ירושלמי יבמות נט-סה

שינון הדף ירושלמי בדרך קצרה

דף נט יש להוכיח כדברי ר"ל ממה ששנינו שאם קטן נשא אשה ומת היא פטורה מחליצה ויבום, ור' אבין אומר שר"ל יעמיד את הברייתא לעיל שבן ט' קונה אשה כר' יוסי בן ר' יהודה ששנינו שבן ט' ויום אחד עד בן י"ב ויום אח שהביא סימנים הם כשומא, ור' יוסי בן ר' יהודה סובר שהם סימנים לגדלות א"כ שייך שבן ט' יחשב כגדול ע"י סימנים, ור' יעקב בן ר' בון אמר בשם ר' יוסי בן ר' חנינה שדוקא כשהסימנים קיימים כשגדל ואם לא הם נחשבים כשומא, ור' יוסה הסתפק אם הוא נעשה כגדול למפרע משעה שבאו הסימנים או שרק מכאן ולהבא, ומר' אבון שהעמיד את הברייתא שבן ט' כגדול כר' יוסי בן ר' יהודה רואים שהוא למד שנעשה גדול למפרע, ואמר ר' מנא שר' יוסה הסתפק בכך ולכן הוא לא העמיד לדעת ר"ל את הברייתא כר' יוסי בן ר' יהודה, ויש להקשות שמובן ששייך אלמנה בקטן אך איך שייך גט הרי קטן אינו בן דעת לכתוב גט ויש לומר שמדובר שנתן גט כשגדל, וחלוצה שייך באופן שבא עליה ומת ועשו בה האחים חליצה, אך קשה למ"ד שעושים יעוד בקטן א"כ נאמר שגם פחות מבן ט' עושה אלמנה ור' שמואל בר אבדומא אומר שאכן גם פחות מבן ט' עושה אלמנה אך נקטו בן ט' אגב ששנו את השאר שפוסלים בביאתם מבן ט' והלאה. ר' יודה בן פזי אמר בשם ריב"ל שר' יוסי בן ר' יהודה למד מאחז שהוליד כשהיה בן ט' והרן הוליד כשהיה בן שש וכלב הוליד כשהיה בן עשר, וכמ"ד שכלב בן יפונה הוא כלב בן חצרון. הלכה ח משנה בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו ואח"כ בא עליה אחיו בן ט' ויום אחד הוא פסל אותה עליו, ור"ש סובר שהוא לא פסל אותה, בן ט' ויום אחד שבא על יבמתו ואח"כ בא על צרתה הוא פסל את הראשונה ע"י עצמו ור"ש סובר שהוא לא פסל, בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו היא חולצת ולא מתיבמת ואם נשא אשה ומת היא פטורה מחליצה, בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו וכשגדל נשא עוד אשה אם לא בא על הראשונה אחר שגדל השניה חולצת או מתייבמת והראשונה חולצת ולא מתייבמת ור"ש אומר שיכול ליבם איזו שירצה וחולץ לשניה, אין חילוק בין בן ט' שנים ויום אחד לבן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות. גמרא שמואל אומר שלת"ק ביאת בן ט' היא כמאמר בגדול וא"כ גם חליצת בן ט' תהיה כגט בגדול שהוא דוחה את היבום ויש בו שיור, ורבנן סוברים שאין בחליצת בן ט' כלום, דף ס ומה שעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול כיון שביאה של יבמה קונה בגדול בין לדעת בין שלא לדעת אך חליצה בגדול פוטרת רק לדעת. לעיל שנינו שבאח שמת ונפלה יבמתו לאחיו ואחד עשה מאמר ומת אינה מתייבמת לאח הנוסף שהיא אשת שני מתים ואמנם שומרת יבם שנפלה לפני כמה יבמים ודאי מתייבמת אך כאן שנה ר' חייה שאשת מת אחד מתייבמת ולא אשת שני מתים ומובן שלא ייבם את בעלת המאמר אך את האחרת יוכל ליבם שהרי אינה אשת שני מתים ואמר על כך ר"א שזה כדעת ר"מ שמי שאין אתה מייבם אותה אתה לא מייבם את צרתה, ור' יוחנן אמר שר"א שמע את זה ממנו, ור' יוסה הוכיח את זה ממשנתינו שבן ט' שנשא אשה וכשגדל נשא אשה נוספת אם לא בא על הראשונה משגדל השניה חולצת או מתייבמת והראשונה חולצת ולא מתייבמת ושם שנינו שרק חולצת אלא שם זה לדעת ר"מ שאינה מתייבמת שהיא צרה של אשת שני מתים וכאן זה כדעת ר"ש שהשניה יכולה להתיבם, ור' אבון מר בשם ר' ביסנא בשם ר' אחא שדוקא כשיבם ואח"כ חלץ אך אם חלץ תחילה אסור ליבם שמא המאמר קנה והיא נפטרה בחליצת חברתה. לכו"ע אדם פחות מבן כ' שהביא סימנים הוא נעשה גדול למפרע משנעשה בן י"ג ואם הביא שערות יותר מבן כ' נעשה גדול רק מכאן ולהבא, ורב ושמואל נחלקו בבן כ' שהביא שערות שלשמואל נעשה איש למפרע ולרב רק מכאן ולהבא, ויש להוכיח שלא כדבריהם ממה ששנינו שסריס לא נעשה בן סורר ומורה כיון שאין בו הקפת זקן ולכאורה נתרה בו שמא יביא שתי שערות תוך ג' חדשים ואז יֵעשה גדול למפרע, ויש לומר שזה כמ"ד שהתראת ספק אינה התראה, אך יש להוכיח ממשנתינו שאין חילוק בין בן ט' שבן כ' שלא הביא שתי שערות ולשמואל יש חילוק שאם יביא שתי שערות הוא יעשה גדול למפרע כמו שמבן ט' עד בן י"ב שהביא שתי שערות לא נעשה גדול למפרע כך בן כ' שהביא שתי שערות לא נעשה גדול למפרע ושמואל יעמיד את המשנה שמדובר שהוא כבר בן עשרים שנה ולכן נעשה גדול רק מבן עשרים והלאה.

פרק נושאין על האנוסה

הלכה א משנה אדם יכול לשאת קרובת אנוסתו ומי שאנס או פיתה קרובת אשתו הנשואה חייב ומותר לשאת אנוסת או מפותת אביו וכן אנוסת או מפותת בנו, ור' יהודה אוסר לשאת את אנוסת או מפותת אביו. גמרא שנינו במשנה נושאין על האנוסה ויש לפרש שנושאין אחר האנוסה והמפותה שאם אנס אשה מותר באמה ואם פיתה אשה מותר בבתה. האונס ומפתה קרובת אשתו נשואה חייב אמר ר' יוחנן שבדרך נישואין אסור שאם נשא אשה ואח"כ אנס את אמה חייב ואם נשא אשה ואח"כ פיתה את בתה חייב. שנינו בחולין שאם שחט בהמה ואח"כ שחט את בת בתה ואח"כ שחט את בתה לוקה ארבעים וסומכוס אמר בשם ר"מ שלוקה שמונים ואמר ר"א שסומכוס ור' יוחנן בן נורי הולכים בשיטה אחת שר' יוחנן בן נורי אמר שאם היה נשוי לאשה ולדודתה ולבת דודה ובא על חמותו חייב על משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו ואמרו לו ששלשתם הם שם אחד. ר' יודה בן פזי אמר בשם ר' יוחנן שסומכוס מודה ברישא של המשנה כששחט שני בניה ואח"כ שחט אותה שחייב רק אחת אך מצאנו ברייתא שסומכוס חלק גם באופן הזה שגם אם הוא איסור אחד הגופים חלוקים, דף סא וטעמו של ר' יוחנן בן נורי הוא שכמו שהתורה חילקה אשה ובתה ובת בתה לשני לאוין כך אשה ובת בתה ובת בנה זה שני לאוין ורבנן סוברים שכמו שבת בתה ובת בנה זה לאו אחד כך אשה ובת ובת בתה זה כלאו אחד. אלמנה נאמר בפסוק איש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא בכל העריות נאמר שכיבה וכאן נאמר לקיחה ללמד שלעולם לא יתחייב על השניה עד שתהיה הראשונה לקוחה לו ואין לומר שיתחייב על השניה דרך נישואין שהרי אין קידושין תופסים בעריות ומה שכתוב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו בא ללמד שעד שלא נשאה לאביו היתה מותרת לו ואין לומר שנאמר גם בפסוק ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא שבא להודיע שהיתה מותרת לו קודם שנשאה אחיו שניתן לומר ששייך בו קיחה ע"י יבום ואין לומר שנאמר בפסוק איש אשר אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ושם לא שייך שיש התר באחותו ור' אבי ומבאר שלא נאמר שקין נשא את אחותו וכן הבל נשא את אחותו אלא חסד הוא שעשיתי עם הראשונים כדי שיבנה מהם העולם כמו שכתוב אמרתי עולם חסד יבנה, ומה שכתוב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח בא ללמד שתופסים בהן קידושין. שנינו בפרק הנשרפים את העריות של אשה ובתה ור' חונה למד את כולן מהפסוק ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זימה היא ולומדים זמה זמה בגזירה שוה כמו שלמטה באשתו נאסרו שלושה דורו כך למעלה באשתו נאסרו שלושה דורות וכמו שלמעלה בלאו כך למעלה בלאו וכמו שלמעלה האיסור הוא דוקא דרך נישואין כך למטה הוא רק דרך נישואין וכמו שלמעלה בשריפה כך למטה בשריפה וכמו שלמטה עשו בת זכר כבת נקבה כך למעלה אם זכר היא כאם נקיבה אך קשה לדעת ר"מ שאומרים בגזירה שוה דון מינה ומינה א"כ נלמד להיפך כמו שלמטה הוא רק לאו כך למעלה דור שלישי יהיה רק לאו ולרבנן שלומדים דון מינה ואוקי באתרה קשה הרי בדור שלישי למעלה אין לאו ויהיה רק עונש בלי אזהרה, ויש לומר בין לר"מ ובין לרבנן שלומדים לאו בדור שלישי למעלה בגזירה שוה זמה זמה וכמו שכתוב לאו בכולם וכאילו כתוב בשניהם עונש ואזהרה, ולמדנו רק בת בתו מהנישואין, ובת בתו באונסין יש ללמוד מהפסוק ערות בת בנך או בת בתך ובמה מדובר הרי בנישואין כבר כתוב אשה ובת בתה ואם אינו ענין לנישואין לומדים לאונסים ולמדנו אזהרה ועונש לומדים כדברי ר' שמואל בר רב יצחק שלומדים בגזירה שוה הנה מהנה וזמה מזמה, וכל זה לר"ע שדבר שלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד ולר' ישמעאל שאינו חוזר ומלמד יש ללמוד מגזירה שוה הנה מאתהן ולמדנו בת בתו באונסין ובתו יש ללמוד בק"ו שאם יש עונש על בת בתו כ"ש שיש עונש בבתו. שאלו את ר' אבהו מה הדין אם בא על בת בתו מהנישואין ועל בת בתו מהאונסין בהעלם אחד אם חייב שתים, אמר להם שכל שם בת זה נחשב שם אחד, דף סב שאלו את ר' אבהו באחד שנשא אשה וילדה בת ולבת יש בת ולאשתו נולד בן שנולדה לו בת ובא על כולן בהעלם אחד אם חייב אחד או כמה אמר להם שאת כולן למדו מהפסוק שארה הנה זימה היא וכולם משום זימה וזה שם אחד, ר' חגיי שאל לפני ר' יוסי מדוע ר' אבהו לא אמר שכולן נלמדו מהלאו של לא תגלה שנאמר ערות בתך לא תגלה את בת בתה לא תגלה אמר ר' יוסי שאם היה כתוב ערות אשה ובת בתה לא תגלה היינו אומרים שלא תגלה הולך על הכל וזה שם איסור אחד ואחרי שהתורה חילקה אותם היא כוללת אותם שהם בכלל זימה אחת. ר' אבהו אמר בשם ר"א בשם ר' הושעיה שאם יש שני לאוין שונים ויש בהם כרת אחת הם מתחלקים לכריתות כמו שכתוב על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו והתורה חילקה בהם כרת כמו שכתוב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו. לעיל שנינו שלמדו בתו מאנוסתו מק"ו מבת בתו מאנוסתו וכדברי ר' ישמעאל שלומדים איסור בק"ו אך לא לומדים עונש מק"ו, וחזקיה למד עונש בפסוק ובת איש כהן כי תחל לזנות וניתן לכתוב ובת כהן וכתוב איש למד שהבא על בת בתו מאנוסה חייב שריפה, ור' יוסי בן ר' בון למד אזהרה מהפסוק אל תחלל את בתך להזנותה. ר' יהודה אסר אנוסת אביו והוא למד מהפסוק לא יקח איש את אשת אביו, היינו אשת אביו, ולא יגלה כנף אביו היינו אנוסתו שהוא כנף שראה אביו, ורבנן למדו כנף הסמוכה לאביו ואמנם זה נכלל באשת אביו ואמר ר' הילא שהנ"מ היא שאם התרו בה משום אשת אב לוקה ואם התרו בה משום כנף אביו לוקה, ור' יהודה מודה שאינו לוקה על אנוסת אביו ואינו חייב עליה קרבן, ור' יהודה מודה בשאר קורבה לאנוסה שהוא פטור ור' יהודה מודה שאם קידש אנוסת אביו תופסים בה קידושין, ור' חגיי שאל לפני ר' יוסי אם הולד ממזר שאח"כ נאמר לא יבא ממזר אמר ר' יוסי שהפסוק לא יבא פצוע דכא מפסיק ביניהם, והקשה ר' חגיי הרי למדו כל העריות שהולד מהם ממזר ממה שיצאה אשת אב לפני לא יבא ממזר וא"כ נלמד גם על כל האונסין שהולד ממזר אמר לו ר' יוסי שאם היא אשת אב היא לא אנוסת אב ואם היא רק אנוסה היא לא נעשתה אשת אב, ואף שהפסוק ריבה אנוסת אב אך לא עליה הולך הפסוק לא יבא ממזר אלא באישות של אב. הלכה ב משנה אם גיורת התגירה עם בניה הם לא חולצים או מיבמים ואפילו הורתו של הראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה אינם נחשבים אחים מאב ליבם וכן שפחה שהשתחררו בניה עמה. גמרא שנינו בברייתא שר' יוסי הגלילי אמר שגר חייב על אמו ולא על אביו ור"ע למד בפסוק אביו ואמו קילל שמי שחייב על אמו חייב על אביו בקללה ומי שאינו חייב על אמו אינו חייב על אביו ור"ע מודה ששתוקי חייב על אמו למרות שאינו חייב על אביו, ואמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא בשם ר' יוחנן שנחלקו בגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה שלר' יוסי חייב על אמו כיון שהוא מתיחס אחריה, דף סג אך גר שהורתו ולידתו שלא בקדושה גם לר' יוסי אינו חייב על אמו כיון שאינו מתיחס אחריה. ר' יסא הגיע למקום ששמו חמץ ושאלוהו על משפחת בר עשתין הגרים אם יכולים האחים לייבם אמר להם שר' יוחנן אסר ובני הישיבה רצו לומר שר' יוחנן אסר באשה שיש לה בנים וגזרו שיבואו להתיר גם בישראל שלא במקום מצוה אבל באשה בלי בנים יש לומר ממה נפשך שאם הוא אחיו הוא מיבם את אשתו ואם אינו אחיו היא לא ערוה עליו אלא כאשה מהשוק, ור' יערב בר אחא אמר בשם ר' יצחק בר נחמן שבכל מקרה אסרו שלא יאמרו שיש מצות יבום בגרים ויבואו לטעות שהיא אסורה בלי חליצה ולא תופסים בה קידושין, והחומרא היא כשבא עליה אחר הגירות ואז יבואו להחליף בישראל אך אם לא בא עליה אחר הגירות היא מותרת שהיא כאשה מהשוק. גר שהתגייר והוא היה נשוי בגיותו לאשה ובתה או אשת ואחותה יכנוס אחת ויוציא אחת ודוקא כשלא בא עליהן אחר גירות ואם בא על אחת מהם היא אשתו ואם בא על שתיהן יכול לקיימם שלא גזרו להוציא משום חשש החלפה בישראל. גר שהיה נשוי בגיותו לאחותו מאב או מאם לר"מ יוציא ור' יהודה אומר שאחותו מאם יוציא ואחותו מאב יקיים, ואם היה נשוי לאחות אביו או אחות אמו ר"מ אומר שאת אחות אמו יוציא ואת אחות אביו יקיים, ור' יהודה מחלק שאם היא אחות אם מאם יוציא ואחות אם מאב יקיים, ושאר עריות אם כנס לא מוציאים מידו ולכתחילה לא ישא את קרובותיו מגיותו, לר"מ גר יוציא אחותו מאב או מאם ולר' יהודה אחות מאם יוציא ואחות מאב יקיים, אחות אמו יוציא ואחות אביו יקיים ור' יהודה סובר שאחות אם מאם יוציא ואחות אם מאב יקיים, ואמר ר' חנין שפשוט לנו שר"מ למד מהפסוק על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו שיעזוב את הסמוך לו מאביו ומאמו, והקשה רב ביבי שא"כ נאסור גם אחות אב שהיא סמוכה לאביו ונאסור אחות אמו מפני שהיא סמוכה לאמו ונאסור את אחותו מק"ו, והקשה ר' שמעון בר רב אייבו הרי נאמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה וכי יתכן שישראל הקילו יותר מבני נח אמר ר' הילא שלא דורשים את הפסוק בסמוכה לאביו או אמו אלא בסמוכה לו והקשו לר"מ מהפסוק וגם אמנה בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה משמע שאחותו מאביו מותרת אמר להם ר"מ אדרבה משם ראיה שאברהם אומר להם שגם לשיטתם היא מותרת שהרי באמת אינה אחותו אלא בת אחיו שמותרת גם מהאם, ולהלכה אמר ר' יוסה שערוה שהיא מיתת ב"ד אסורה לבני נח וערוה שאינה מיתת ב"ד מותרת לבני נח והקשו שאחותו היא ערוה שאין בה מיתת ב"ד, ור' הילא הקשה בשם ר"ל מהפסוק ובגלל התועבות האלה ה' לא אלוקיך מוריש אותם מפניך שהקב"ה מעניש רק אם הזהיר וזה נאמר על ניחוש וכישוף. רב אידי אמר לפני ר' יוסי בשם רב חסדא שעבד מותר באחותו ושאל אותו אפילו מאם אמר לו שכן אמר לו הרי שנינו וכן שפחה שנשתחררו בניה עמה אסורים משמע שגם בהיותם בעבדות אסורים ויש לומר שזה רק לענין חליצה ויבום. ר' פינחס אמר לפני ר' יוסי בשם ר' יוסי התנא שעבד שבא על אמו חייב חטאת שנאמר בפסוק ואמרת אליהם לרבות עבדים אך יש לומר שהפסוק מדבר על חלבים, וכמו שאשה שיש לה בן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והצד של קדושה עושה כמו שהצד שאין קדושה שאין חליצה ויבום, דף סד א"כ גם בשפחה הצד שנולד כשהשתחררה נעשה כצד שלא השתחררה ואינו זוקק ליבום. הלכה ג משנה אם התערבו ולדות של חמש נשים וגדלו התערובות ונשאו נשים ומתו ארבעה חולצים לאחת שלא תהיה אסורה על המייבם מצד ספק יבמה לשוק ואחד מייבם, והוא ועוד שלושה חולצים לאחת ואחד מייבם נמצאו שלכל אחת יש ארבעה חליצות ויבום. גמרא יש להקשות שבכל מקום אומרים שאין חליצה אחר חליצה וכאן יש ארבע חליצות לאחת יש לומר שבודאי יש רק חליצה אחת אך בספק יש חליצה לכל אחד מהספיקות, ואמנם בכל מקום אומרים שבמקום שאין יבום אין חליצה וכן אומרים שיש חליצה אך יש לומר שזה דוקא בודאי אך בספק יש יבום גם כשאין חליצה. הלכה ד משנה אשה שהולד שלה תערב בולד כלתה וגדלו התערובות ונשאו נשים ומתו בני הכלה יכולים לחלוץ אך לא לייבם כיון שהיא ספק אשת אח ספק אשת אחי אביו אך בני הזקינה חולצים ומייבמים כיון שהוא ספק אשת אח או אשת בן אח, ואם מת אחד מהודאים התערובות חולצים לבני הזקנה ואינם מייבמים שהיא ספק אשת אח ספק אשת אחי האב ובני הכלה אחד מהם חולץ ואחד מייבם. גמרא ר' יוחנן אומר שיש לפרש במשנה חולצים או מייבמים לנשי בני הכלה או לנשי בני הזקנה, ור' חגיי הוכיח מהמשנה שאדם יכול לשאת את אשת בן אחיו. הלכה ה משנה אם התערב ולד של כוהנת עם ולד שפחתה שניהם אוכלים בתרומה וחולקים חלק אחד בגורן ואינם נטמאים למתים ואינם נושאים נשים בין כשרות בין פסולות. גמרא בהתערב עבד כהן בכהן הוא אוכל תרומה ממה נפשך שהרי עבד כהן אוכל בתרומה. הספיקות חולקים חלק אחד בגורן כמו ששנה ר' חייה שנשים ועבדים אינן חולקים בגורן אך נותנים להם מתנות כהונה ולוייה לבתיהם. שנינו שאינם נושאים כשרות שמא הם עבדים ואינם נושאים פסולות שמא הם כשרים, ולכאורה הם יכולים להביא מנחה יחד ודינה יהיה כמנחת כהן שהיא כליל ואכן שנינו להדיא שהם מביאים מנחה אחת ומתנים עליה והיא קריבה כליל, ויש להסתפק אם יכולים להביא שני מנחות ולהתנות ואחת תהיה כליל ואחת תקמץ ותאכל ואכן שנינו שכשמביאים שני מנחות יתנו ואחת תקרב כליל ואחת נקמצת ונאכלת, ויש להסתפק אם הם יכולים להעיד עדות אחת ולהתנות והיא תחשב כעדות אחת או נאמר כדברי ר' זירא בשם רב אסי שבמקום שאם ימצאו העדים זוממים לא ניתן להרוג אף אחד מהם כשההרוג לא יהרג וגם כאן אי אפשר להרוג את העדים וזה עדות שאי אתה יכול להזימה. הלכה ו משנה אם גדלו אותם תערובות ושחררו זה את זה הם יכולים לשאת רק נשים הראויות לכהונה ואינם נטמאים למתים ואם נטמאו אינם לוקים ואינם אוכלים תרומה ואם אכלו אינם משלמים קרן וחומש ואינם חולקים בגורן והם יכולים למכור את התרומה שלהם והדמים שלהם ואינם חולקים בקדשי המקדש ולא נותנים להם קדשים ולא מוציאים את שלהם מידם והם פטורים מזרוע לחיים וקיבה והבכור שנולד אצלם ירעה עד שיסתאב ונותנים להם חומרא של כהנים ושל ישראלים. גמרא משמע במשנה שאינם משחררים לכתחילה רק אם שחררו דינם כמו שכתבה המשנה, אך יש לפרש במשנה שהם משחררים לכתחילה, תיקון הולד, שהרי ללא שחרור לא יוכלו לשאת נשים. שנינו במשנה שאחר השחרור הם נושאים נשים הראויות לכהונה, דהיינו שאינן פסולות לכהנים. מנין שכהן יכול להקריב קרבנותיו בכל שעה שירצה שנאמר ובא בכל אות נפשו ושרת ואם היה זקן או חולה נותן אותו לכל משמר שירצה והעור והבשר שלו ואם היה טמא או בעל מום יתן לאנשי המשמר והבשר והעור שלהם, ויש להסתפק בבני התערובות אם הם כזקן או חולה או כטמא ובעל מום ומסברא הם כטמא ובעל מום אך במשנה שנינו שהם כזקן וחולה שהמשנה אומרת שלא מוציאים את שלהם מידם. הלכה ז משנה אשה שלא שהתה אחר פטירת בעלה שלושה חדשים ונשאה וילדה ולא ידוע אם הולד בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון והיו לה בנים מהראשון והשני אם הוא מת והניח אשה בני הראשון והשני חולצים ולא מייבמים וכן הוא להם חולץ ואינו מייבם ואם היו לו אחים מהראשון והשני שלא מאותה האם הוא חולץ אך אינו מייבם והם חולצים ומייבמים, אם אחד היה מהם ישראל ואחד כהן הספק יכול לשאת רק אשה הראויה לכהונה ואינו נטמא למתים ואם נטמא אינו לוקה ואינו אוכל תרומה ואם אכל אינו חייב קרן וחומש ואינו חולק בגורן ואת התרומה שלו יכול למכור והדמים שלו ואינו חולק בקדשי המקדש ולא נותנין לו קדשים ולא מוציאים את שלו מידו והוא פטור מזרוע לחיים וקיבה ובכור שנולד לו ירעה עד שיסתאב ונותנים עליו חומרא של כהנים וחומרא של ישראלים אם שניהם כהנים הוא אונן עליהם והם עליו ואינו נטמא להם והם לא נטמאים לו הוא לא יורש אותם והם יורשים אותו, והוא פטור אם הכה או קילל אחד מהם, ואם היו כהנים הוא עולה במשמר של שניהם אך אינו חולק ואם שניהם היו במשמר אח יכול ליטול חלק אחד. גמרא שנינו במשנה שאם שניהם כהנים הוא אונן על שניהם והם עליו ואינו נטמא על שניהם ויש להקשות שאמנם על השני אינו נטמא שמא הוא בנו של הראשון אך מדוע אינו נטמא לראשון ממה נפשך שאם הוא בנו הוא ודאי נטמא לו ואם אינו בנו אלא של השני הרי הוא בן גרושה שאם לא כן איך נשאה השני וממילא הוא יכול להטמאות למתים אלא מדובר שהראשון אנס והשני נשאה שאינה פסולה לו, אך קשה שרבא אמר בשם אבא בר ירמיה שאנוסה אינה צריכה להמתין שלושה חדשים וסברו לומר שהמשנה כר' יהודה שאנוסה צריכה להמתין ור' בא אמר לדברי ר' יוסי שאנוסה אינה צריכה להמתין. ר' חייא שנה שאוננים ונטמאים על ספק נפל אם הוא בן ז' או בן ח' ור' יוסי הוכיח כן ממה ששנינו שהוא אונן עליהם והם עליו, ולר' אשיאן בר יקים קרה מקרה של אוננות בספק נפל ואמר לו ר' יסא שאינו צריך לנהוג אנינות אמר לו הרי ר' חייה שנה שאונין ונטמאים על הספק אמר ר' יסא שהיה סימנים ניכרים שהוא נפל אך קשה שאמרו החברים בשם ר' יוחנן שלפי סימנים של בן ח' לא עושים מעשה ויש לומר שלר' אשיאן היה סימן ברור שהוא בן ח' שהוא בעל ופרש. שנינו שבן ח' הוא כאבן ולא מטלטלין אותו בשבת אך אמו שוחה עליו להניקו ור' יוסי הסתפק באותם תינוקות ספיקות אם מחללים עליהם שבת למילה אמר ר' יוסי שממה נפשך אם הוא בן ט' ניתן למול אותו ואם הוא בן ח' הוא רק מחתך בבשר בעלמא שלא לצורך, ורבנן מקסרי אמרו שר' יעקב בן סדיי שאל מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך. שנו בברייתא שרשב"ג אמר שמי שמתקיים ל' יום באדם אינו נפל שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה ובבהמה אחר שמונה ימים אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' ובבבל אמרו שהלכה כרשב"ג ור' בא אמר שנחלקו רק במי שלא נולד לחדשיו אם אם נולד לחדשיו גם רשב"ג מודה שאינו נפל. שנינו בברייתא שאם הספק הכה או קילל את זה ואחר כך את זה פטור.