בראשית דברים \ טור ממומן
ליל חמישי. בית קרוב השם.
ישיבת מערכת.
עורך ראשי: ערב טוב חברים,
בואו נעשה את זה זריז. לאף אחד פה אין זמן מיותר.
כידוע לכם, בעוד שבועיים מתקיים מסע החורף שלנו – 'הלב והמעיין'.
התפקיד שלנו הוא לכתוב טור שיגרום לאנשים להגיע. על זה משלמים לנו.
רעיונות בבקשה.
עורך א' (מפהק): מה 'הלב והמעיין'?
ממש לאחרונה כתבנו על זה.
עורך ב': איזה 'לאחרונה' בראש שלך?
אתה כזה רחפן! זה היה לפני שנה.
עורך ראשי (דופק על השולחן): חבר'ה, בלי עלבונות אישיים! אין לי כוח לסצנות שלכם.
ביקשתי רעיונות.
עורך ג': אני דווקא חשבתי על משהו.
עורך ב' (מסנן לעצמו): איזה נס. מה היינו עושים בלעדיך...
עורך ג' (לא מתייחס): נראה לי שנכתוב טור על שתי קבוצות חסידים שנפגשות בפתח ביתו של הצדיק – שתיהן מגיעות חסרות מוחין.
גליון 358
אחת התחילה את הנסיעה דווקא עם שיא המוחין, אבל הקושי הטכני, הכרכרות הרעועות, הבוץ הדביק, הרעב וחוסר השינה, רוקנו אותם לגמרי.
והשניה היא קבוצה מפונקת – נסעה בשיא הנוחות. אוטובוסים חדשים, מלונות פאר. אבל מלכתחילה לא היתה שם אווירה וחיבור. כל אחד היה מרוכז בעצמו. משועמם.
עורך א' (עדיין מפהק): לא הבנתי איך כל זה קשור לנסיעה שלנו.
עורך ג': רואים שאף פעם לא נסעת איתנו – בנסיעות עם הרב גבירצמן יש את שניהם!
מצד אחד מוחין עילאין ממש.
תוך שעה-שעתיים אנשים שלא הכירו בכלל, מתחברים זה לזה.
נוצרת אווירה מיוחדת של צמאון והשתוקקות.
הדיבורים הנפלאים של הרב. השירים. הניגונים. התפילות. אין דברים כאלו.
אך מצד שני, לא מוותרים על נוחות מקסימלית.
לא מתרוצצים מציון לציון רק בשביל לסמן וי. נותנים את הזמן בכל מקום.
אפשר גם לאכול ולנוח כמו שצריך – בישוב הדעת וברוגע.
עורך ב': אז למה לא לדבר ישר?
למה תמיד אתה צריך להגיע עם התחכומים שלך?
שתי קבוצות שהן בעצם אחת...
עורך ראשי: די כבר! ביקשתי להפסיק לריב!
ייאוש איתכם.
עורך ב' (מפזם חרש): אין שום ייאוש,
אין שום ייאוש...
עורך ג': אז מה אתם רוצים? שנכתוב סתם עוד טור פרסומת?
יודעים מה? אולי נבקש מאנשים שנסעו איתנו בפעמים הקודמות, לשתף את הקוראים בחוויות שלהם.
אתם הרי יודעים – כל מי שנסע איתנו פעם אחת, מדבר על זה בפה פעור ובעיניים נוצצות.
עורך ב': אז אולי שיצרף גם תמונה שלו...
עורך ראשי (מתרומם לעבר עורך ב'): היי, אני אוציא אותך מכאן!
חוץ מלהפריע אתה לא עושה כלום.
את ההערות הציניות תשמור לטור שלך. שמעת?
עורך ראשי (פונה לעורך ג'): בעניין שיתוף בחוויות, אני מסכים איתך עקרונית.
אני אישית מכיר כמה אנשים ש'הלב והמעיין' הפך להם את הלב.
לראשונה בחייהם הם הרגישו מחוברים באמת אל הצדיקים ואל תורתם.
אבל טכנית, אין לנו מספיק זמן לבקש מהנוסעים לכתוב משהו, ועוד להספיק לפרסם את זה בעלון.
עורך א' (שוב מפהק): אז למה נזכרת בזה רק עכשיו? שבועיים לפני הנסיעה?
עורך ראשי: סליחה??? כבר יותר מחודש אני מזכיר לכם שצריך לתכנן את הטור על הנסיעה.
נמאס לי. אני מתפטר!
עורך ב': אתה רוצה שנוציא מכתב מהרבנים שיאסרו עליך להתפטר?...
עורך ג': יודעים מה? בואו נעשה את זה הכי פשוט והכי יעיל.
בלי רעיונות מתוחכמים. בלי גימיקים שיווקיים.
נכתוב כמה מילים ישר מהלב.
הקוראים שלנו מספיק רגישים בשביל לזהות שזה אמיתי.
עורך א' (עודנו מפהק): אההההההההה.
*
קוראים יקרים, איש בשורה אנכי היום!
בעוד שבועיים אנו יוצאים למסע החורף השנתי שלנו – הלב והמעיין.
עקבו אחר הפרטים במודעות הפרסומת.
זו נסיעה פשוט נדירה.
היו לי כל מיני רעיונות איך לכתוב עליה. אבל בשביל לא לייגע, אחסוך אותם מכם.
כי בסופו של דבר, אתם יודעים, אין כמו כמה מילים פשוטות וישירות.
המסע הזה נוגע בלב של כל מי שמשתתף בו.
נוצרת שם, בסייעתא דשמיא, אווירה טובה ונעימה. אווירה של השתוקקות הלב וחיבור אל המעיין הנובע של צדיקי הדורות.
והכל בניחותא ובנוחות. בלי לחץ ובלי מתח. בשירה וזמרה. בכיסופים וריקודים.
מסע חורפי במשעולי אומן, ברסלב, מעז'יבוז – אוקראינה שבלב.
כפור בחוץ וחם מבפנים.
פשוט נפלא. אין לי מילה אחרת.
ממליץ בחום.
שלכם העורכים
