חסר תחליט
מה עושים כשלא יודעים מה להחליט? לא יודעים מה להחליט!
שבהמשך לכל הדיבורים שלנו
לום חברים,
במסגרת הזו של 'להתקרב למציאות', ברצוני להניח הנחת-יסוד על השולחן, ואחר כך לפתוח אותה יותר ולדבר עליה.
כשאתה צריך לעשות משהו, אתה בדרך כלל יודע מה אתה צריך לעשות!
הספק נמצא בשלב בו אתה עדיין לא צריך לעשות.
לדעתי, זה משפט שצריך להדפיס אותו על סטיקרים ברחובות.
תלמיד: זה משפט ארוך מידי. אפשר להפוך אותו למשהו קליט יותר: כמו ביבי או טיבי.
"עושה יודע, לא עושה לא יודע".
בסדר. זה לא לגמרי מדויק, אבל קיבלתי.
ספק מטריד
ועכשיו ברצינות, על מה אנחנו מדברים?
הנושא שלנו היום הוא ספק. כבר הזכרנו אותו במהלך הסדרה כמה פעמים, אבל כמדומני שמהזווית הזו עדיין לא נגענו בו.
לכולנו יש ספקות בחיים. אנחנו צריכים לקבל הכרעות בכל מיני נושאים, ואנחנו לא יודעים להכריע.
ואני מדבר כרגע על נושא רציני ביותר שזקוק להכרעה. עניין של בריאות, חינוך או פרנסה. אבל אנחנו לא מצליחים להחליט.
מה גורם לנו המצב הזה?
תלמיד: להשתגע!
זה בהחלט משגע אותנו ומטריף את דעתנו.
הספק מנקר לנו כל הזמן במוח: מה עושים? מה עושים?
כל עוד לא קיבלנו החלטה אנחנו לא רגועים.
והרבה פעמים גם אחרי שקיבלנו החלטה, כל עוד אפשר לשנות אותה, אנחנו גם כן לא רגועים.
והשאלה היא האם ספק באמת אמור להטריד אותנו? ובכלל, האם יש מקום במציאות לספק?
והתשובה מורכבת.
בהחלט יש מקום לחוסר ידיעה במציאות, אך באותה החלטיות, זה לא אמור להטריד אותנו.
ספק ואי-וודאות
בספרים הקדושים מובא הרבה שהמילה 'ספק' היא בגימטריה 'עמלק'. כי ספק שורשו בקליפת עמלק.
אבל אני שואל אתכם: מה כל כך גרוע בספק? האם הכל אמור להיות ודאי בחיינו. האם אנחנו אמורים להיות ברורים ומוחלטים בהכל?
בוודאי שלא.
אז למה ספק הוא גרוע? למה להגדיר אותו כעמלק?
על פי פנימיות יש לכך תשובה עמוקה, אבל אנחנו נדבר כעת מהפן הפשוט.
צריך לחלק בין ספק לבין אי-ידיעה.
אי-ידיעה הוא דבר נפלא. אדרבה, אשרי האדם שזוכה לדעת שהוא לא יודע כלום.
במשנתו של רבינו, אי-ידיעה זו התחלה לכל דבר טוב ולכל השגה.
אנו לא אמורים לדעת הכל. ואנחנו באמת לא יודעים הכל. כמעט כלום.
אולם כשמדברים על ספק מתכוונים למשהו אחר.
מתכוונים לאי-ידיעה שמטרידה את דעתנו.
לאי-ידיעה שאנו מרגישים שחובה עלינו לפתור אותה.
ספק זה משהו שמקשקש לנו במח ובלב ומכריח אותנו להישאב אליו.
והדבר הזה לא שייך למציאות. הוא מגיע מהחלל הפנוי ומקליפת עמלק.
עד הדד-ליין
חוסר ידיעה לא אמור להטריד לנו את המציאות.
אני אמנם אמור לקבל החלטה, ולא יודע מה לעשות, אבל מה קרה?
מישהו שכנע אותנו שהמשוואה הזו לא תקינה – אם אתה אמור לקבל החלטה, אתה חייב לדעת מה לעשות.
וממילא זה מתחיל להטריד: אתה חייב לקבל החלטה! נו, למה לא החלטת כבר?
התשובה שלנו לקול הזה אמורה להיות נינוחה ופשוטה: אני לא החלטתי כי אני לא יודע. זה הכל.
ועד שאני לא אדע, אני גם לא אחליט.
ואגב, כשאתה מודע לכך שאתה לא יודע, זה פותח לך את הראש לקבל עצות ורעיונות חדשים.
תלמיד: אבל יש דד-ליין!
אתה לא יכול לא להחליט. יש רגע שבו אתה חייב לקבל החלטה.
אוקיי, אני זורם איתך. נניח ואתה צריך לענות תשובה על הצעת עבודה, ויש לך דד-ליין עד מחר בצהריים.
מה יקרה מחר בצהריים? מן הסתם תחליט משהו. או כן או לא.
האם זה שאתה משתגע עכשיו, יעזור לך להגיע לכלל החלטה. לא ולא.
זה בסדר גמור לחשוב על הנושא, להתייעץ עם מישהו קרוב, וכמובן להתבודד עליו וללבן את הדברים מול השם יתברך.
זה נקרא בירור אמיתי. אבל לא על זה אנחנו מדברים.
אנחנו מדברים על הטרדה מכך שעדיין לא החלטתי. וזה לא מקדם במאומה את ההחלטה.
זה סתם דמיון. באמת אין שום סיבה ללחץ.
אם אין לך יותר מה לברר, ואתה עדיין בתוך אי הוודאות, אז מחר בצהריים תחליט מה שתחליט.
מה זה קשור לעכשיו? למה מעכשיו ועד הדד-ליין אתה לא רגוע?
החלטות בלחץ
אתם יודעים מה מזכירה לי המחשבה המטרידה הזו במח?
זה מזכיר לי הורים שמעוניינים לדרבן את הילד לעשות משהו, אבל חוזרים על אותה הוראה חמישים פעם, בלי לעצור לרגע ולבחון האם זה פועל.
דרבון לחוץ ואלים לא מקדם את הילד.
ובאותה מידה דרבון לחוץ ואלים לא יקדם אותנו להחלטה.
תסתכלו אחורה על הרבה דברים שהיינו צריכים לקבל בהם החלטות, והיינו מוטרדים בכל התקופה עד ההחלטה.
האם הטרדה היא זו שגרמה להחלטה הסופית שלנו להבשיל? אין לי ספק שלא.
גם אם נגיד לעצמנו בראש אלף פעמים: אני מוכרח להחליט. זה לא יעזור כלום. בדוק ומנוסה.
תלמיד: אז מה כן?
מי אמר שכן? מי אמר שיש מה לעשות?
נניח ואין מה לעשות. אז מה? זו המציאות.
ובפרט שזה גם לא נכון. תמיד יש מה לעשות. לדבר על זה עם השם יתברך. לבקש עצה.
שוב, גם זה לא מתוך לחץ, אלא מתוך רגיעות ושלווה.
ולפעמים מה שאנחנו צריכים לעשות, זה פשוט להסיח את הדעת למשהו אחר.
אם אנחנו מרגישים שחוסר הידיעה מוציא אותנו מהמציאות, אז מומלץ להסיח את הדעת.
ואגב, העצות הכי יפות מגיעות מתוך היסח הדעת.
אי אפשר להזמין עצות והחלטות בלחץ. זה פשוט לא עובד.
דווקא כשאתה באמצע עניין אחר לחלוטין, פתאום הקב"ה מפיל לך החלטה נכונה לראש.
החלטה בשעת מעשה
וגם אם זה לא יקרה, הסחת הדעת לא תזיק לדד-ליין הקדוש שלנו.
כשאתה תצטרך לתת תשובה, אתה תיתן תשובה. כשאתה תצטרך לקבל החלטה, אתה תקבל החלטה.
אתה לא תמשיך לומר: לא יודע.
אני לא מכיר אדם שהיה מוכרח לענות כן או לא על משהו, ונשאר בתנוחה הזו עד סוף ימיו.
או שהוא ענה כן. או שהוא ענה לא – בסוף הוא בחר באחת מהאופציות שהיו לפניו.
אגב, אם היתה לו אופציה לא לענות בכלל, והוא בחר בה, זו גם בחירה. הוא בחר לא להחליט, ולהמשיך הלאה את החיים.
אבל תמיד כשצריך להחליט על משהו אנחנו נחליט.
למה? כי כשאנחנו צריכים לעשות משהו, אנחנו יודעים מה לעשות.
ייתכן מאוד שאנחנו לא מסוגלים להחליט כעת, כי עדיין לא הגיע הזמן להכריע.
כל עוד לא הגענו לרגע ההכרעה, אנחנו עדיין מוצפים בכל האפשרויות הקיימות בתבל.
במילים אחרות, ביחס לנושא הזה, אנחנו עדיין בחלל הפנוי. כל האפשרויות פתוחות בפנינו.
בשעת האמת, המציאות תמיד תקרוס לאחת מהאפשרויות.
אי אפשר לתחזק מציאות כפולה. זה או כך או כך.
לכן במקום להיות מוטרד כל הזמן, תגיד לעצמך: כרגע אני לא יודע מה להחליט. כשיגיע הזמן הנכון אני אדע להחליט.
עושה יודע
אחד הנוכחים: אבל מי אמר שתהיה לי החלטה?
דבר ראשון, למה זה אכפת לך עכשיו? מה זה קשור למציאות שלך?
ואם לא תהיה לך החלטה, אז מה? למה זה משנה לך?
אתה רוצה לחשוב על הנושא ולהגיע להחלטה? תעשה את זה.
אתה רוצה לדבר על זה עם הקב"ה? תדבר איתו.
אבל סתם להתייסר באפשרות שאולי מחר לא תהיה לך החלטה, זה תעתועי החלל הפנוי.
וחוץ מזה, כפי שאמרתי, ככה העולם שלנו עובד. כשמוכרחים להחליט, מחליטים.
האם זו תהיה החלטה נכונה, אני לא יודע. וייתכן גם שלעולם לא אדע.
אבל הרי לא מזה אתה מוטרד.
אחרי שתחליט אתה תהיה הרבה יותר רגוע, נכון?
למה? הרי אולי זו החלטה לא נכונה?
התשובה היא שאנחנו פחות מוטרדים מכך ששגינו בהחלטה, והרבה יותר מכך שאנחנו לא מצליחים להחליט.
אז בחלק הזה אפשר בהחלט להירגע.
כשתצטרך לעשות, תדע מה להחליט.
איך כתוב בסטיקר שלנו? "עושה יודע, לא עושה לא יודע".
