יום הכיפורים
מצות עינוי ביוה"כ
סדר המסכת- בהתחלה מבוארים דיני שבעת ימים קודם יוה"כ, ואח"כ סדר ליל יום הכפורים, ואחכ" סדר עבודת היום, ובפרק זה מבוארים דיני יוה"כ לענין איסור והתר. תוד"ה יום.
יוה"כ אסור באכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, ואין כרת אלא על אכילה ושתיה, (ושאר עינויים ילפינן מהא דכתיב ה' פעמים בתורה לשון עינוי, ושתיה בכלל אכילה. ע"ו.).
לר"א מלך וכלה מותרים לרחוץ פניהם, לפי שהמלך דרכו ושבחו להיות נאה דכתיב "מלך ביופיו תחזינה עינך", וכלה צריכה נוי עד שתתחבב על בעלה, ול' יום היא קרויה כלה, ויולדת מותרת בנעילת הסנדל מפני שהצינה קשה לה, וחכמים אוסרים.
שיעור אכילה לעונש כרת הוא ככותבת הגסה עם גרעינתה, ושיעור שתיה לעונש כרת הוא מלוא לוגמיו, וכל האוכלים מצטרפים לשיעור כותבת הגסה וכל המשקים מצטרפים לשיעור מלוא לוגמיו, אמנם אכילה ושתיה אין מצטרפים.
האוכל ושותה כשיעור ענוש כרת, והאוכל ושותה פחות מכשיעור, לריו"ח חצי שיעור (כלומר פחות מכשיעור) אסור מן התורה, דכיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל, ולר"ל חצי שיעור מותר מן התורה, דלא חשיב אכילה, ואסור מדרבנן.
ע"ד. האם שבועה חלה על דבר האסור- האומר שבועה שלא אוכל היום ואכל מאכלות אסורות, חייב קרבן שבועה ור"ש פוטר. הגמרא מבארת שמדובר שכלל דברים המותרים עם המאכלות אסורות דמיגו שהשבועה חלה על הדברים המותרים היא חלה גם על הדברים האסורים, (ור"ש לית"א איסור כולל ולא אמרינן מיגו), דאל"כ לא חיילא מידת הקב"ה שאע"פ שקילל דואג למי שקללו, נחש שבכל מקום יש לו מזונות, כנען אוכל משל אדונו, אשה הכל רצים אחריה, אדמה הכל ניזונים ממנה.
לבן- כמרגלית, ולפי שמלבין עוונותיהם של ישראל שמתוך שהיו דואגים שמא לא ירד למחר היו משעבדים את ליבם למקום.
צדיקים ירד המן בפתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, ורשעים במרחק.
לצדיקים לחם, לבינוניים עוגות, והרשעים טחנו בריחיים.
המן ירד עם תכשיטי נשים -בשמים להתקשט בהם, ועם ציקי קדרה -תבלין לתבשיל ערב ומבושם, ועם אבנים טובות ומרגליות ומהם הביאו הנשיאים נדבה.
והנשיאים הביאו את אבני השוהם- נשיאים ממש -עננים.
השלו היה טעון שחיטה, וירד שטוח על הארץ. נצטווה משה על הושט והקנה, רוב אחד בעוף ורוב שניים בבהמה.
טעם המן לנערים לחם לזקנים שמן לתינוקות דבש.
ע"ד: מה הכונה עינוי- העינוי שאסרה תורה הוא אכילה ושתיה. ואין הכונה שישב בחמה ובצינה ויצטער, דכתיב "תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו" מה מלאכה שב ואל תעשה אף עינוי שב ואל תעשה, ואין לומר שהכונה שאם יושב בחמה או בצינה יהיה אסור לו ללכת משם, דכמו שבמלאכה כל מלאכה אסורה, אף בעינוי האיסור הוא תמיד. ובברייתא אחרת לומדים שהכונה לעינוי מאכילה ושתיה, שכמו שמלאכה היא דבר שחייבים עליו במקום אחר בשבת, ה"ה עינוי, והיינו אכילה שחייבים עליה בפיגול ונותר, ומדכתיב "תענו" ו"ועיניתם" לומדים שהעינוי כוללת גם אכילת טבל (למרות שאין בו חיוב כרת אלא מיתה) ונבילה (למרות שאין בה חיוב מיתה) וחולין (למרות שאין לאו באכילתם) ותרומה (למרות שיש מצוה באכילתה) וקדשים (למרות שיש איסור להותיר מהם). ואם תאמר שכוונת התורה לעינוי כמו בעריות, י"ל שלומדים מדכתיב "והאבדתי את הנפש" שהכונה לעינוי שיש בו אבידת נפש בתוך הגוף. ולתנא דבי רבי ישמעאל לומדים מ"ויענך וירעיבך" שהכונה לעינוי של רעבון, ואין לומדים מ"אם תענה את בנותי" דקאי על תשמיש, דהתם זה עינוי של יחיד ומן ויוה"כ זה עינוי של כל ישראל, ואין לומדים מ"וירא את עניינו" והיינו פרישות דרך ארץ, דהתם זה עינוי בידי אדם, וכאן זה עינוי בידי שמים.
המאכילך מן למען ענותך- לפי שאין לו פת בסלו, וי"א לפי שמראה העין מועיל לשביעה מהאכילה, מכאן רמז לסומים שאוכלים ואינם שבעים, ומכאן לומדים שמי שיש לו סעודה יאכלנה ביום.
טוב מראה עיניים באשה יותר מגופו של מעשה.
ע"ה. היין מביא לזנות, וי"א שמביא לידי גזל.
דאגה בלב איש ישחנה- י"א יסיחנה מדעתו, וי"א שישיחנה לאחרים שמא ישיאוהו עצה.
לית נחש עפר לחמו- י"א שבכל דבר טועם טעם עפר, וי"א שאין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל גם עפר.
