ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת

המקשרים את ישראל לאביהם שבשמיים, ובתקופות השנה אשר בהן באים לידי ביטוי הקשר והנתינה שנותן ה' לעמו בארץ ישראל. באופן כללי אנו

תפילת כל המועדים פותחת 'אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותיך וקרבתנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת'. זהו הצד השוה בכל המועדים, שכולם זמני שמחה וחגיגה, זמני קדושה ועבודה, אנו חוגגים ושמחים בהם על כך שה' הוא אלוקינו, שזכינו להנהגתו, להגנתו וחסדיו המרובים עלינו, ונבחרנו אנו לתפקיד הנכבד להיות עמו המיוחד לו. ימי המועד התקדשו עבורנו מאת ה' שנחגוג בהם על בחירתנו זו, וכלשון החתימה השווה בכל שלש הרגלים 'מקדש ישראל והזמנים'. המועדים הם 'מועדי ה' מקראי קודש', זמנים שבהם עם ישראל מתקשר ומתוועד עם הקב"ה. המועדים קבועים בזמנים שבהם אירעו מאורעות

מציינים בכל המועדים את כללות ענין הקשר והדביקות בה' על כל גווניו ומדרגותיו. הוא 'ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת', שהוא כלשון הפסוק (דברים כח, י) 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', דהיינו השראת השכינה, שה' בא לשכון בתוכנו. זהו עניינו של חג הסוכות, ההשגחה המיוחדת שבאה מכוח השראת השכינה שיש בישראל, שהקב"ה שוכן בתוכם ומשגיח עליהם תמיד על כל צרכיהם ומשרה בקרבם רוח קדשו. כמו מקדש בית ה' שנקרא 'הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו', כך נקראו ישראל עם ה' 'ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת'. זהו 'צלא דמהימנותא', וזהו ענין 'כי יצפנני בסוכו'. הוי אומר, 'אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות' זה חג הפסח, 'וקדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך' זה חג השבועות, 'ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת' - זה חג הסוכות. בשלשה שלבים אלו נבנה עם ישראל, כי לא בבת אחת צמחו לגובה מעלתם. אכן, בתקופה קצרה אירעו הדברים, מיד בשנה הראשונה ליצירת העם, נבנו וקמו מדרגותיהם של ישראל בשלשת זמנים אלו של הרגלים, שלב אחר שלב, בזה אחר זה, כדלהלן.

שלש רגלים - חטיבה של שלשה שלבים

אולם, כל מועד בפני עצמו מציין שלב ומידה אחרת בהשפעת הטובה מאת ה', ובהתקשרות שיש לנו עם הקב"ה. בחג הפסח אנו חוגגים את השלב הראשון, את החירות, את עצם עמידתנו כעם. בחג השבועות אנו חוגגים את השלב השני, את הקציר בארץ הטובה שניתנה לנו, ואת קבלת התורה שניתנה לנו כתנאי למתנת הארץ. ובחג הסוכות אנו שמחים וחוגגים על קבלת ברכת ה' וכל הטוב אשר ברכנו בארץ ישראל, 'כי יברכך ה' בכל מעשה ידך והיית אך שמח'. והשפעת ברכה זו באה בהשגחה מיוחדת, באופן של הימצאות ה' בתוכנו, כיושבים ודרים בצל קורתו, ומקבלים את כל צרכינו בצלא דמהימנותא, אשר 'בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי'. אם כן, שלוש הרגלים הן חטיבה אחת של שלשה שלבים בבניינו של עם ישראל. הקשר הנשגב הזה בנוי בתהליך זה המתהווה בשלשה שלבים אלו. בפסח יציאת מצרים, בשבועות מתן תורה, ובסוכות השראת השכינה בישראל. מתוך שלשתם, עולה ונבנית צורתו הנשגבה של עם ישראל בכל הדרו.

שלושת השלבים בתפילת אתה בחרתנו

בתפילת 'אתה בחרתנו' אנו מפרטים שלשה שלבים בהתקרבותו של עם ישראל להקב"ה. השלב הראשון הוא 'אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות'. שלב זה הוא עניינו של חג הפסח, אשר בעת יציאת מצרים נבחרנו מכל העמים, ואהב ה' אותנו ובחר בנו להיות לו לעם סגולה. זוהי שמחת חג הפסח, שבו אנו שמחים על עצם היותנו עם ה', על שבחר בנו גאל אותנו ולקחנו אותנו להיות לעמו, ולקח אותנו לו לעם. לפני כל התורה והמצוות, עצם הדבר שהוא יהיה לנו לאלוקים, ואנו נהיה לו עם ונעסוק בכבודו. השלב השני הוא 'וקדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך'. שלב זה הוא עניינו של חג השבועות, שבו קבלנו את התורה והמצוות, וזכינו לעבודת ה'. והשלב השלישי, המשלים את הקשר הנשגב,

חג הפסח - הכרה

בחג הפסח זכינו לעצם ההכרה במציאות ה' ובהשגחתו בהנהגת העולם. נעשינו אז לעם לה', בכך שהוא גאלנו, ואנו יודעים אותו ומכירים את שמו. משכו ידם מן העבודה זרה ונכנסו להיות עם ה' ולהכיר במלכותו, וכמו שדרשו חז"ל בלקיחת קרבן פסח במצרים 'משכו ידיכם מעבודה והדבקו במצוה'. ראינו אז ביציאת מצרים, שהוא הבורא והמנהיג את העולם וכל הבריאה וכל כוחות הטבע כפופים למרותו והשגחתו. תכלית הלקיחה בשלב זה היה 'וידעתם כי אני ה", דהיינו ההכרה והידיעה, וכמאמר הפייטן 'ובמצרים החילות להודיע כי מאד נעלית'. באותה העת נתקיים בנו 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מארץ מצרים'. והראנו אז לעיני כל כיצד הוא מלך העולם, ואף חוקי הטבע החקוקים בבריאה

אינם עומדים בפני רצונו. אנו מצידנו קיבלנו אז את מלכותו עלינו, הלכנו אחריו, בטחנו בהנהגתו וסמכנו עליו, עם גדול ורב במדבר בלי מזון מים. עם ישראל מצידו ביטא את הכרתו זו בה', בהקרבת קרבן הפסח, שמבטא קבלת אלוקותו עלינו, כדאיתא (רש"י שמות יב, ו) 'משכו וקחו לכם משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה'. אף יתירה מכך, ביטאו את ההכרה הזאת בפועל בהנהגתם, בכך שעם שלם הלכו אחריו במדבר בארץ לא זרועה. קבלנו אז את מלכותו עלינו, במה שהלכנו אחריו, בטחנו בהנהגתו וסמכנו עליו, והכרזנו בזה לעיני כל העולם שהוא מלך העולם המנהיג את הכל ובו ניתן לבטוח. הנביא משבח את עם ישראל בחיבה עצומה שרוחש להם ה' על כך, על האמונה הגדולה הזאת שהראו בהליכתם 'כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' (ירמיה ב, ב). וכלשון רש"י (שמות יב, לט) 'מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו'. חג הפסח הוא החג על בחירתנו הראשונית לתפקיד של עצם ההכרה בה' וקבלת מלכותו. כאשר התקיים בנו הכתוב (ישעיה מג, י) 'אתם עדי נאום ה' ועבדי אשר בחרתי, למען תדעו ותאמינו לי, ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר א-ל ואחרי לא יהיה'. וכן כתוב שם (פסוק כא) 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'.

חג השבועות - עבודה

בחג השבועות זכינו לעבודת ה', דהיינו קבלת עול מלכות שמים. קיבלנו עלינו עול תורה ומצוות, באמירת נעשה ונשמע, קיימנו את הכתוב 'תעבדון את האלוקים על ההר הזה'. זהו שלב נוסף במהותו של עם ישראל, אחרי השלב של הכרה וידיעת ה', הגיע אל עם ישראל התפקיד הגדול והנכבד, לשמוע בקולו ולשמור תורתו. במתן תורה, התווסף השלב של קבלת התפקיד הגדול והנרחב של עם ישראל, לקיים מצוותיו וללכת בדרכיו. בחג השבועות אנו חוגגים על השלב הזה שמקיף וחובק את היהודי, התפקיד הגדול של עסק התורה והמצוות. כל זמן שלא קיבלו את התורה, קיבלו על עצמם רק לכבד את ה' ולהכיר במציאותו. לא היתה התמסרות גמורה עד שבמתן תורה כבר התמסרו לגמרי לה'. הקבלה 'נעשה ונשמע' מכריזה שכל אשר יאמר לנו נעשה, כי קבלת עול המצוות היא התמסרות לה' ולעבודתו. כאשר התורה הקדושה היא הקובעת לנו את סדר החיים, כל סדרי חיינו מוכתבים כפי רצון ה'. זו היא עבדות שלימה, ולזאת זכינו בחג השבועות.

חג הסוכות – השראת השכינה

חג הסוכות הוא כבר חג על השראת השכינה. שאחר שעם ישראל מזדכך ומתקדש בעסק התורה והמצוות הוא מתעלה ונעשה מציאות של קדושה, ואז מגיעים לדרגה של דבקות בה' והשראת השכינה. במדבר הושיבנו בצל ענני כבוד והיינו סמוכים על שולחנו ואוכלים לחם שמים, ובארץ ישראל נווה ה' מרעיף עלינו מטובו רוב אסיף וברכת שפע. נוסף על תפקידו של היהודי לעסוק בתורה ובמצוות ולהיות מסור לעבודתו, קיימת עוד מציאות רמה ונשגבה, שהוא עצמו נעשה מציאות של קדושה וזוכה להשראת השכינה, וזהו שיא תכליתו של היהודי שיהיה מעוטר בקדושה עליונה זו עומד בשלימות לפני ה'. וכדכתיב (דברים כח, ט-י) 'יקימך ה' לו לעם קדוש וגו', וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'. וכבר נתבאר בארוכה (בן מלך-חג הסוכות) כי זהו עניינו של חג הסוכות ומצות ישיבת סוכה, דהיינו השמחה של עם ישראל בהשגחת ה' עליהם באופן של קירבה וידידות ודביקות כעם הדרים אצלו במחיצתו. כי בחג האסיף אין מודים רק על טובת הארץ שנתן לנו ה', שהרי על זה כבר באה ההודאה בשבועות בחג הקציר, אלא ההודאה לה' היא, על כך שה' נמצא ושוכן בינינו, והוא משגיח עלינו, וכביכול דואג לנו ומעמיד לנו כל צרכינו. המשמעות העמוקה של השגחה זו, היא קירבת ה' ודביקות עמו, שהוא משגיח עלינו כמלך היושב בתוך עמו, וגם ברוחניות, הזכות של קירבת ה' והשראת רוח קדושה בקרבנו, כי יצפנני בסוכו. בסוכות אנו שמחים במידה הגדולה ביותר שזכינו לה בקירבת ה', והיא המדרגה הנשגבה של 'ושכנתי בתוכם'. אנו שמחים על שזכינו למידה הגדולה ביותר של קירבת ה'.

כאשר מתבוננים בכל הסדר שזכינו לו, וכל החלקים שיש לנו בקירבת ה' ובטובה מאיתו, המדרגה הגבוהה ביותר היא זו שזכינו להיות תחת השגחתו והשראת קדושתו ודבקים בו. לעומת זה, חג הסוכות יש בו ג"כ התחלת כניסה באופן של 'צלא דמהימנותא', שמביעים את היותנו דרים בצל ובמקום ה', שהוא הנותן לנו דיורין, כשם שבמדבר הושיבנו אותנו בסוכות, כך כל שנה ושנה, מעון ביתנו והדיורים שלנו, משלו הוא. וכמו שהסביר הטור בהלכות סוכות, שלכן דווקא בתחילת החורף, אשר מפני הקור והגשם והרוחות דרך העולם להיסגר בבתים ספונים ואטומים, הרי שיש בתקופה זו תחילת עונת הדיורין, שבקיץ דרים בחוץ ובחורף דרים בבית פנימה. והנה אנו מתחילים את הדיור הראשון ב'צלא דמהימנותא', שהעבודה היא לומר שהקב"ה הוא הנותן לנו דירות לדור, ובביתו אנו יושבים. ובכך קובעים אנו שאכן כך הוא בכל השנה. ובכך יש לנו הבנה נוספת במהות חג הסוכות ושייכותו לחג האסיף שהוא בעצם 'חג הבית', פירוש שיש לנו מקום להיות ולדור, ואף שפע מזון באוצרות אסמינו, כך שהסוכות והאסיף מהווים יחד דבר זה שהקב"ה מזמין לנו בתינו וכל הצטרכויותנו. והנה גם במאורעות של פסח וסוכות ישנו דבר זה, שבתחילת דרכינו במדבר כעם ה', האכיל לנו את לחמו, והיינו סמוכים על שולחנו, שערך לנו שולחן במדבר, והעוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן, וכל זה התחיל באכילת קדשים ממש, שהוא קרבן הפסח שניתן לאכילה, ומשארותם צרורות בדרך נס עד ירידת המן. וכמו כן התחלת הדיור של עם ישראל היתה בענני כבוד, בסוכות שעשה לנו ה' במדבר בצלא דמהימנותא, וזה הורה שעם ישראל חוסים בצל ה' וסמוכים על שולחנו, בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי, וכמו"כ בכל שנה זו גם התחלה חדשה. וההשלמה תהיה לעתיד לבוא בסוכת עורו של לוייתן ואכילת בשרו של לוייתן. צילא ומיכלא דמהימנותא. במהרה אמן.

הן אמת כי בגלות אין כל המעלות הללו מורגשות כל כך, ואינן גלויות לכל, אבל עם ישראל כבר רכש לעצמו מדרגה עליונה זו, ועוד יגיע הזמן שבו נרגיש את המדרגה הזאת, ותהיה בפועל קרבת ה' ממש כמלך בתוך עמו וישכון בתוכנו ואנו נהיה אצלו. סוכות היא פסגת השמחה, כי זו שמחה על שיא הקירבה של העם היהודי להקב"ה. זכינו להיות כה קרובים אל ה', לא רק שיש לנו ברית עם ה' שאנו עמו והוא משגיח עלינו מן השמים, אלא עוד לקח אותנו אליו בקירבה כזו. אנו שמחים עם הענין הנעלה ביותר, עם המדרגה הרמה ביותר של עם ישראל. בבחינה הגדולה ביותר, של ההטבה וקירבת ה'. וכאמור זוהי תמצית עניינו של חג הסוכות בשלבי העליה של כנסת ישראל, כבר מגיעים לדרגה של דביקות בה', יושבים ב'צלא דמהימנותא' ו'שואבים רוח הקודש' והשראות של קדושה, עד שמיני עצרת שהוא כבר שיא הדביקות 'קשה עלי פרידתכם'.

מיכלא דמהימנותא וצלא דמהימנותא

גם לפי עניינם של מועדי ה' אשר תלויים בברכת הארץ, אביב קציר ואסיף. כפי שמודגש בהרבה מן הכתובים. אנו מבחינים בהבדל היחס החל מפסח ועד סוכות. שבפסח הקבוע 'בחודש האביב', יש בו המעלה של תחילת שנת אכילת התבואה, ואף אכילת המצה יש בה משמעות פנימית מאותו עניין, שמתחילים באכילה של 'מיכלא דמהימנותא' לבטא דבר זה שעכשיו עונת הכניסה לשנת האכילה ויבול קציר הארץ, שתחילתה בפסח והמשכה בכל השנה כולה.

מצות נטילת ארבעת המינים

נטילת ארבעת המינים לציון השמחה וההילול על האסיף

מצות ארבעת המינים באה לרגל האסיף, כמשמעות הכתוב (ויקרא כג, לט-מ) 'אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון, ולקחתם לכם ביום הראשון