א. פרשיות בתורה. ישנם 53 פרשיות בתורה. בשנה פשוטה יש 50 או 51 שבתות. ולפעמים 54 או 55 שבתות בשנה מעוברת. כל פרשה קורין בשבת אחרת. חוץ מפרשת וזאת הברכה שקורין לעולם בשמחת תורה בין כשחל בחול ובין כשחל בשבת. יום טוב שחל בשבת אין קורין פרשה על פי סדר הפרשיות, אלא קורין בתורה בענייני דיומא, ענייני יום טוב. בשו"ע המחבר או"ח סימן תכ"ח סעיף ד׳ מובא שיש פרשיות מסוימות במשך השנה שצריכים לקרות בשבת לפני חג מסוים, לדוגמא בשנה פשוטה צריך לקרות פרשת צו בשבת לפני פסח. על פי כל הנ"ל נשארו פרשיות מסוימות שצריכים לחברם, והם הפרשיות מחוברות, ע"ד תזריע-מצורע.
ב. פעמים במשנה: רבי טרפון מוזכר 49 פעמים במשנה: 9 פעמים בסדר זרעים, 6 פעמים בסדר מועד, 9 פעמים בסדר נשים, 6 פעמים בסדר נזיקין, 10 פעמים בסדר קדשים, 9 פעמים בסדר טהרות.
ג. מובא אודות "כפר דכריא" - כפר זכרים, שכל אשה שהיתה שם היתה יולדת זכרים, ואם רצתה ללדת נקבה, היתה יוצאת מחוץ לעיר ואז ילדה נקבה! וכן אשה מעיר אחרת שרצתה ללדת זכר היתה באה לשם ללדת, וילדה זכר. (מדרש איכה רבתי פ"ב פסקא ד׳)
מובא, פעם אחת הלך אלכסנדר מוקדון לכרך אחד שהיו שם רק נשים, ורצה לעשות עמהן מלחמה, אמרו לו הנשים: אם תהרוג אותנו, יאמרו: רוע מלך זה שנשים הרגוהו. לכן מוטב שתמנע את עצמך ואל תלחם עמנו פן תהיה לבוז, אמר להן אלכסנדר מוקדון הריני שומע לעצתכם ולא אלחם עמכם, והביאו לו לחם לאכול. (מסכת תמיד לב, א)
ד. ובמדרש (יותר מפורט), מובא בפירוש בכור שור עה"פ וז"ל, א"ר שמעון מפני מה אמרו מילה בשמיני ולא בשישי ולא בשביעי? שלא יהו הכל שמחים, שיום המילה שמחה הוא כדכתיב "שש אנכי על אמרתיך", ואביו ואמו עצובין שאסורין זה לזה, אבל בשמיני מותרים, שטבלה כבר בערב שביעי והם והכל שמחים. (מסכת נדה לא, ב)
(ויקרא רבה פכ"ז, י). כדי שיעבור על הולד שבת אחת, שקדושת שבת מכין הולד להיכלל בקדושת כלל ישראל.
וראה לקו"ת תזריע כא, א, ודרך מצותיך ט, א, כי שבת היא אתערותא דלעילא הבאה לאחרי אתערותא דלתתא, ומילה היא יותר דלעילא ממקום שאין אתערותא דלתתא מגיע לשם.
ברכת רפאינו היא ברכה שמינית בשמונה עשרה, כנגד מילה שהיא ביום השמיני, וצריך רפואה.
ה. זורקין את הערלה לעפר. (וראה זוהר פ׳ תזריע מד, א) על פי המובא בזוהר חדש פ׳ בראשית.
יש מנהג בין הנשים לבלוע ערלת התינוק, שקבלה בידם דאיכא סגולה לאשה עקרה שתתעבר ע"י זה. אבל ראה פוסקים, שאסרוהו מטעם איסור אכילת בשר אדם. וראה דרכי תשובה סי׳ עט ס"ק טו שמסתפק בזה להלכה.
המנהג לשים הערלה בעפר הוא גם לרמז לנו שסוף האדם לעפר. וזה מרומז בתיבת "ימול" ר"ת - יסודו מעפר וסופו לעפר.
ו. במשניות יכין ובועז תפארת ישראל מס׳ נגעים פרק ב׳ בועז אות ד׳ חקר, אם מותר לכהן לראות הנגע כשבתי עינים על עיניו, שהרי כתוב בפסוק "וראה הכהן", והוא הרי רואה בעזר בתי עינים, ראה שם.
שאסור לשוחט לשחוט עם בתי עינים. (מהדורא א׳ ח"א סי׳ פ"ה) ועיין בשו"ת טוב טעם ודעת מהרה"ג רבי שלמה קלוגר
מכשיר לשחוט עם בתי עינים. (יו"ד סי׳ א׳ ס"ק נ׳) אבל בספר דעת תורה למהרש"ם
דן באם דיין יכול לעשות חליצה בבתי עינים, שהרי בפסוק כתיב "לעיני הזקנים". (תצא כה, ט) (ח"א סי׳ קכ"ו) בשו"ת שבות יעקב
דן אם מותר לקרות בתורה עם בתי עינים. (ח"א סי׳ צ"ט) בשו"ת הלכות קטנות
ז. השערות נושרות כשנתייבש הליחות שבה. "ולא הזכיר האשה (בקרחת), בעבור הליחה הרבה שיש בה לא יקרח ראשה, כי השער הוא כדמות עשב". עכ"ל. (אבן עזרא תזריע יג, מא)
ח. רבי יוחנן אמר צריך להתרחק מן המצורע מצד מזרח ארבע אמות, ריש לקיש אמר עד מאה אמה. ופירשו שאין מחלוקת ביניהם אלא תלוי באם הרוח נושבת, אם אינה נושבת אז צריך להתרחק רק ארבע אמות ובאם הרוח נושבת צריך להתרחק עד מאה אמה. רב אמי ורב אסי לא היו מהלכים בהרחוב ששם נמצאים מצורעים. (ילקוט שמעוני מצורע רמז תקנ"ז)
והיא ההפטרה של פ׳ מצורע, כתוב "וארבע אנשים היו מצורעים פתח השער ויאמרו איש אל רעהו", היינו שהארבע מצורעים ישבו בבדידות ביחד.
וראה מלבי"ם שמפרש ש"בדד" אין הכוונה ללא קבוצת אנשים, שהרי גם על כלל ישראל (כולו) נאמר "הן עם לבדד ישכון".
אבל בראב"ד על תורת כהנים פרשה ה׳ פי"ב הי"ב כתב, שמצורע אסור לישב תוך ארבע אמות של מצורע אחר.
שאסור למצורע לישב לא רק עם שאר טמאים אלא גם אסור לישב עם מצורע אחר. (וכן כתב במהר"ץ חיות על מס' נדרים ז, ב)
ובהערה ראה לקו"ש חלק כ"ב שיחה תזריע-מצורע אות ה׳
ט. "וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית" ובפירש"י. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך התורה חסה וכו׳. (מצורע יד,לו)
י. כתוב בשפתי חכמים סוף אות ד׳ וז"ל: הוה אמינא שיביא עופות טמאים שהם מצפצפים ומשמיעים קול יותר מעופות טהורים. (מצורע יד, ד)
