעיר לעזאזל
לאחר שנתבארו דיני שני השעירים, חוזר התנא לבאר סדר עבודת הכהן גדול ביום הכיפורים, לאחר שגמר מתן דמים של פר ושעיר, כפי שנתבארו לעיל עד דף נ"ט.
כתיב (ויקרא ט"ז) "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאותם, ונתן אותם על ראש השעיר, ושלח אותו לארץ גזירה ושלח את השעיר במדבר". הגמרא מבארת סדר ודיני הדברים כפי הנלמד מן הפסוקים.
וידוי שעיר- בא לו אצל שעיר המשתלח, וסומך ב' ידיו עליו ומתוודה, וכך היה אומר אנא ד' חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא ד' כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ד' תטהרו". והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים את שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
ס"ח: והשורף אותם יכבס בגדיו- השורף מטמא בגדים והיינו המסייע בשעת שריפה, והיינו כר"ש שאין מטמאים בגדים עד שיוצת האור ברובן, אבל המצית את האור והמסדר את המערכה אינו מטמא בגדים, המסייע בשעה שנעשו אפר אינו מטמא בגדים, לראבר"ש המסייע אחר שנחרך הבשר אע"פ שעדיין לא נעשה אפר אינו מטמא בגדים דכתיב "הפר".
מאימתי מטמא בגדים דכתיב "והמשלח את השעיר יכבס בגדיו" משיצא חוץ לחומת ירושלים, ולא מיציאתו מהעזרה דכתיב "המשלח", ולא משיגיע לצוק דכתיב "והמשלח". ולרבי יוסי מטמא משהגיע לצוק, דכתיב "עזאזל וכבס". ולר"ש מטמא משזורקו לצוק, דכתיב "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו" וקסבר שדחיפתו וזריקתו היא שילוחו.
המשלח מטמא בגדים, אבל השולח את המשלח המלוה לא מטמא.
