בשפריר חביון: העולם הפנימי של היהודי

ולפני שנשיב, נקדים...

2. יהודי חייב להגיע למדרגה כזו, שברגע שהוא מגלה את האור, הוא צריך לקפוץ 'על כל הקופה' ללא פשרות - ויהי מה, ודבר זה נחשב למסירות נפש לכבוד הקב"ה...

בשפריר חביון

האדם נברא 'בצלם אלקים', וכמו שנאמר: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו). ומובא כי, שהוא הנברא הכי מורכב שיש.

בסיס הכל היא הנפש, ומתוכה מתגלים כחות, רגשות וטבעים.

ולנפש ישנם שלשה לבושים, והם: מחשבה דיבור ומעשה.

והנה שבעוד שלאדם עצמו גלוים שלשת לבושיו, לסביבה הבאה עמו במגע, גלוים רק שני לבושים, והם: דיבור ומעשה.

אין שום אדם שיודע את מחשבותיו של הזולת, וכמו שאמר הקב"ה לשמואל הנביא: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל־א טז, ז).

ה' בראנו כך, שמעשינו, אם רק לא נעשו בסתר הרי הם גלוים לעין כל. אך מחשבותינו, שלנו הן, שלנו בלבד.

המראה החיצוני שלנו שייך, כביכול, לציבור, אך מחשבותינו הן את עצמנו, הן מהותנו הפנימית אשר זר אין לו חלק בה.

מקום הימצאו באמת של האדם הוא במחשבתו, שם ישותו שוכנת.

אמנם הוא יוצא ופועל בעולם החיצון, אך ביתו־מבצרו הולך אתו לכל מקום, ועומד תמיד הכן לשמש לו מחסה ומסתור ונמל מבטחים.

שם, בעולם הפנימי הטמיר והנעלם הזה, הם חיי האדם.

ולכן בלתי אפשרי לתאר בכתב את החיים עצמם!

החיים מורכבים מאין ספור רגעים, הנפרשים על פני החיים האפורים, המתרחשים בחיי היום יום ובחדרי חדרים, בתוך הלב פנימה.

אין ספור פעמים של התמודדויות ומאבקים, נפילות והצלחות, שאף אדם אחר אינו יכול להבינם. ואין מי שיכול לדעת עליהם.

ושם בעולם הפנימי, בשפריר חביון, בונה האדם מקום להשראת השכינה!

וזה לשון הספר בעינים יהודית (חלק א  עמוד 181):

פנימי הוא עולמו־מקדשו של אדם

זר לא יבוא בו. הוא עצמו משרת בו את בוראו ככהן גדול לפני ולפנים, ואת לבו יכוין כנגד בית קודש הקדשים. קטורת הרהורי תשובתו תעלה לרצון. אש תוקד על מזבחו, וזבחים עליו יקרבו – וזאת כאשר אדם, מתוך חשבון נפש מעמיק, מוותר על רצון שלילי, על מילוי תשוקה אסורה, על משהו שהוא חפץ בו מאוד, אך שיקוליו הפנימיים פוסקים ואומרים: 'אסור!'... הרי זה ממש קרבן אותו הוא מעלה על מזבחו.

קרבן זה של רצונו שלו, של יצרו, של עצמו, הוא המעולה שבקרבנות (סנהדרין מג:). עשן אינו נראה, דם אינו נשפך, איש מבחוץ אינו רואה דבר, אך במקדש הנעלם ממשיכה להתנהל עבודת הקרבנות כימי קדם, אין תפילתו במקום קרבנות אלא היא עצמה הקרבת קרבנות היא.

לכל אחד מאתנו מקדש החביון שבו. עבודתנו בו היא התפילה, היא עבודת המקדש, היא חיי האמת.

ונעמיק עוד...

ואתם הדבקים בה' אלקיכם

אנו קוראים את הדברים והמחשבות מציפות את לבנו: 'העולם הפנימי שבנו הוא בית המקדש?! הרי אנו מכירים בעצמנו כמה אנו רחוקים ממדרגות אלקיות?'

אז עלינו לדעת: כן! עולמנו הפנימי נבחר להיות 'בית המקדש', אך זה לא מכח עבודתנו, אלא מבחירתו של הקב"ה!

וכך נאמר במגילת אסתר: "וּנְזִיד הַיְּהוּדִיים" (אסתר ד, ז). והנה המילה 'יהודים' כתובה עם שתי יודי"ן (בסופה) והשניה יתירה, אך אנו קוראים אותה רגיל, כאילו יש יו"ד אחת בלבד.

וצריך להבין מדוע נכתבה יו"ד מיותרת?

ומצאנו לגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א (כתם אופיר, שם) שכתב כך:

האות יו"ד המיותרת, היא מרמזת על אור עליון המאיר מסוף העולם ועד סופו... 'ונזיד היהודים' נקרא 'והאור הזה הוא נקרא 'נזיד'. והקב"ה לקח את האור הזה והחביאו בתוך הלב של היהודים.

נקודת היו"ד הזו הנמצאת בתוך כל לב ישראל, היא עצם אלהו"ת – אור אין סוף – אשר איננו משתנה לעולם.

וכאשר יהודי זוכה ונקודה זו מתגלה בתוכו, אזי, נקודה זו דופקת בו בבחינת אור אין סוף, ומאירה בלב ובמוח, בדביקה וחשיקה וחפיצה, ונובע תמיד אור ותשוקה והתלהבות לא-ל עליון ולתורתו ומצוותיו, ועל ידה בוער כאש לאהבת ה' יתברך, לאור אין סוף ברוך הוא.

ובכחה עושה כל מעשיו באור ושמחה ומקיים מצוות בלב טוב ושמח, ומתגלה לו אור וחיות אלקות, אור נפלא, זיו השכינה נועם ה'.

ומתבטלים ממנו כל הרע, וכל המדות הרעות, עד שלא מרגיש מגודל האור בשום יסורים, ובשום חלישות דעת, ובשום יסורים שבעולם, כי אור הזה ממית ומבריח ומשבית כל הרע.

ועל קדושת נקודת היהדות מוכן כל יהודי ליהרג ולהצלב ולהשרף על קדושת שמו הגדול, וכל זה הוא 'וּנְזִיד הַיְּהוּדִיים'.

ובשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, פורים מאמר ג) הוא הרחיב את הדברים ואמר, וז"ל:

בפנימיות לבבו של כל אחד ואחד מעם ישראל באשר הוא, ישנו ניצוץ קדוש וטהור שקשור בבורא יתברך בחבלי עבותות האהבה. וגם אם ירבה האדם לחטוא ולפשוע ח"ו, יש בכח חטאיו הרבים לפגום ולטמא רק את חיצוניות נשמתו בלבד, אך לא את הנקודה הפנימית שבלבו, כי לשם אין מגיע רושם החטא כלל, ונקודה זו לעולם שלימה בקדושתה ובטהרתה.

על נקודה פנימית טהורה זו שבלבו של כל אחד מישראל נאמר: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיה ס, כא), והיינו שאף על פי שמצד מעשיו החיצוניים של האדם לא נראה כלל שניתן לקרותו צדיק – מצד הנקודה הפנימית הטהורה שבלבו, אשר לאמיתו של דבר מעולם לא חטאה, בוודאי שניתן לקרותו צדיק.

ובזה יובן גם מה שנאמר: "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז), והיינו שבתוך תוכם של כל הפגמים והטומאות שעשה האדם, ישנה נקודה פנימית טהורה שלא נפגמה כלל, ועודנה שלימה עם הקב"ה בתכלית, ובתוך נקודה זו שבלבו של היהודי שוכן הקב"ה.

בפנימיות לבו של כל יהודי הוא מאמין בה' יתברך באמונה שלימה, ואף מוכן למסור את נפשו על כך, כלשון קדשו של בעל התניא (ליקוטי אמרים, פרק יח): 'אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינויים קשים, שלא לכפור בה' אחד'...

(ועיין באמרי נועם שם, מה שהאריך).