כאן מוסיף החינוך הגדרה נוספת כאשר אדם חוטא, אם הוא יאמר בינו לבין עצמו מול הקיר חטאתי לא נהגתי טוב, הדבר ישפיע עליו, אולם עדיין השפעה אינה מספיק גדולה. אולם ככל שהוא יעשה פעולה יותר גדולה הפעולה החיצונית המעשה הטכני יחדור אל ליבו וישנה הרגלים. ולכן כאשר אדם צריך לקחת בהמה מובחרת מהעדר, לעלות עימה לירושלים למקום המקדש ולהפגש עם הכהן עובד השם, ושם יתוודה ויעשה את כל הסדר של קרבן חטאת, המעשה תחדיר לו לליבו כמה החטא נורא. החינוך ממשיך לבאר בדוגמאות שונות כיצד בית המקדש הוא המוקד שבו מוחדר לתוכנו התורה.
על נקודה זו של החינוך נרחיב במאמר זה, כהמשך לשאלה שעסקנו בו במאמר הקודם האם עדיף כוונה או עשיה, כשהשבוע נתמקד האם קיום מצוה מתוך הרגל הוא דבר טוב, ומה תפקידו של הרגל ביהדות.
האם הרגל הוא דבר טוב?
קיימת סתירה מאד עקרונית ביחס להרגלים בקיום המצות:
מצד אחד הנביא ישעיהו מותח ביקורת חריפה מאד על קיום המצות בלי כונה מתוך הרגל, וכך הוא מוכיח את בני ישראל: 'וַיֹּאמֶ ר אֲדֹנָי (ישעיהו כט יג-יד) יַעַ ן כִּי נִגַּשׁ הָעָ ם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂ פָתָ יו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִ חַק מִ מֶּ נִּי וַתְּ הִי יִרְ אָתָ ם אֹתִ י מִ צְוַת אֲנָשִׁ ים מְ לֻמָּ דָ ה. לָכֵן הִנְנִי יוֹסִ ף לְהַפְלִיא אֶת הָעָ ם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָ ה חָכְמַ ת חֲכָמָ יו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּ סְ תַּ תָּ ר'. הביטוי של ישעיהו הנביא מצות אנשים מלומדה, נהפך לביטוי נפוץ מאד בקרב כל ספרי המוסר והמוכיחים כשבאים לבטא עשיית מצוה מכח ההרגל בלי כוונה ומחשבה בכינוי 'מצות אנשים מלומדה'.
מצד שני אנחנו מתפללים כל יום 'ותרגילנו בתורתך' כלומר שהתורה והמצות יהיו ההרגלים שלנו, ונשאלת השאלה האם אנחנו רוצים לקיים את המצות משום הרגל 'מצות אנשים מלומדה', או שאנחנו רוצים לקיים אותם מתוך הבנה ומחשבה מעמיקה.
יתירה מזו בפסוק נאמר: 'חִשַּׁ בְתִּ י דְ רָ כָי וָאָשִׁ יבָה רַ גְלַי אֶל (תהלים קיט נט) עֵ דֹתֶ יךָ', ופירשו במדרש: 'אמר דוד רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות'. כלומר דוד המלך רצה בכל מאודו ללמוד תורה, אולם כמלך ישראל היו לו לפעמים מחויבות שונות לעשות, ובבוקר הוא חישב היטב האם ע"פ ההלכה הוא חייב ללכת לאותו מקום או שמא להיפך הוא חייב ללכת ללמוד תורה, ובמקרים שקבע לעצמו שכעת רצון השם שילך למקום מסוים, והוא הלך לצעוד לשם, אולם מתוך ההרגל הוא מוצא את עצמו בפתח בית המדרש והוא צריך לחזור על עקבותיו לעשות את דבר המצוה או צרכי ציבור הדוחה תלמוד תורה [ככל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים]. והשאלה היא כפולה, האם חכמים באים ללמד אותנו כי דוד המלך עליו השלום פעל בלי כוונה רק מתוך הרגל 'מצות אנשים מלומדה'. יתירה מזו מהו השבח שדוד המלך הלך מתוך הרגל למקום שכרגע ע"פ החשבון בעבודת השם אינו רצון השם שילך לשם.
מהו הרגל
להבנת הדברים עלינו להבין מהו הרגל – הרגל הוא מלשון רגל, רגל הוא האיבר בגוף האדם שפועל הכי בצורה אוטומטית בלי מחשבה כאילו שהוא מופעל ע"י מנוע אוטומטי. הדבר ניכר כאשר אדם ל"ע זקוק לפיזיותרפיה ללמוד שוב להפעיל את שרירי הגוף נכון, כשהוא מנסה ללכת ע"פ הנחיות שכליות הוא נופל כל הזמן, עד שההליכה לא תשוב להיות אצלו הרגל אוטומטי. [רק להמחשת הדברים ננסה לתאר מרבה רגלים צריכה לחשב כל הזמן איזה רגל להזיז כעת, האם את 48 או 85. וחכמים מלמדים אותנו שיש ענין חשוב להטמיע בתוכנו את הרגלי התורה שנפעל בצורה אוטומטית, כפי שדוד המלך פעל, משום שהרגל כבר היתה מתוכנת על תוכנית ניווט אוטומטי לבית המדרש. ודוד היה צריך בכח למנוע מעצמו את ההרגל ולומר לעצמו היום רצון השם ללכת לבית המדרש.]
בעצם התורה מצווה עלינו 3 רגלים, הרגל הוא זמן 3 פעמים בשנה לחגוג שבו עם ישראל מתועד יחד במקום המקדש ומטמיע לעצמו הרגלים, שע"פ ההרגלים הללו הגוף יפעל נכון באופן אוטומטי. ולכן החגים נקראים - רגל.
אולם עדיין מוטל עלינו להבין האם אנחנו צריכים לחנך את עצמנו לעבוד מתוך הרגל, או שאנחנו חייבים לחנך את עצמו שלא יחדור שום חלק של מלומדה לתוך מעשינו.
שלשת חלקי התורה
כאשר התורה מתארת לנו את הקושי שכולנו מתמודדים עימו, מבט ראשון נראה לנו שלקיים התורה הוא פעולה בלתי אפשרית, והתצורה מתייחסת להרגשה זו במילים הבאות: 'כִּי הַמִּ צְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁ ר אָנֹכִי מְ צַוְּךָ (דברים ל יא-יד) הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִ מְּ ךָ וְלֹא רְ חֹקָ ה הִוא. לֹא בַשָּׁ מַ יִם הִוא לֵאמֹר מִ י יַעֲ לֶה לָּנוּ הַשָּׁ מַ יְמָ ה וְיִקָּ חֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁ מִ עֵ נוּ אֹתָ הּ וְנַעֲ שֶׂ נָּה. וְלֹא מֵ עֵ בֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִ י יַעֲ בָר לָנוּ אֶל עֵ בֶר הַיָּם וְיִקָּ חֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁ מִ עֵ נוּ אֹתָ הּ וְנַעֲ שֶׂ נָּה. כִּי קָ רוֹב אֵלֶיךָ בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲ שֹׂתוֹהַדָּ בָר מְ אֹד.'
התורה מדגישה כי הרגשה זו הנטועה בקרבנו בצורה טבעית אינה תחושה נכונה, והאמת היא שהפתרון הוא שניתן לקיימו בקלות 'בפיך ובלבבך לעשותו'. כלומר צריך לשלב 3 כוחות הפה הלב והעשייה, וע"י שילוב שלשת הכוחות הללו קיום התורה היא קרובה מאד וקלה לביצוע. וכפי שנאמר בגמרא (עירובין נד:) מתי קרוב אליך הדבר, בשעה שבפיך ובלבבך לעשותו. [ראה עוד ברמב"ן (תחילת ספר ויקרא) ובחינוך (מצוה צה) בענין שלשת יסודות אלו.]
הגמרא (שם) מביאה מקורות רבים לכך שאדם צריך לשלב את שמירת התורה בצורה פנימית וחיצונית, ומביאה לכך מספר פסוקים המבטאים את המציאות שדברי תורה נעימים כאשר הינך שומר אותם בבטן, כלומר בפנימיות הגוף, וכיצד ניתן לשמור אותם בפנימיות הגוף כאשר הם בפיך. כלומר הצורה להחדיר את הדברים אל פנימיות האדם, הוא ע"י דיבור חיצוני. אחד מהמקורות לכך הוא הפסוק הנ"ל שהפה והעשיה גורמים ללב להיות מחובר לבורא.
האבן עזרא (שמות לא יח) כותב שאנשי ריקי מוח לא מבינים מדוע ללמוד 613 מצוות משה רבינו היה צריך לשהות בשמים 40 יום ו40 לילה. והוא מבאר שגם אם אדם יעמוד כל חייו בשמים הוא לא יוכל להבין את פרומיל מדרכי השם וסוד המצוות. והוא מחלק את התורה לשנים את העשיה הטכנית של המצות וקיום הלכה במדויק. ואת ההרגל של התורה שבה התורה מוטמע בתוכנו. והטמעת התורה בהרגלנו בתוכנו הוא ע"י הלב והלשון. וכפי שנאמר בפסוק שישנו 3 חלקי התורה בפיך ובלבבך לעשותו. ננסה להסביר מעט כיצד בפועל עובד השילוב של ההרגל והכוונה והעשיה.
בעולם הפסיכולוגיה בשנות ה-60 העולם המדעי החל להאמין בשיטות ההתנהגותיות – ביהביוריסטיות. אולם בהמשך האם ראו שהדבר אכן טוב לאמן ולאלף חיות אבל אצל בני אדם זה לא עובד לטווח ארוך ולא עושה שינוי אמיתי בלב. ולכן בעיקר בשנות ה-90 שלטו שיטות קוגניטיביות שכליות. אולם בפועל ע"י הסברים שכליים האדם התקשה מאד לעשות שינוי בפועל. ואז נולד השילוב תרפיה התנהגותית קוגניטיבית. שיטה CBT שהניבה תוצאת מעשיות הרבה יותר טובות בהרבה פחות זמן והוטמעו בנפש האדם בצורה הרבה יותר עמוקה.
[למען הזהירות נדגיש כי אין כאן המלצה למקרה ספציפי או למטפל ספציפי משום שכל מקרה תלוי בגופו של ענין, ויש מטפל שמסוגל להצליח גם בשיטות פחות טובות, משום שבאופי שלו הוא משלב שיטות אחרות בלי ללמוד אותם. מאידך יש מטפלים בשיטה הטובה ביותר אולם באופי שלהם זה דקלום של המרצה בלי הבנה פנימית ואינם יכולים להצליח. אולם הדברים מובאים כמשל לקלוט את הדברים באופן כללי. ננסה להבין מדוע זה עובד, וכיצד חכמים מסבירים את התופעה.]
התורה דורשת מאיתנו לשלב את הדברים, המטרה הסופית הוא שהלב יהיה מחובר לבורא עולם, הלשון הפה הם הצורה להרגיל ולהחדיר לאדם את ההרגל. המצות המעשיות בחלק הגדול הם מוגדרות ע"י החינוך (מצוה טז; צה; ועוד) שע"י עשיית פעולות טכניות ודמיון של הדברים הדבר נקבע בנפשנו לעולם.
הרמח"ל (מסילת ישרים פ"ז) כותב כי כאשר אדם עושה פעולה חיצונית הוא מעוררת את הפנימיות, ואין לנו מפתח להגיע ללב ולהפעילו בקלות, אך פעולות חיצוניות אנחנו יכולים לעשות בקלות, ולכן צריך להתחיל בפעולות טכניות קלות, ומשם להחדיר את הדברים אל הלב.
כלומר הצורה הטבעית התהליך של התורה, הוא להתחיל מקיום המצות בצורה טכנית נעשה, ואח"כ נשמע להחדיר את הדברים ללב, ע"י דיבור בפה בתחילה קצת טכני, ולאט לאט הדברים חודרים אל הלב, עד שהדבר נעשה טבע האדם. עד שהם חודרים עמוק ללב וטבע האדם נמשך מעצמו לעשיית הדברים זהו ההרגל.
אולם חלק מהעבודה שלנו הוא לא לתת ליצר הרע לעצור את התהליך באמצע, בצורה טבעית עשיית המצות גם אם אינם לשמה הם גורמים לאדם לעשות אותם לשמה, עם כוונה לשם שמים, אך היצר הרע מנסה לעצור את התהליך ולגרום לנו להשאר בקיום הטכני של הדברים, הוא מנסה בכל כוחו שנשאר עם ההרגל מה שנקרא 'מצות אנשים מלומדה', ולא נתבונן בקיום המצוה, והעבודה שלנו הוא בהחלט להתבונן בדברים שאנחנו עושים לומר לעצמנו בתחילה אפילו בצורה לא טבעית את הכוונה במצוה, לזכור שאנחנו עושים זאת כי הבורא ציווה אותנו. ולאט לאט הדברים חודרים ונהפכים לטבע שני שלנו.
וכפי שהרחבנו בשבוע שעבר קיום המצוה לחוד הוא אוצר יקר, אולם הכוונה הוא מינוף ואיכות המצוה שוה פי מליון עם כוונה זכה, וככל שהכוונה טובה יותר המינוף גבוה יותר. אולם בלי קיום המצוה הכוונה לחוד הוא מינוף של אפס, וזה ישאר תמיד אפס.
נקודת הבחירה
הרב דסלר (מכתב מאליהו קו' הבחירה) מגדיר את הדברים שלכל אדם יש נקודות בחירה שונות, כלומר אדם שנמצא בשפל המדרגה וגדל במשפחת פושעים מושחת ביותר, הוא לא במצב שהוא יכול לבחור האם לשדוד או לא, אך יש לו בחירה האם בזמן של ביצוע שוד הוא גם ירצח את הקורבן או ישאיר אותו בחיים למרות הסיכון שבכך הוא יתפס. וכאשר הוא מחליט לבחור בטוב שגם אם הוא שודד הוא בחיים לא ירצח הוא מתקרב לבורא עולם, ולאט לאט הדבר נהפך אצלו כבר טבע שהוא לא רוצח, ומשם הוא מתקדם ויכול לבחור לא לשדוד מסכנים, ולהמשיך הלאה לא לשדוד בכלל, ולאט לאט לפרוש מחיי הפשע ולהיפך לאנשים ישרי דרך, ומשם הלאה.
מצד שני לגדול הדור נקודות הבחירה הם ברמות דקות מאד, ובמקום אחר לגמרי, נקודה הבחירה יכולה להיות בהתלבטות מאד עדינה מה הוא צריך הרגע לעשות לנוח מעט כדי שיהיה לו כח להיות עירני כל היום, או להתאמץ ללמוד תורה. כמה להתאמץ לחשובה על הצורה הכי נכונה להחדיר לשני מסר מרומם בלי שהלה יפגע. אולם העובדה שכל היום הוא שקוע בתורה והוא נזהר כל הזמן שלא לפגוע באיש, זה כבר הרגל וטבע אצלו ועל זה כבר אין לו בחירה.
להבנת הדברים הצגנו את הנקודות הקיצוניות ביותר, אולם כולנו נמצאים באיזה נקודה בסקאלה, שבתחתית נמצאים פושעי ישראל ובפסגה נמצאים גדולי ישראל, והתפקיד שלנו הוא להתרומם ולהתקדם בסקאלה מעט יותר גבוה מהנקודה שבה אנחנו עכשיו.
כלומר כל אדם חייב לעבוד את השם בנקודת הבחירה שלו, מצד אחד הוא צריך להזהר שלא לאבד הרגלים ישנים, אולם עיקר העבודה צריכה להתמקד למצוא מה הוא נקודת הבחירה העכשווית שלי, וכיצד אני יכול להתקדם והפוך את הנסיונות והיצרים של היום להרגלים של מחר.
סיכום
לסיכום למדנו שאדם צריך לשלב את כל הכוחות כדי לשנות את עצמו ולהתקדם, מצד אחד העשייה צריכה להתחיל מעשיה טכנית גם אם אין עדיין חיבור פנימי, וזה הצעד הראשון הבסיסי, לאט לאט לגרום לכך שהלב יתחבר לדברים, תוך כדי עבודה עצמית שכל הזמן הנסיון יתקדם למקום גבוה יותר, דברים שאתמול היו עבורו נסיון קשה, כעת יהיו פעולה אוטומטית שהוא מתקשה לשנות את הרגליו אפילו כשצריך. כפי שדוד המלך אמר שהוא הרגיל את עצמו כל כך להגיע לבית המדרש, עד שגם בשעה שהוא היה צריך ע"פ ההלכה לעשות דבר אחר, הוא מצא את עצמו בצורה אוטומטי מגיע לבית המדרש.
