לשון הרע פוגם ברוח

והיינו

שרגש החיים האמיתיים הוא דוקא כאשר רובד הנשמה מצליח להתגלות בתוך רובד הנפש. ודבר זה אפשרי רק כאשר הרובד האמצעי – רובד הרוח, זך ונקי מכל סיג ופסולת...

ונמשיך בדרכנו...

לשון הרע פוגם ברוח

אחת מה'תורות'

שגילה הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א, עוסקת בביאור מצות 'אהבת ישראל'.

בתורה זו

ביאר הרב, שהיהודי מקבל את חיותו מקיום מצות אהבת ישראל, וכאשר הוא לא מקיים מצוה זו, חיותו נחסרת, והוא נופל לחלישות ומרירות...

וכך הוא גילה

(תניא, אגרת הקודש – סימן לא):

כידוע,

מקום משכן הנפש הוא בכבד. מקום משכן הרוח הוא בלב. ומקום משכן הנשמה הוא במוח.

והנה הרוח

(שמשכנה בלב) מתלבשת בתוך הדם היוצא מהלב, אל כל האברים. וסובב סובב הולך הרוח חיים והדם תוך תוך כל האברים והגידים המובלעים בהם וחוזר אל הלב.

ואם סיבוב והילוך

הרוח חיים הלז הוא כהלכתו, תמידי, כסדרו המסודר לו מחיי החיים ב"ה (ברוך הוא) – אזי האדם בריא בתכלית. כי כל האברים מקושרים יחד ומקבלים חיותם הראוי להם מהלב על ידי סיבוב הלז.

אך אם יש בגוף

אבר או גיד מקולקל, אזי הוא מונע ומעכב או ממעט סיבוב והילוך הדם עם הרוח חיים המלובש בו, וזה גורם שנפסק או מתמעט הקשר הלז המקשר כל האברים אל הלב על ידי סיבוב הלז – ואזי נופל האדם למשכבו חולי ה"י (ה' ישמור).

וממשיך בעל התניא

ואומר: וככה ממש על דרך משל –

כידוע,

שהקב"ה מחיה בכל רגע ורגע את כל המציאות. והנה אורו יתברך מכונה בשם 'שכינה' (והיינו שהוא שוכן בתוך המציאות).

ועיקר מקום השכינה

הוא בתוך נשמות ישראל.

והשכינה נקראת 'לב'

, והנשמות נקראות 'אברים'.

וכאשר כל הנשמות

(של עם ישראל) דבוקות ומקושרות יחד – אזי סיבוב והילוך החיות וההשפעה (מהשכינה לכל המציאות, והמציאות לשכינה) סובב סובב.

ונעוץ סופם בתחילתם

– לקשר ולחבר כולם כל הנשמות, ועלידם כל העולמות, לה' אחד ולדבקה בו יתברך...

ובזה יובן

מאמר רז"ל (יומא ט:) כי חורבן בית שני ונפילת ישראל בגלות, והסתלקות השכינה וירידתה לאדום בבחינת גלות כביכול, הכל היה בעוון שנאת חינם ופירוד לבבות, רחמנא ליצלן... עיי"ש באורך סודות נעלמים.

10. למרות שבתקופת בית המקדש השני הקריבו קרבנות בבית המקדש תמידין כסדרן, וגם עסקו בתורה ובגמילות חסדים בכל כחם, זה לא הועיל להם במאומה! שנאת חינם שהיתה ביניהם הכריעה את הכף, והקב"ה פיזר אותם לכל הרוחות.

וכתב החפץ חיים

זיע"א (הקדמה לספר חפץ חיים), וז"ל:

בסוף ימי בית שני

גברה שנאת חינם ולשון הרע בינינו, בעוונותינו הרבים, ובעבור זה נחרב הבית וגלינו מארצנו, כדאיתא ביומא (ט:).

והגם שהגמרא

נקטה 'שנאת חינם', הכוונה היא על לשון הרע גם כן, שיוצאת מצד השנאה, דאי לאו הכי, לא היו נענשים כל כך... (עיי"ש בדבריו באורך).

מבואר בדבריו הקדושים, שרק כאשר שונאים מישהו, אפשר לדבר עליו לשון הרע!

וכך סבר גם

הגה"צ רבי אייזק שר זיע"א, ראש ישיבת סלבודקא. וכמו שסיפר הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זיע"א (יחי ראובן, ויקרא - עמוד קלג), וז"ל:

אחד התלמידים

בישיבת סלבודקא ניגש לראש הישיבה, הגאון רבי אייזק שר, שהיה געואלדיגער מחנך (דגול), צדיק גדול, חכימא דיהודאי, ושאל אותו: 'יש לי בעיה גדולה! יש לי תאוה בלתי נשלטת לספר לשון הרע! בפרט סיפורים כאלו שאף אחד לא יודע! הרי זה כל כך מתוק, ממש זיס, צוקער, והתאוה הזאת בוערת בי כמו אש. האם הרב יכול לתת לי עצה איך להתגבר על זה, ולא להיכשל?'

נענה ראש הישיבה

ואמר לו: 'אביך היה אצלי לפני שבועיים והתעניין עליך. הוא עשה עלי רושם נהדר, ממש אפיינער מענטש (בן אדם מובחר). רציתי לשאול אותך האם גם עליו, על אבא שלך, יש לך תאוה לדבר לשון הרע?'

'לא', השיב התלמיד. 'על אבא שלי אין לי תאוה לדבר לשון הרע'.

'והאם אתה מרגיש שאתה עומד בפני 'נסיון' כשאתה לא מדבר עליו? האם אתה מרגיש שאתה 'מתגבר' על תאוה כשאתה נוצר את פיך ביחס אליו?'

'לא! ביחס לאבא שלי אין לי כל תאוה לדבר. זה אפילו לא 'נסיון' בעבורי'.

'מדוע? האם לאבא שלך אין חסרונות?'

'אין אדם ללא חסרונות. גם לאבא שלי יש חסרונות, ובכל זאת אין לי כל תאוה לדבר עליו. ולא זו בלבד, אלא אם אשמע מישהו שידבר עליו לשון הרע - לא יתן לי הדבר מנוחה, ולא אוכל לישון כל הלילה'.

'תנסה להסביר לי, מדוע? במה שונה הוא מכל אדם אחר?'

'על אבא שלי אני לא רוצה לדבר! אני אוהב אותו! וכשלא רוצים לדבר - לא מדברים'.

'אם כך, אתה בעצמך נתתה עצה נפלאה איך להתגבר על התאוה ולא לדבר לשון הרע על הזולת: תאהב אותו! אם תאהב אותו - לא תרצה לדבר עליו! וכשלא רוצים לדבר - לא מדברים'...