"זאת תורת נגע צרעת" (י"ג נ"ט).
"יכרת 'ה כל שפתי חלקות לשון מדברת גדלות " (תהלים י"ב ד').
"תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים( "ערכין ט"ו ע"ב.)
הנה מעודי היו דברי חז"ל הקדושים כמו חידה סתומה בעיני, וכי המדבר רע על חבירו דומה למי שרצחו נפש, ויתירה מזו אמרו דלא זו בלבד שהשוו לשון הרע לשפיכות דמים אלא אף הפליגו לדמותו למי שעבר בכל שלשת העבירות החמורות שבתורה ובנוסף לשפיכות דמים עוד הוסיפו עבו"ז וגילוי עריות.
כבר הארכתי במק"א במה שכתבו שני גדולי עולם, שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד הגר"ח מולוז'ין בנפש החיים (שע"ג פי"א בהגה"ה) ובני יששכר (מאמרי חודש סיון מאמר ה') בביאור מה שאמרו במכילתא (פר' יתרו" )שהיו רואין את הנשמע ושומעין את הנראה" . דבניגוד לכל יושבי תבל ואומות העולם הנותנים משקל עצום לראיית עיניים, ומכל חמשת החושים שהאציל לנו יוצר האדם, הראיה השמיעה, הטעם, הריח ומישוש הידים, נותנים הם את משקל העיקרי לראיית העיניים, ואף שיפקפקו למה שאוזניהם שמעו, לא יפקפקו לעולם למה שראו עיניהם. לא כן אנחנו בני אל חי שעמדו רגלינו למרגלות הר סיני. במעמד נשגב זה נאמר "וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול" (דברים ד' י"ב). שמיעת הקול היא יסוד היהדות וקבלת התורה "ותמונה אינכם ראים זולתי קול" הלא עמי קדם עובדי אלילים היו והיו משתחוים לשמש ולירח, להרים ולגבעות, לעצים ולאבנים, לדברים שראו עיניהם, אך אלוהיהם אילמים היו ולא השמיעו הגה, לא כן אנחנו, אלקים חיים ומלך עולם נאמר בו "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג כ'), והקב"ה נגלה לאבות ולנביאים בקול ובדיבור.
והוא שאמרו חז"ל דבשעת מתן תורה אכן התעלו בני ישראל למעלה יתירה עד שהיו רואין את הנשמע, האימיתות שאזניהם שמעו היו כל כך מוחשיים וברורים בעיניהם כאילו ראו עיניהם, וכל העולם המוחשי שעין רואה היה רחוק מהם כאילו באזניהם שמעו.
באומנתינו הטהורה השמיעה היא העיקר, הדיבור והאמירה הם יסוד העולם, ובעשרה מאמרות נברא העולם (אבות פ"ה מ"א), ויסוד התורה הם עשרת הדברות, וכאשר ברא ה' את האדם נפח באפיו נשמת חיים, ותירגם אונקלוס "רוח ממללא" (בראשית ב' ז'). ע"י אמירה נבראה העולם, עשרת הדברות הם יסוד התורה, והדיבור הוא נפש האדם, קול מדבר ואוזן שומעת הן הם יסוד העולם בבנין היהדות ולא עין רואה.
וידוע מהאר"י החי (פרי עץ חיים שער חג המצות פ"א ושער מקראי קודש פ"ד) דפסח נוטריקון פה - סח, כי בגלות מצרים הדיבור היה בגלות, ובגאולת מצרים נגאלו האמירה והדיבור, ולפי כל הנ"ל הדברים מקבלים משמעות ברורה.
וכבר כתב באור החיים הק' (במדבר כ"ו כ"ג) שפיו של אדם ככלי שרת הוא וכל שמשמש בו לחול הרי הוא כמועל בהקדש וק"ו למי שמשתמש בו לסכסך בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.
הרי העולם הזה שנברא בעשרה מאמרות והתורה שניתנה אינה אלא כדי לעשות שלום בעולם וכמ"ש הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ד הי"ד) "גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום."
והנה בא בעל הלשון ותחת אשר להשתמש בכלי הקודש האמירה והדיבור ושמיעת האוזן לבנינו של עולם, משמש הוא באותם הכלים לזרוע ריב ולהרבות מדון ומחלוקת, מועל בהקדש הוא וממחריבי עולם, ובדין הוא שיבוא על ענשו.