“ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה”, פירש”י “יודע ציד - לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות”, ע”כ.
הנה קשה להבין את מהות דמותו הרוחנית של עשיו, שמצד אחד האמין בהשם ובתורתו, שהרי האמין מאוד בכח הברכות של יצחק אבינו עד שבכה בכיה גדולה ומרה עד מאוד כששמע שהפסיד את הברכות, וכמו כן ראה את המלאכים שיעקב שלח אליו, וא”כ גם ידע שהמלאכים משמשים את הצדיק, והאמין גם במעלתה הרוחנית של הבכורה שהרי אח”כ התחרט מאוד על מה שאיבד את הבכורה ואמר “ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח”, וגם למד תורה בקטנותו כמו יעקב אבינו וקיבל חינוך נפלא מיצחק אבינו, וכמבואר ברש”י שבקטנותם לא היה ניתן להבחין בין הנהגת יעקב ועשיו בשום הבדל, כי עשיו קיבל חינוך טוב מאוד מילדותו, והוא גם היה תלמיד חכם וידע הלכות שחיטה, שהרי יצחק אכל משחיטתו, ואם היה עם הארץ אסור היה לאכול משחיטתו כי אינו נאמן על בדיקת הסכין.
אולם מאידך, בהנהגותיו נהג עשיו כאדם שפל ביותר, ביזה את הבכורה ומכרה בעד נזיד עדשים, ובאותו היום גם עבר על ג’ עבירות, [גנב, בעל נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכמו שאמרו חז”ל], והוא נקרא בתורה בלשון “איש שדה” והיינו איש מגושם שנקרא על שם עיסוקיו בענייני ארציות.
והדבר קשה לכאורה להבנה, שהלא איך יתכן שעם כל השגותיו הגבוהים הוא נשאר רשע גדול ולא התנהג בהתאם להשגותיו העצומות.
אמנם כשנתבונן בדבר נראה שאין כאן מקום תימה כלל, כי אע”פ שהיה מאמין וידע בשכלו שהוא מפסיד את העולם הבא, אבל נמשך אחר תאוותו שבערה בו כאש, ולא הסכים לוותר על הנאה ב”מזומן” כדי להשיג את הטוב האמיתי לאחר זמן, ואע”פ שידע בשכלו שהנאה בעולם הזה אינה כלום לעומת ההנאה בעולם הבא, אבל זהו כח היצר להטות את האדם מדרך הישר גם כשהאדם יודע בשכלו מהו דרך הישר.
ומה שנאמר בתורה “ויבז עשיו את הבכורה”, אין הכוונה שביזה בדעתו ובהשקפתו את הבכורה, אלא אף שידע היטב מהו ערך הבכורה, אבל באותה שעה שקפצה עליו תאווה ובער בו תאוות האכילה ליהנות מנזיד עדשים, עזב את כל הערכים שידע בשכלו, ונמשך אחר תאוותו, וכלשון הרמב”ן כאן “ויבז עשו את הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר, עכ”ל, וזהו גופא הביזיון הגדול שביזה את הבכורה למוכרה מחמת תאוותו, אע”פ שבליבו ידע היטב את גודל ערכה.
וכך היה דרכו של עשיו, שבאופן כללי כאשר לא בערה בו אש התאווה, היה נוהג במדריגות גבוהות, וכמו שאמרו חז”ל “אמר רבן שמעון בן גמליאל, כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששימש עשיו את אביו, עשיו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות” וכו’, אולם בשעה שקפצה עליו אש התאווה, הוא זנח את כל השגותיו והתפתה לרדוף אחר התאווה שבערה בו כאש, ומכר את כל נשמתו והשגותיו כדי להשיג תאוות העולם הזה.
זהו מוסר השכל לדורות, שאין זה גדלות להתעלות בהשגות בשכל בלבד, כי יכול האדם להיות גדול מאוד בהשגותיו אבל יחד עם זה להיות גם מושחת ובעל תאווה עצום ולעבור עבירות חמורות כעשיו, וכדי להתעלות במדריגות צריכים יראת שמים שתעמוד כמגן נגד תאוות העולם הזה.
וכבר העיד החסיד יעב”ץ בספרו אור החיים (הקדמון), שבזמן הגזירות בספרד, דוקא פשוטי העם שבאו עם אמונה פשוטה, הם אלו שמסרו את עצמם ברבבותיהם בחפץ לב ובשמחה להריגה, אבל הפילוסופים באמונה מצאו לעצמם תירוצים שונים ולא מסרו את נפשם להריגה על קידוש השם, כי כך הוא הכלל, שהשגות שכליות גם אם הם מבוססות היטב בפילוסופיה עמוקה, אינם עומדים לאדם לשנות את דרכיו או למסור את נפשו בשעת ניסיון, וכדי לעמוד בניסיון צריך אמונה פשוטה ויראת שמים.
מו”ר הגה”צ רבי משה שניידער זצ”ל היה אומר שלא נכון להשקיע זמן בשיחות של מחשבה, [שהיה רגיל לכנות אותם “פילוסופישע מוסר”], כי השגות גבוהות במחשבה אין בכוחם לשנות את טבעי האדם שנשתרשו בו, אלא צריך להשקיע זמן בלימוד המוסר מתוך התעוררות הלב, והיינו שייחד כל יום אפילו רק כמה דקות לחשבון הנפש מה עשה ומה יכול לתקן, וזהו מוסר אמיתי שבכוחו להלהיב את הלב לתפילה ולהיזהר מאוד מחטא.
ומו”ר היה נאה דורש ונאה מקיים, ובעצמו היה לומד בישיבה מוסר בכל יום, והיה חוזר לעצמו על דברי מסילת ישרים או חובת הלבבות פעם אחר פעם, ובינתיים היה עושה חשבון הנפש על עצמו, ואמר שלזה נתכוונו בעלי המוסר.
וזהו מוסר השכל גדול לדידן, לידע שאפילו מעט הנאה גשמית עלולה להעביר את האדם מדעת קונו, עד שמאבד חיי נצח בשביל נזיד עדשים.
