מעלתם של שני יהודים

באחד מדרשותיו סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א, כך:

אספר לכם מה ששמעתי מיהודי אחד שהיה קצין בצבא, וכשהביאו ממצרים אחרי שנים רבות, את שני הבחורים התימניים שהלכו להתנקש בלורד מוין, אליהו בית צורי ואליהו חכים.

אתם לא יודעים, הנכם אברכים צעירים, היה זה לפני שנים רבות, הם רצו להרוג את הלורד שהיה ממונה מטעמו של הנציב העליון במצרים, והם נתפסו ונידונו לתליה.

לאחר שנהרגו קברו אותם שם במצרים וכעבור שנים רבות אולי שלושים שנה, המצרים השיבו את גופם בארונות. והם היו שלמים לגמרי. אפילו את החבל על הצואר הכירו. עד כדי כך!

(וכך כתוב בגמרא (פסחים נ.): הרוגי מלכות שנהרגו בידי אומות העולם אין אדם יכול לעמוד במחיצתם!).

והנה השבוע היה אצלי אותו קצין שהשתתף בקבורתם, היו בביתי כמה אנשים ביקשתי מהם: 'תשמעו את הסיפור מפי בעל העובדא'.

והוא סיפר להם שהוא ראה במו עיניו שגופותיהם היו שלימות! והוא הוסיף וסיפר כי בין העומדים בפתיחת הארונות היו כמה רופאים שפערו פיהם כאשר הוציאו אותם מהארונות, כאילו מתו אתמול...

ומה הגיבו הרופאים: 'במצרים האדמה שלהם יבשה'...

שאלו אותם הנוכחים והרי גם בסוריה ישנה אדמה כזו, ולמה כאשר מביאים הרוג סתם מסוריה, לא מכירים אפילו עצם?!

'טוב, נכון, צודק' הפטירו.

ומה היה אחרי 'אתה צודק'? הלכו הביתה לחשוב על כסף ולאכול סטייקים. ההשגחה האלקית שראו בעיניהם לא הזיזה בהם מאומה!

והשאלה צועקת: למה הם לא חזרו בתשובה?!...