כעת נבארת מהו הכוונה הנצרכת במצוה, ואיזה כוונה מעכבת לדעות מסוימות, ומה נפסק להלכה.
המשנה ברורה (סי' ס סק"ז) כתב שכאשר מדברים על כוונה במצוות ישנם שני סוגי כוונה. א. כוונת הלב למצוה. שהוא להתבונן רק במצוה שהוא עושה ולהסיח דעתו ממחשבות אחרות, ולחשוב על משמעות הדברים, לדוגמא כאשר אדם קורא קריאת שמע, לחשוב על המילים ועל המשמעות שלהם. ב. ידיעה שהוא עושה פעולה שהבורא ציוה על כך, ובעשייה זו הוא מקיים מצוה.
הכוונה הראשונה אינה מעכבת, כלומר אדם שקיים את המצוה בלי כוונה זו יצא ידי חובה, ואינו צריך לשוב ולקיים את המצוה. אולם המצוה אינה מובחרת ומהודרת בלי כוונה, וככל שנכוון בה יותר נקיים את המצוה ביתר הידור. על כוונה זו הרחבנו את הדיבור בעיקר במאמר זה ובמאמר הקודם.
אולם לגבי הכוונה השניה, יש מחלוקת (שו"ע או"ח סי' ס סעיף ד) האם היא מעכבת. להלכה נפסק שמודעות זו מעכבת, ולכן במקרה שהוא קיים אותה בלי מודעת שהוא מקיים כעת מצוה. או שהוא קיים את המצוה כדי להתאמן וכדומה לא חשב שכעת הוא מקיים את המצוה עצמה, יש לקיים את המצוה שוב בלי ברכה.
אמנם המשנה ברורה (סק"י) כתב שבמקום שהמציאות מראה שהוא מקיים מצוה, לדוגמא אדם שאוכל מצה בליל הסדר, או לוקח ארבעת המינים בבית הכנסת, למרות שברגע קיום המצוה הוא לא חשב על כלום בכלל, הוא קיים בדיעבד את המצוה. אמנם לכתחילה יש לחשוב על כך בצורה חיובית שאני מקיים כעת מצוה של מצה או נטילת לולב וכדומה.
צורה מצויה שאדם קיים את המצוה בלי לכוון, הוא אדם שאכל לחם ושכח שהוא לא בירך עדיין ברכת המזון, ולאחר מכן בירך ברכת המזון עם הילדים, בלי שיכוון שהדבר יחשב ברכת המזון עבור עצמו.
מסופק אם היתה כוונה מינימלית
אמנם במקרה והוא מסופק האם היתה לו כוונה כתב המשנה ברורה (סי' ס סק"ח) שבמצוה מהתורה יקיים אותה שוב בלי לברך. ואילו במצוה דרבנן אפשר להקל ואין צורך לקיים אותה שוב.
