אוצרות התורה - פרשת תולדות

למה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם ולא להיפך?

צריך ביאור: למה הוצרך הקב"ה לעשות נס מיוחד כדי שקלסתר פניו של יצחק יהי' דומה לאברהם — והרי כך הוא טבע העולם, שהבן דומה לאביו במראהו ובקלסתר פניו?

ויש לומר ע"פ המבואר בכמה מקומות (עי' עדיות פ"ב מ"ט וכפה"מ להרמב"ם שם) שהטעם שהבן דומה לאביו במראהו הוא משום שדומים הם גם במזגם ותכונות נפשם, כי קלסתר הפנים מורה על תכונות הנפש.

והנה, מבואר בכ"מ (ראה תורה אור ותורת חיים ריש פרשתנו) שמדת אברהם אבינו הייתה מדת החסד והאהבה, וכמו שכתוב (ישעי' מא, ח) "אברהם אוהבי"; ואילו מדת יצחק הייתה מדת הגבורה והיראה, וכמו שכתוב (ויצא לא, מב) "ופחד יצחק".

ומאחר שמדותיהם של אברהם ויצחק היו שונות זה מזה, הרי על פי טבע לא היו צריכים להיות דומים בקלסתר פניהם, אלא קלסתר פניו של יצחק הי' צריך להראות תכונה של פחד ויראה ולא של חסד ואהבה כאביו. ולכן הוצרך הקב"ה לעשות נס מיוחד, צר פניו של יצחק כקלסתר פניו של אברהם.

ומזה שלא צר הקב"ה קלסתר פניו של אברהם דומה ליצחק, אלא קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, יש ללמוד הוראה בעבודת האדם לקונו:

כאשר יהודי נמצא בספק כיצד עליו להתנהג בעבודת הבורא, האם לבחור בדרך האהבה והחסד, או בדרך היראה והגבורה — עליו לבחר את דרכו של אברהם ולצעוד בדרך האהבה. וכמבואר בספר התניא (פל"ב), "שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ולעבודת ה', והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים".

(ע"פ לקוטי שיחות ח"כ עמ' 100 ואילך)

"וימלאו ימיו" - מפני ש"אחד רשע"

יש לבאר בכוונת רש"י, דלכאורה כל מקרא זה מיותר הוא, שהרי ידוע לכל שלידה ע"ד הרגיל היא לאחר מלאת ימי העיבור, וגם הא ד"תומים בבטנה" כבר ידעה רבקה, כמפורש לעיל "ויתרוצצו הבנים גו' ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאומים גו'" (שם, כב-כג), ומה מחדש כאן הכתוב (וראה חומת אנך, העמק דבר כאן)?

וזהו שמבאר רש"י בפירושו: "וימלאו ימי' — אבל בתמר כתיב ויהי בעת לדתה", היינו שהתיבות "וימלאו ימי' ללדת" נכתבו כאן ללמדנו כוונת שינוי הלשון גבי תמר, כי לולא הכתוב כאן "וימלאו ימי'" לא היינו יודעים לדייק שהכוונה במ"ש "ויהי בעת לדתה" היא שילדה לז' חדשים, ורק לאחר שנאמר ברבקה הלשון "וימלאו ימי'", ובתמר כתיב "ויהי בעת לדתה", הרי שינוי זה שבין הכתובים מלמדנו שבתמר "לא מלאו ימי', כי לז' חדשים ילדתם".

אמנם, לפי זה יש מקום לתמוה: כיון שעיבורה של רבקה הי' מתוך צער גדול (יותר מהצער הרגיל ד"הרבה ארבה עצבונך והרונך" (בראשית ג, טז), כמ"ש "ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי", ופרש"י "ותאמר אם כן גדול צער העיבור, למה זה אנכי מתאוה ומתפללת על הריון" — מדוע סיבב הקב"ה שצדקת זו תסבול צער הריון משך זמן רב כל כך, ולא תלד לז' חדשים כתמר?

ולכן ממשיך רש"י לפרש "והנה תומם — חסר, ובתמר תאומים מלא לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע", כלומר שכוונת הכתוב במ"ש "והנה תומם בבטנה" הוא לבאר הטעם למ"ש קודם לכן "וימלאו ימי' ללדת", שדוקא תמר שילדה שני צדיקים זכתה שיוקל לה צער ההריון, משא"כ רבקה שאחד מבני' הי' רשע — לא זכתה לכך, ולכן "וימלאו ימי' ללדת" (וראה אמרי שפר כאן, וכעין זה פירוש צידה לדרך וישב לח, כז). וק"ל.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ל עמ' 110 ואילך)

יעקב ועשו - "החסיד המעולה" ו"הכובש את יצרו"

ועשו הי' בכלל אלא שקלקל במעשיו (כה, כז. ילקוט שמעוני יהושע רמז כג)

מדברי הילקוט שמעוני משמע ש"ויגדלו הנערים" אין פירושו רק שגדלו בשנים, אלא גם שגדלו ברוחניות, ורק אח"כ קלקל עשו במעשיו. וכן איתא בזוהר הקדוש (פרשתנו קלח, סע"ב): "דאברהם כו' הוה מחנך לון במצוות כו', לאסגאה יעקב ועשו".

ולכאורה יפלא ביותר, שהרי עה"פ "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (פרשתנו כה, כב) אמרו חז"ל (בראשית רבה ספכ"ג, ו. וכן כתב בזוהר שם בהמשך הדברים — קלט, רע"א) שכבר במעי אמו פנה עשו לעבודת אלילים, וא"כ איך אפשר לומר שבתחלה גדל עשו והתעלה ברוחניות, ורק אח"כ קלקל במעשיו?

ויש לומר: מבואר בארוכה בשמונה פרקים להרמב"ם (פ"ו), דבעבודת השי"ת ישנם שני אופנים, "החסיד המעולה" ו"הכובש את יצרו": החסיד המעולה מתאווה רק לדברים טובים, וכל עבודתו אינה אלא להתעלות בקדושה ממדריגה למדריגה, משא"כ הכובש את יצרו הוא זה ש"מתאווה אל הפעולות הרעות", ומ"מ "יכבוש את יצרו" ו"יעשה הטובות".

ועפ"ז יש לומר שבזה נבדלו יעקב ועשו: יעקב הי' "איש תם יושב אוהלים" — "החסיד המעולה", משא"כ עשו ראוי הי' להיות במדריגת "הכובש את יצרו", ולכן היתה לו בטבעו משיכה לעבודה זרה, כדי שיוכל להתגבר על יצרו.

ואכן, בקטנותו, חינכו אברהם לשמור על רצון ה' ולהתגבר על יצרו, ועשה כן בפועל. ורק כשגדל, להיותו בעל בחירה, קלקל במעשיו, ותמורת ניצול טבעו להתגברות על הרע, ניצלו כדי להרע בפועל, ויצא לתרבות רעה.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"כ עמ' 108 ואילך)

בכל יום מתחדש כוחו של אדם

ובמה שכתוב אודות העייפות וכו' — עיין שולחן ערוך לרבינו הזקן בעל התניא (פוסק בנסתר דתורה) והשולחן ערוך (פוסק בנגלה דתורה) בסימן מ"ז סעיף ו', בכל יום מתחדש כחו של אדם, וראו הגאונים לתקן ברכה על החסד הגדול הזה, ומבואר באגרת התשובה פרק י"א, ודאיות והחלטיות כל ענין שמברכים עליו, ועל אחת כמה וכמה כשהברכה היא בתמידיות, שאין בזה שום ספק וספק ספיקא בעולם.

(אגרות קודש חי"ח עמ' תקלב)

מדוע נאסר על יצחק לצאת מהארץ?

איסור זה שהוטל על יצחק שלא לצאת לחו"ל דורש ביאור:

בימי האבות עדיין לא חל שום איסור לצאת מארץ ישראל, כדמצינו שהאבות יצאו מהארץ גם כשלא הי' הכרח בדבר, כמו אברהם שיצא לחרן לאחר ברית בין הבתרים (ראה רש"י בא יב, מ), ויעקב שירד למצרים כדי לפגוש את יוסף. וגם לא מצינו (בפשוטם של כתובים) שחלה על הארץ קדושת ארץ ישראל כבר בימי האבות (וראה יראים (השלם) תיג: "ואע"פ שבימי אברהם לא נתקדשה ארץ ישראל עדיין").

ואם כן, גם אם יצחק הי' "עולה תמימה", עדיין צריך ביאור מדוע נאסר עליו לצאת מהארץ?

ויש לומר: אף שארץ ישראל לא נתקדשה עדיין בימי האבות, ולא הי' חילוק בקדושת הארץ עצמה בין הארץ לחוץ לארץ, מ"מ מצד יושבי הארץ הי' חילוק ביניהם, שבארץ ישראל הרגילו האבות שם שמים בפי הבריות, ואילו בחו"ל לא היו באי עולם מכירים בו (ראה חיי שרה כד, ז ובפרש"י שם ובמה שנתבאר בזה בלקוטי שיחות חט"ו עמ' 158 ואילך). ולכן יצחק, שנתזכך גופו ונעשה "עולה תמימה", לא הי' ראוי שיצא לחו"ל, מקום שאינם מזכירים שם שמים על פיהם.

(ע"פ לקוטי שיחות חט"ו עמ' 200 ואילך)

קיום מצוות ברוחניות

מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי (כו, ה. קידושין פב, א)

מבואר בספרי חסידות (ראה תורה אור יא, ד. ובכ"מ), שיש מצוות שאברהם לא יכול הי' לקיים בגשמיות כפשוטו, כגון מצות תפילין, שפרשיותיהן עוסקות ביציאת מצרים, ועדיין לא נכתבו בימי אברהם. ועכצ"ל, שאברהם קיים ענינים אלו ברוחניות בלבד.

וע"פ הידוע (זח"ג נג, ב. גו"א ר"פ בראשית בשם הרד"ק) שכל עניני התורה הם הוראה ליהודי בעבודתו, צ"ל שגם באנשים כערכנו שייך ענין זה — קיום המצוות ברוחניות בלבד. ויש לומר — בדרך הצחות:

כאשר יהודי מעורר את חבירו בענינים של תורה ומצוות: קביעות עתים לתורה, הנחת תפילין, שמירת שבת וכיוצא בזה — הרי קיום ענינים אלו בפועל ממש הוא רק על ידי המושפע, והמשפיע אינו יכול לעשות זאת במקומו; ונמצא, שקיום מצוות אלו על ידי המשפיע הוא ברוחניות בלבד.

וזוהי ההוראה מעבודת האבות — שמלבד קיום המצוות שצריך כל אחד לקיים בעצמו בגשמיות, יש לו לדאוג לקיום המצוות על ידי הזולת, אף שבאופן זה אין בידו קיום מצוה בגשמיות, אלא רק ברוחניות.

(ע"פ תורת מנחם — התוועדויות תשמ"ה ח"א עמ' 575)

אומדן לפני או אחרי?

מלשון רש"י "ורבותינו אמרו" (ולא "אמרו רבותינו") משמע שפירוש "רבותינו" חלוק על הפירוש הראשון (ראה שד"ח כללים ח"א עמ' מט וח"ז עמ' איתנה ואילך, וש"נ). וצריך להבין במה נחלקו, ולמה הוכרח רש"י להביא ב' הפירושים.

ויש לבאר: לפי הפירוש הראשון, האומד הי' לפני גידול התבואה ("כמה ראוי' לעשות"), והנס הי' בשעת הגידול, שהארץ עשתה פי מאה מהאומד. אך לפירוש זה קשה, דכיון "שהארץ קשה והשנה קשה", הרי בוודאי הי' האומד מצומצם ביותר, ואם כן אין מעלה גדולה כל כך בזה שהארץ עשתה פי מאה מאומד מצומצם כל כך.

ולכן מביא רש"י את פירוש "רבותינו" — "אומד זה למעשרות הי'", שלפירוש זה הי' האומד לאחרי גידול התבואה, שהרי עד אז אי אפשר לאמוד את המעשרות, אלא שאח"כ נעשה בה נס נוסף, דלאחרי שהתבואה צמחה באופן רגיל למרות ש"הארץ קשה והשנה קשה", שוב נעשה נס נוסף שלא בדרך הטבע כלל — שלאחר שכבר גדלה ונגמרה התבואה וכבר נאמדה למעשרות, שוב חזרה והוכפלה פי מאה.

אלא שלפירוש זה קשה, דמאחר שרצה הקב"ה לברך את יצחק בשפע רב, היתה השדה יכולה להוציא את מלוא סכום התבואה מלכתחילה, ומדוע תחילה צמחה התבואה באופן רגיל, ורק לאחר מכן הוציאה עוד מאה שערים?

ומחמת קושי זה הביא רש"י פירוש זה רק כפירוש שני.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ה עמ' 121 ואילך)

לגלות את ה"מים חיים" של הנשמה

כתיב "מעין גנים באר מים חיים" (שה"ש ד, טו. וראה לקו"ת חוקת סב, ב ואילך. ובכ"מ), וקאי על הנשמה, שהיא בדוגמת המעיין שנמצא במעמקי האדמה, וכדי לגלותו יש צורך להסיר את העפר והאבנים, רפש וטיט, שמעלימים ומסתירים ומכסים על המעיין, עד שמגיעים אל המעיין, והיינו, שאין צורך לפעול מציאות חדשה של מעיין, אלא רק להסיר את ההעלמות וההסתרים, ואז מתגלה המעיין שישנו כבר.

ודוגמתו בעבודת האדם — שאין צורך לפעול מציאות חדשה, כי אם להסיר את ההעלם וההסתר של הגוף ונפש הבהמית (על ידי הכחות שניתנו לו מלמעלה לפעול זאת), ואז מתגלה אור הנשמה, ופועל בהגוף להיות כלי לקלוט את האור האלקי ולהתאחד עמו, ועד שיוּרגש אצלו לא רק ש"הוי' הוא האלקים" (ואתחנן ד, לה), שהם "כולא חד" (ראה זהר ח"א יב, סע"א. ח"ב כו, ב. קסא, א. ח"ג קמג, א. רסד, א), אלא ש"אין עוד מלבדו" (ואתחנן ד, לה), היינו, שכל המציאות שלו היא אלקות, כך, שלא זו בלבד שהגוף אינו מנגד לעבודה, אלא אדרבה, שנעשה מסייע כו', ועל דרך . . "זדונות נעשו לו כזכיות".

יצחק סלל את הדרך בעבודתו

...ועבודתו של יצחק (ראה גם תו"מ ח"יב עמ' 79 ואילך. וש"נ) — שזוהו כללות ענין העבודה מלמטה למעלה — התבטאה בחפירת בארות, שענינה הוא הסרת ההעלם וההסתר כו', ומה גם שכללות ענין הבאר הוא באופן שנביעת המים היא מלמטה למעלה.

וזהו ענין "מעשה אבות סימן לבנים" — שעבודתו של יצחק בחפירת הבארות מהוה נתינת כח לכל אחד ואחד מישראל, שלא יטען שאין ביכלתו להגיע לאור הנשמה, בה בשעה שהיא בהעלם והסתר מצד התלבשותה בגוף ונפש הבהמית שמכסים ומעלימים על אור הנשמה, כי, יצחק פתח וסלל כבר את העבודה של הסרת ההעלם וההסתר על ידי חפירת הבארות, ועל ידי זה נתן גם לו את הכח להסיר את ההעלמות וההסתרים על אלקות, וכדברי המשנה במסכת עדיות (פ"ב מ"ט): "האב זוכה לבן כו'" (בחמשה דברים), וכמו כן מורישים ה"אבות" את כל עניניהם לבניהם אחריהם,

ועל דרך מה שכתב רבינו הזקן בתניא (פמ"ד) בנוגע למשה רבינו, ש"אפס קצהו ושמץ מנהו" שייך גם לכל אחד ואחד מישראל, וכן הוא גם בנוגע לעניני האבות (אף על פי שרבינו הזקן מדבר אודות משה רבינו שהוא מ"שבעה רועים" (סוכה נב, ב. וראה תניא רפמ"ב), והרי אין זה ענינם של האבות).

סוף כל סוף - "לא רבו עלי'"

ונוסף על הנתינת כח — הרי זה מהוה גם הוראה: כשם שיצחק שלח את עבדיו לחפור בארות — כך צריך כל אחד ואחד מישראל לשלוח את "עבדיו", כחות נפשו, הכח של מסירות נפש וקבלת עול, ולהסיר על ידם את כל ההעלמות וההסתרים של הגוף ונפש הבהמית.

וכשם שאצל יצחק הי' תחילה מעמד ומצב של מריבה, "ויריבו גו'" (פרשתנו כו, כ-כא), אבל סוף כל סוף נעשה מעמד ומצב ש"לא רבו עלי'" (שם, כב), ולא עוד אלא שסייעו לו, וכרתו עמו ברית, באמרם "אתה עתה ברוך ה'" (שם, כט) — כך גם אצל כל אחד ואחד מישראל, שאף על פי שבתחילה יש לו מנגדים, הנה סוף כל סוף מתהפכים גם הם ומסייעים לו.

(תורת מנחם חמ"ח עמ' 261 ואילך)

למה רצה יצחק לברך את עשו?

ידועה התמי': הרי יצחק ידע את גודל רשעת עשו, וא"כ מדוע רצה לברכו (ראה רמב"ן, רד"ק, אלשיך ועוד)?

ומבואר הוא ע"פ מ"ש בספרי חסידות (ראה תורה אור ותורת חיים ריש פרשתנו), שעבודת יצחק בכללות ימי חייו היתה בחפירת בארות, ותוכנה — שאף במקום שנראים בו רק עפר וצרורות, הרי ע"י חפירה בעומק האדמה, גילה יצחק שגם במקום ההוא נמצאים "מים חיים". והיינו, שעבודת יצחק היתה לגלות שגם במקום שנראה ריק מקדושתו של הקב"ה, הנה ע"י חפירה בעומק מגלים גם שם ניצוצי קדושה.

ועפ"ז יובן מה שבירך את עשו, שכוונתו בזה היתה לגלות ע"י הברכות שגם עשו, שבחיצוניות נראה שרחוק הוא לגמרי מעבודת השי"ת, הנה ע"י "חפירה" ועבודה קשה מגלים את ניצוצות הקדושה החבויים בפנימיות נפשו (ראה תורה אור, כ, ג).

ומזה הוראה לגבינו, שאם אפילו בעשו הרשע עסק יצחק לגלות את פנימיות נפשו ולקשרו לעבודת ה', הרי דברים ק"ו בנוגע לאחינו בני ישראל, שגם אלו מהם הנראים כרחוקים מתורה ועבודת ה', יש לעבוד ולעמול כדי לקרבם ולגלות את פנימיות נפשם ה"מים חיים" שבהם, עד שישובו לדרך אבותינו.

(ע"פ לקוטי שיחות חט"ו עמ' 197 ואילך)

"עלי קללתך בני" - מה נחמה היא זו ליעקב?

יש לתמוה: מה נחמה היא זו ליעקב שאמו תקבל על עצמה את קללתו? וכי לא חפץ יעקב בטובת אמו לפחות באותה מדה שחפץ בטובת עצמו (ראה גם של"ה חלק תושב"כ פרשתנו)?!

ויש לבאר בדרך הפנימיות: ברכות יצחק היו ברכות נעלות ביותר, ונמשכו ממקום שהוא למעלה מטעם ודעת. ולכן, כדי שיהי' יעקב כלי ראוי לקבל ברכות נעלות אלו, הי' גם הוא צריך להעמיד עצמו במקום נעלה יותר מן השכל. וזאת ע"י עבודת מסירות נפש, כי מסירת נפשו וחייו והעמדת עצמו בסכנה היא עבודה שלמעלה מטעם ודעת.

ולכן אמרה רבקה ליעקב "עלי קללתך בני", היינו שהיא מוכנה למסור נפשה ולקבל על עצמה את קללתו, כדי להראות ליעקב שקבלת ברכות אלו דורשת מסירות נפש. ומענה זה פעל גם אצל יעקב תנועה של מסירות נפש, ועי"ד הי' ראוי לקבל את הברכות.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 56)

היחס לזולת - רק במדת החסד

בהנהגתו של יצחק אבינו מצינו דבר והיפוכו: מצד אחד היתה מדתו מדת הגבורה והיראה, וכמ"ש "פחד יצחק" (ויצא לא, מב). אך מצד שני, כשבירך את יעקב אבינו בירכו בברכות נעלות מאוד ובהרחבה גדולה ביותר — "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ", היינו שיהי' לו כל טוב הן ברוחניות ("שמים") והן בגשמיות ("ארץ").

ומזה לומדים הוראה נפלאה לכל אחד ואחד: גם מי שמחמיר על עצמו בכל דבר, והנהגתו היא בקו הגבורה והיראה — הרי זה שייך רק כשמדובר בנוגע לעצמו; אך בדברים הנוגעים לזולתו — אסור לו להתנהג בקו הגבורה, כי אם עליו להתנהג בקו החסד, ולתת בהרחבה גדולה ובלי הגבלות.

(ע"פ לקוטי שיחות חט"ו עמ' 220)

"וירא עשו" - תרתי למה לי?

צריך ביאור: אם בא עשו להראות שגם הוא עושה כרצון אביו — הי' לו ללכת גם הוא אל לבן ולקחת מבנותיו לאשה, ומדוע לא עשה כן אלא נשא לאשה את בת ישמעאל (ובאלשיך (ר"פ ויצא) פירש שהי' זה ענין נסי, ע"ש)?

ויובן זה בהקדים מה שמצינו בכתובים כאן ב' פעמים "וירא עשו": א. "וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם גו' בברכו אותו גו'. וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם". ב. "וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו".

ויש לומר דשני ראיות אלו — שני סוגי ראיות הם, וכמו שפירש רש"י במקום אחר (וירא יח, ב) "מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה", ועד"ז יש לבאר כאן, שבראי' הראשונה ראה עשו מה שקרה בין יצחק ליעקב, אך לא הי' בראי' זו משהו שמחייב ונוגע אליו בעצמו, משא"כ ראי' השני' היתה סוג אחר של ראי', שבראי' זו הבין משהו שנוגע ומחייב אותו ג"כ.

ועפ"ז י"ל דשני ראיות אלו באו לשני דברים: האחת באה לבאר מדוע לא הלך עשו אל לבן, והשני' — לבאר מדוע הלך אל ישמעאל:

הראי' הא' — "וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם לקחת לו משם אשה בברכו אותו": עשו חשב ששילוח יעקב לפדן ארם לקחת לו משם אשה הי' קשור עם הברכות שבירכו יצחק, שכדי לקבלן הוצרך יעקב לקחת אשה מבנות לבן (ראה רמב"ן כאן פסוק ה. אלשיך שם). ולכן לא הלך עשו אל לבן, כי הבין שהוראה זו אינה נוגעת אליו, אלא רק ליעקב שנתברך בברכות אלו.

והראי' הב' — "וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו": אף שעצם הציווי "לא תקח אשה מבנות כנען" נאמר ליעקב בלבד, מ"מ למד ממנו עשו על יחסו הכללי של יצחק לבנות אלו, "כי רעות בנות כנען בעיני יצחק", וע"כ ראה והבין שפרט זה הוא הוראת דרך גם אליו עצמו, שעליו לקחת אשה שאינה מבנות כנען.

(ע"פ לקוטי שיחות חט"ו עמ' 221 ואילך)

ישמעאל בן אברהם

יש להקשות (ראה יפ"ת לב"ר כאן, עץ הדעת טוב (להרח"ו) ח"ב ל, ב, ועוד): למה הזכיר הכתוב "בן אברהם", והרי ידוע לכל שישמעאל הוא בנו של אברהם אבינו?

ויש לבאר: כל כוונתו של עשו בנישואי אלה היתה כדי להטעות את אביו ולהראות שהוא צדיק (ראה פירש"י לעיל כו, לד. וישלח לו, ב), וכיון שנישואין אלו היו לאחר שיעקב נצטווה שלא לקחת אשה מבנות הארץ אלא ממשפחת יצחק, הלך עשו אל ישמעאל כדי לקחת את בתו לאשה, כדי להראות בזה שהוא צדיק עוד יותר מיעקב, ובשני דברים: א. עשו הלך אל ישמעאל מעצמו, ללא ציווי. ב. עשו לא נשא סתם אשה ממשפחת יצחק, אלא את נכדתו של אברהם אבינו בעצמו.

וזהו שמדגיש הכתוב: "וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם" — שעשו הלך מעצמו בלי שנצטווה ולקח לאשה "את מחלת בת ישמעאל בן אברהם" — נכדתו של אברהם אבינו.

(ע"פ לקוטי שיחות חט"ו עמ' 225; ח"ה עמ' 165; חל"ה עמ' 115)