יום הכיפורים בליובאוויטש
יום הכיפורים בליובאוויטש
מוצאי יום הכיפורים בליובאוויטש היה מועד קבוע ומיוחד להתוועדות חסידים. היה זה גם תאריך בו נהגו רבותינו נשיאינו לדורותיהם לומר מאמר חסידות ברבים.
בידינו נשמר תיאור חי על אביו של הרבי, הרה"ח וכו' ר' לוי יצחק שניאורסאהן ע"ה, כפי שנכתב בידי אשתו הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה:
"בשובו הביתה במוצאי יוהכ"פ, לא היה בעלי יכול להיכנס בבת-אחת לעולם החולין. כשהיה נכנס הביתה, בשעה מאוחרת למדי, הסתפק בשתיית כוס תה, ומיד היה יושב ומתוועד, כשהוא לבוש ב"קיטל" וחגור באבנטו של אדמו"ר הצמח צדק נ"ע, עד השעה שתיים-שלוש לפנות בוקר.
"בעלי היה אומר דברי חסידות, שתמיד עסקו עדיין בענייני תפילות היום. בשנים האחרונות [בעת רדיפות הדת ברוסיה הסובייטית] היה בעלי מדבר על גדלותם של בני ישראל, על מסירות נפשם למען היהדות ועל אהבת ישראל המתגלית בתקופות אלו. ההתוועדות היתה נמשכת בריקודים, מעין שמחת תורה".
(זכרונות הרבנית חנה, חוברת כ"ו, קרוב לסופה, מתורגם. הרבי הזכיר זאת בסעודת ליל שמיני עצרת תש"ל. וראה תולדות ר' לוי"צ, חלק ג', פרק שלושים, עמוד 838. ועוד).
כך נהגו גם ב-770 והרבה שנים התוועדו כל הלילה. הרב שמואל דוד רייטשיק ע"ה היה בין המתוועדים הקבועים בעת מיוחדת זו.
[כידוע, שהרבי נתן לו להיות ב-770 רק חצי תשרי, ולאחריו מוכרח לחזור לשליחות, ור' שמואל דוד היה מגיע בחלק הראשון, בתקווה שהרבי יאשר לו להישאר...].
זכור לי מוצאי יוהכ"פ שנת תשכ''ג, שהמשפיע ר' יואל כהן ע"ה התוועד איתנו. במקום נוכח ר' זעליג פלדמן ע"ה שטען: מילא "שמע ישראל .. אחד"י אפשר לתבוע מיהודי בזמן שעיניו סגורות, ולא רואה את העולם, אבל איך אפשר לתבוע מיהודי "ואהבת את ה"א" כאשר עיניו פקוחות, ורואה מה מתחולל בעולם.
ובלשון רבינו הזקן באגה"ק (סימן ט') "כי 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' כתיב, דהיינו שגם בעניני ארץ לא יפרידו [נ"א יפרדו] מאחד האמת ח"ו, להעיד עדות שקר
ח"ו בקריאת שמע ערב ובוקר בעינים סגורות 'השם אחד', בד' רוחות ובשמים ממעל ובארץ מתחת, ובפקוח עיני העורים 'התעיף עיניך בו ואיננו' ח"ו".
ולאידך, ר' יואל השיב שאפשר לתבוע בעינים פקוחות, לא רק "שמע" לשון הבנה והתבוננות בלבד, אלא גם "ואהבת", חיבור וגעשמאק באלקות.
כך התוועדו חסידים במוצאי יוהכ"פ תשכ"ג, תחת הרושם העז של יוהכ"פ בצלו של רבינו, כמה שעות קודם לכן, בעת פנה יום הקודש.
אי אפשר לשכוח את אותם רגעים נעלים, בהם נשמע הרבי בוכה חזק מאוד ("געכליפעט"), ממש כמו בכי של תינוק, בעת אמירת "אבינו מלכנו", וקריאת פסוקי הייחוד "שמע ישראל", ו"השם הוא אלוקים" בסיום תפילת נעילה, טליתו מכסה את פניו לגמרי, וקול בכיו הקדוש נשמע בכל פינות בית הכנסת, והרעיד את הלבבות.
ידענו שבעוד רגעים אחדים יאמרו קדיש, ולפני תקיעת השופר החותם את תפילת נעילה, יעודד הרבי בידיו הקדושות את ניגון "מאַרש נפוליון", כך שכולם נדחקו בכל מאודם כדי לזכות לראות את המחזה הנפלא.
ר' יואל חזר באותה עת מעמידתו ליד בימת הקריאה, מקום בו היה אפשר לשמוע היטב את ההפטרה של מנחה, וביקש שנאפשר לו להיכנס בטבעת האנושית הסובבת את הרבי, כדי לראות את עידוד המארש.
צריך לזכור, שעד אותה שנה, כיון שהרבי נהג לעודד את השירה בעמדו על הרצפה, היה קשה לראות את המחזה המיוחד ללא עמידה מקרוב, והיה צריך להחליט אם רוצים לשמוע את בכיו של הרבי בעת קריאת "מפטיר יונה" במנחה, או לחלופין לראות את עידוד המארש. ר' יואל רצה לרקוד על שתי החתונות...
הנה פוצחים בניגון, איי איי איי... והרבי מתחיל לעודד את השירה, כשפניו הק' אל הכותל מכוסות בטלית ובכיו עדיין לא נפסק, ואז הסתובב לעבר הקהל כשהוא מעודד את השירה בחוזקה, חדווה ובכי', שמחה ומרירות, התערבבו יחד. לבושו הלבן וטליתו שעדיין מכסה את פניו הק', חידדו את הרגשה שלפנינו עומד "מלאך השם צבאות".
לפתע, תוך כדי הבכי והשמחה, קפץ הרבי על מושב כיסאו הקדוש, והמשיך לרקוד בשמחה גדולה, כשהוא מעודד את השירה במרץ רב, ממרום הכיסא.
היתה זו הפעם הראשונה שראינו מחזה נורא הוד שכזה. השמחה והבכי מתערבבים יחד, כשלכל זה מצטרף הריקוד על הכסא, לא היה תקדים לכך בשנים קודם לכן.
לבושתי אוכל לציין, אשר באותם רגעים של להט הריקוד תוך בכי ושמחה, בפנים מכוסות, טרדה את מחשבתי החשש שהרבי יפול מהכיסא... דבר שהכניס אותי ללחץ.
טבעי הוא שאחרי מאורע נפלא שכזה, יהיה נושא השיחה בהתוועדות חסידים, באם אפשר לתבוע מאחד שעסקו בענייני העולם הזה, שיחוש "ואהבת את השם אלוקיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
עד כאן נקודות מיוהכ"פ תשכ''ג, שלא מש מנגד עינינו, וזכרו לא יסוף מזרענו.
לחיים, לחיים ולברכה!
