יום הכיפורים - מצות עינוי ביוה"כ
יום הכיפורים
מצות עינוי ביוה"כ
סדר המסכת- בהתחלה מבוארים דיני שבעת ימים קודם יוה"כ, ואח"כ סדר ליל יום הכפורים, ואח"כ סדר עבודת היום, ובפרק זה מבוארים דיני יוה"כ לענין איסור והתר. תוד"ה יום.
כתיב "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועיניתם את נפשותיכם", ולמדו חז"ל מן הפסוקים שעינוי היינו להמנע מאכילה שתיה רחיצה נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, ופרטי דינים אלו ומקורם יבואר להלן.
יוה"כ אסור באכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, ואין כרת אלא על אכילה ושתיה, (ושאר עינויים ילפינן מהא דכתיב ה' פעמים בתורה לשון עינוי, ושתיה בכלל אכילה. ע"ו.).
לר"א מלך וכלה מותרים לרחוץ פניהם, לפי שהמלך דרכו ושבחו להיות נאה דכתיב "מלך ביופיו תחזינה עינך", וכלה צריכה נוי עד שתתחבב על בעלה, ול' יום היא קרויה כלה, ויולדת מותרת בנעילת הסנדל מפני שהצינה קשה לה, וחכמים אוסרים.
שיעור אכילה לעונש כרת הוא ככותבת הגסה עם גרעינתה, ושיעור שתיה לעונש כרת הוא מלוא לוגמיו, וכל האוכלים מצטרפים לשיעור כותבת הגסה וכל המשקים מצטרפים לשיעור מלוא לגמיו, אמנם אכילה ושתיה אין מצטרפים.
האוכל ושותה כשיעור ענוש כרת, והאוכל ושותה פחות מכשיעור, לריו"ח חצי שיעור (כלומר פחות מכשיעור) אסור מן התורה, דכיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל, וכתבו התוס' (ד"ה כיון) שכוונת ריו"ח שאיסור חצי שיעור נלמד מהפסוק "כל חלב", אלא שלולא הסברא דחזי לאיצטרופי לא היינו לומדים זאת מהפסוק (אלא היינו מרבים רק חלב כוי). ולר"ל חצי שיעור מותר מן התורה, דלא חשיב אכילה, ואסור מדרבנן.
ע"ד. האם שבועה חלה על דבר האסור- האומר שבועה שלא אוכל היום ואכל מאכלות אסורות, חייב קרבן שבועה ור"ש פוטר. הגמרא מבארת שמדובר שכלל דברים המותרים עם המאכלות אסורות דמיגו שהשבועה חלה על הדברים המותרים היא חלה גם על הדברים האסורים, (ור"ש לית ליה איסור כולל ולא אמרינן מיגו), דאל"כ לא חיילא שבועה כיון שכבר מושבע ועומד מהר סיני, ור"ש פוטר לטעמי' שס"ל ששיעור כזית לא נאמר אלא לחיוב קרבן, אבל מלקות חייבים בכל שהוא. ולר"ל איירי שמפרש שאוסר גם חצי שיעור ואליבא דרבנן, או כר"ע שסתם שבועה היא על כל שהוא ואכל חצי שיעור, (דאיתא בשבועות שהנשבע שלא יאכל ואכל כל שהוא, ר"ע מחייב וחכמים פוטרים, וא"כ לרבנן איירי במפרש ולר"ע אפילו בסתם), ואע"פ שאסור מדרבנן חלה השבועה, ומה שמצינו שאין נוהגת שבועה באינם ראוים לעדות כמלך דתנן לא מעיד ולא מעידין אותו, או כמשחק בקוביא -ערבון, דהוי גזלן מדרבנן ופסול לעדות, דלא הוי גזלן דאורייתא אלא שגזל מידו, כמו "ויגזול את החנית מיד המצרי", ואע"פ שפסולים מדרבנן, התם אחרי שנפסלו לעדות לא קרי ביה "אם לא יגיד" כיון שאינו בר הגדה, ובעינן מי שעדותו יכולה להועיל לבעל דין.
חלב כוי וחצי שיעור אסור ואין בו כרת, דאיתרבי מ"כל חלב", לר"ל קרא אסמכתא ואף כוי אינו מקרא דאין הפסוק מרבה ספק, דכלפי שמיא גליא. רש"י. (וכתבו התוס' (ד"ה כוי ספיקא) שלא הכריעו חכמים מהו כוי לפי הסימנים בקרנים המבוארים בחולין נ"ט: , מפני שלא היה ברור לחכמים האם הסימן שחיה קרניה פגומות והפגמים סמוכים זה לזה מתקיים בכוי או לא. עוד כתבו התוס' (ד"ה איצטריך) שדווקא בדבר שלכולם יש את אותו הדין, כמו בכוי שאם אחד הוא חיה כולם חיות, לא איצטריך קרא לרבות ספק, אבל בדבר שלא כולם אותו דבר, כגון ספק אם השיער הלבן קדם לבהרת או הפוך, איצטריך קרא לרבות ספק, וכן בספק עשירי ספק תשיעי, וכן בטומטום, (אבל אנדרוגינוס כולם דינם שוה)). ולריו"ח י"ל דכוי בריה בפני עצמה ואינו ספק חיה ספק בהמה (תוד"ה כוי בריה), וע"כ אינו אסמכתא ושניהם מדאורייתא אסורים.
ע"ד: מה הכונה עינוי- העינוי שאסרה תורה הוא אכילה ושתיה. ואין הכונה שישב בחמה ובצינה ויצטער, דכתיב "תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו" מה מלאכה שב ואל תעשה אף עינוי שב ואל תעשה, ואין לומר שהכונה שאם יושב בחמה או בצינה יהיה אסור לו ללכת משם, דכמו שבמלאכה כל מלאכה אסורה, אף בעינוי האיסור הוא תמיד. ובברייתא אחרת לומדים שהכונה לעינוי מאכילה ושתיה, שכמו שמלאכה היא דבר שחייבים עליו במקום אחר בשבת, ה"ה עינוי, והיינו אכילה שחייבים עליה בפיגול ונותר, ומדכתיב "תענו" ו"ועיניתם" לומדים שהעינוי כוללת גם אכילת טבל (למרות שאין בו חיוב כרת אלא מיתה) ונבילה (למרות שאין בה חיוב מיתה) וחולין (למרות שאין לאו באכילתם) ותרומה (למרות שיש מצוה באכילתה) וקדשים (למרות שיש איסור להותיר מהם). ואם תאמר שכוונת התורה לעינוי כמו בעריות, י"ל שלומדים מדכתיב "והאבדתי את הנפש" שהכונה לעינוי שיש בו אבידת נפש בתוך הגוף. ולתנא דבי רבי ישמעאל לומדים מ"ויענך וירעיבך" שהכונה לעינוי של רעבון, ואין לומדים מ"אם תענה את בנותי" דקאי אתשמיש, דהתם זה עינוי של יחיד ומן ויוה"כ זה עינוי של כל ישראל, ואין לומדים מ"וירא את עניינו" והיינו פרישות דרך ארץ, דהתם זה עינוי בידי אדם, וכאן זה עינוי בידי שמים.
המאכילך מן למען ענותך- לפי שאין לו פת בסלו, וי"א לפי שמראה העין מועיל לשביעה מהאכילה, מכאן רמז לסומים שאוכלים ואינם שבעים, ומכאן לומדים שמי שיש לו סעודה יאכלנה ביום.
טוב מראה עיניים באשה יותר מגופו של מעשה.
ע"ה. היין מביא לזנות, וי"א שמביא לידי גזל.
דאגה בלב איש ישחנה- י"א יסיחנה מדעתו, וי"א שישיחנה לאחרים שמא ישיאוהו עצה.
נחש עפר לחמו- י"א שבכל דבר טועם טעם עפר, וי"א שאין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל גם עפר.
מידת הקב"ה שאע"פ שקילל דואג למי שקללו, נחש שבכל מקום יש לו מזונות, כנען אוכל משל אדונו, אשה הכל רצים אחריה, אדמה הכל ניזונים ממנה.
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם- י"א דגים שאכלו חינם שהיה הקב"ה מזמין להם בכדיהם, אבל בעריות לא היו פרוצים, וי"א שדגה היינו עריות (לישנא מעליא) שהיו מותרות לבני נח. בוכה למשפחותיו- לכו"ע היינו על עריות שנאסרו להם.
