ערכה של כל תנועה והאפשרות לקנות עולם הבא בשעה אחת

וכאן מתעוררת השאלה...

3. אמר הגה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א (אמרי פינחס השלם, חלק א - עמוד שלא), וזה לשונו:

כל מה שעושה האדם בשביל השם יתברך הוא יקר מאוד, אפילו תנועה קלה בשביל השם יתברך הוא טוב גם כן. וצא ולמד מפסיעותיו של אותו רשע נבוכדנצר שזכה ל-ג' מלכים שמלכו בכיפה ועשה מה שעשה וכו' (מדרש אסתר רבה, פרשה ג - אות א), רק לישראל אין משלמים בעולם הזה, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט:).

ואין הפירוש שאין רוצים ליתן שכר מצוה בעולם הזה, רק שאי אפשר להכניס שכר מצוה בעולם הזה, כי שכר מצוה גדול מכל העולם.

ולכן קשה לומר על אדם מישראל אפילו רשע גמור - שאין לו חלק לעולם הבא, שאי אפשר שלא עשה כמה מצוות בהליכה שהלך ליטול ידים לאכילה וכיוצא, רק קודם שבא אל השכר יכול להיות מעוכב כמה שנים, ואולי יבוא עוד בגלגולים, אבל אחר כך בוודאי יהיה לו עולם הבא...

(עכ"ל).

ויש גם אפשרות לקנות את עולמו בשעה אחת. ובענין זה נספר (אוצרות - עמוד רמה, לגאון רבי יצחק אליעזר יאקאב):

מדרכיו הטמירים של הרב הקדוש והנורא רבי פינחס מקוריץ זיע"א, היה לימנע מלילך להלוית המת, ונימוקו עמו. מלבד פעם אחת בה חרג הרבי ממנהגו. היה זה בעת שהתגורר בעיר אוסטראה, עיר מגוריו של הגה"ק רבי יעקב יוסף 'המגיד מאוסטראה' (הידוע בכינויו 'רב ייבי').

באותה זמן התגורר בעיר חייט אחד מזרע היהודים, אשר לא היה עושה מעשה יהודים. קל שבקלים היה, ומתערה בין האצילים הנכריים. תופר היה את מלבושי הפריצים ואדוני הכפרים והעיירות, ובעת שהותו באחוזותיהם היה מתגעל במאכלים טמאים, כנבילות וטריפות וכל דבר אסור.

אך לא לעולם חוסן. ביום אחד הגיעה שעתו של חייט רשע זה ליפטר מן העולם הזה, ולעלות לפני בית דין של מעלה לתת דין וחשבון על מעשיו המכוערים והשפלים אשר עולל בעולם הזה. כשעבר שמש הקהילה בין בתי העיירה להודיע על הלוית המת, כדרכו בעת שנפטר אחד מבני העיר, חלף על פני ביתו של הרב הקדוש רבי פינחס, קרא לו הרבי מחלון חדרו: 'אמור נא לי מי נפטר לבית עולמו?'

'החייט הידוע לשמצה, עזב אותנו בשעה טובה' - נענה השמש בעליצות הרוח, כשבת שחוק קלה על שפתיו.

'בבקשה ממך' - אמר הרבי - 'תודיע לי בעת שההלויה מתחילה, ברצוני ללוותו לדרכו האחרונה'.

פניו של השמש עטו פליאה עצומה, שכן הוא הכיר את דרכו של הרב שאין דרכו ללוות את המת.

והשמש המשיך להסתובב ברחובות העיירה ולהודיע... והנה בעת שחלף על פני ביתו של הרב הקדוש רבי יעקב יוסף, סיפר השמש לרבי יעקב יוסף, כי רבי פינחס גילה לו כי בדעתו להצטרף לשיירת המלוים.

'אם רואה רבי פינחס לנכון ללוות את רשע עריץ זה לקבורה, ברצוני גם כן לקחת חלק בהלויה, ותודיע אף לי בעת יציאתה'.

ההלויה החלה, ומה מאוד נדהמו בני העיירה לצפות בשני מלאכי האלקים הצועדים ונוטלים חלק במסע ההלויה. רבי פינחס הלך בראש, לפני המיטה אשר המת עליה, ומטהו, מטה האלקים בידו, עד שהגיעו לחלקת קברו אשר כרו לו, וסתמו עליו את הגולל.

לפליאת תושבי העיר, מה ראה על ככה, ומה הגיע לו לחייט המנוח כי חלק לו רבי פינחס כבוד אשר לא רבים זכו לו במותם, נענה ואמר להם: בואו ושמעו דברים כהווייתן -

שבוע שעבר הזמינו אותי לערוך חופה לכלה יתומה, ובאתי בשמחה. אך כשהגעתי ראיתי אותה עומדת בצד, כתפיה שמוטות והיא ממרמרת בבכי.

לשאלתי, היא סיפרה, שהרבה תלאות עברו עליה עד שהצליחה לגייס את כסף הנדוניא, ולאחר שהצליחה הם קבעו תאריך לנישואין.

והנה הגעתי לחופה, ולפתע נזכר החתן שהוא לא קיבל ממני טלית גדול, כנהוג וכמובטח לו, והוא מסרב להתחתן עד שיקבל את הטלית.

ולי - המשיכה הכלה כשהיא מתייפחת בבכי - אין כסף!

בראותי כל זאת - המשיך רבי פינחס וסיפר - פניתי לטכס עצה כדת מה לעשות בעסק ביש זה... החילותי לסובב בין בתי העיירה בתקוה שאצליח לגייס את הכסף... אך לא כל כך הצלחתי, לחלק מהאנשים לא היה באותה עת כסף, וחלקם כבר הלכו לישון...

כשהגעתי למעונו של חייט זה אשר קברנו כעת, ראיתי והנה ביתו מואר עדיין, והסקתי מכך כי עדיין ניתן להקיש על דלתו. לא שהיתי הרבה, נקשתי קלות על דלת הבית. ומיד היא נפתחה לי על ידי החייט, כשראני החייט שאלני בנימת פליאה: 'מה לרב בביתי?!'

'מקבץ אני מעות לצורך רכישת טלית לחתן האמור לעמוד כעת תחת החופה, אולם ממאן לעשות זאת כל עוד אינו מקבל את הטלית המובטחת לו' - השבתי לו.

הוציא החייט מאפונדתו חצי רובל כסף, ונתנה לי. לאחר שהודיתי לו על תרומתו, נפניתי לדרכי, כשבדעתי להמשיך לחפש אחר בתים נוספים המוארים עדיין. אולם כעבור כמה רגעים, נפתחה שוב דלתו של החייט, כשזה האחרון ממהר אחרי, ושאלו בפיו: 'אם אתרום את כל דמי הטלית, האם יבטיחנו רבינו חלק לעולם הבא'... משהשבתי לו לחיוב, הוציא החייט מכיסו עוד ארבעה עשר רובל כסף והעניקה לי בנדיבות. מיד רצתי כצבי וכאיל אל בית חתנותם של החתן והכלה, בישרתי לחתן כי משאלתו התקיימה, ותיכף יצאנו לערוך חופה וקידושין כדת משה וישראל.

פחות משבוע ימים עבר, והחייט נפטר... כאשר שמעתי זאת, הבנתי שהגיעה השעה שעלי לפרוע את חובי ולקיים את הבטחתי.

יצאתי ללוותו, והנה ראיתי גדודים רבים של מלאכי חבלה, המקיפים את מטתו ורוצים לקורעו כדג... מיד הלכתי לפני המיטה ומקלי בידי והחלתי להכות לכל עבר (בצורה רוחנית כמובן) עד שגירשתי אותם ממנו...

ולכל זאת זכה על ידי נדבתו, אשר נדבה רוחו אותו, לקיים בממונו מצות הכנסת כלה יתומה לחופה...