איזה סיפור
סיפור חיים אמור להיות מלא בתהפוכות
כ יצד לדעתכם נכתב סיפור טוב?
מן הסתם מתוך השראה.
הסופר זכה להארת המוחין, התיישב לכתוב, והסיפור המופלא זרם מתוך קולמוסו היישר אל הדף הלבן.
אז זהו שלא.
סיפור טוב נכתב עם הציפורניים!
כששום דבר לא מתקדם. כשהעלילה נתקעת שוב ושוב ומגיעה למבוי סתום – זו תחילתו של סיפור טוב.
להפוך עולמות
הסיפור שמספרת לנו התורה על כל מה שאירע לאבות ולאמהות הוא בהחלט סיפור טוב, יצא ממנו עם ישראל.
אבל אם מתבוננים קצת, מגלים סיפור אחר שכמעט התרחש, והאמת היא שיותר היה טבעי שהוא זה שיתרחש.
כדי שלא כך יקרה התהפכו עולמות.
ומי שהפך אותם הם האבות והאימהות הקדושים, והיה להם כלי מיוחד להיפוך עולמות.
הסיפור הטבעי הוא שלא היינו צריכים להיות כאן:
האימהות היו עקרות; יצחק נולד בלי שידוך, ואמור היה להישחט בגיל שלושים ושבע; את הברכות הועיד יצחק לעשיו ולא לסבא יעקב.
אבל פעם אחר פעם ההתרחשות הטבעית מתהפכת, ואת מקומה תופס עוד סיפור מסיפורי תורתנו הקדושה. עוד נס.
הגישה הזו שונה מכל מה שאנו רגילים לחשוב.
אדם משוכנע שסיפורים טובים נכתבים ברצף, בזרימה טבעית. ואם משהו תקוע או נראה הפוך, הוא מרים ידיים ויודע שיקרה לו מה שקרה לכל האנשים האומללים.
להפוך עולמות?! אני לא בנוי לזה...
אז כדאי שנדע ונשנן לעצמנו: תפקידו העיקרי של יהודי בעולם הוא להפוך עולמות, כפשוטו.
צדיקים לא נרתעים אפילו מלהפוך את הדין הקשה לרחמים עצומים, ואת הגלות הארוכה לנביעה של גאולה.
צדקה ומשפט
כפי שנוכחנו לראות, שום דבר טבעי לא היה אצל אבותינו הקדושים.
כל תהליך לידת עם ישראל הוא על-טבעי, ונובע מתוך הפכים על גבי הפכים.
גם המסע של כל אחד מאיתנו בעבודת השם, ובכלל בחיים, חייב לעבור דרך מהפכות מדין לרחמים.
כדי לעשות מעצמך יהודי אמיתי ולהגשים רצונות טובים, עליך לחולל מהפכות, אפילו קטנות.
עושים זאת באמצעות עתירה, וזה חלק מחוקי המשפט האלוקי.
השורש של הצורך לחולל מהפכות טמון בשתי הנהגות שעליהן השתית הקב"ה את עולמו – מידת הדין ומידת הרחמים.
במידת הדין החלה בריאת העולם, ולפי שלא יכול היה להתקיים, המשיכה הבריאה לתוך מידת הרחמים.
למעשה, ההנהגה התמידית מורכבת משניים, דין ורחמים, שהם צדקה ומשפט.
הקדוש ברוך הוא נוהג לעשות צדקה בתוך המשפט. אבל לשם כך הוא זקוק כביכול לאדם שיגרום לזה להתרחש.
במקביל לשתי ההנהגות הנזכרות, יש לכל יהודי שני תחומים עיקריים: תורה ותפילה.
באמצעות התורה הוא אוחז במשפט, ועל ידי התפילה מעורר רחמים. השילוב ביניהם מסוגל להפוך עולמות.
בפתיחת פרשת השבוע מתייצבים יצחק ורבקה בשתי פינות הבית והופכים עולמות בתפילה. אבל התורה מדגישה דווקא את יצחק המעתיר לנוכח אשתו.
מוהרנ"ת מסביר, שיצחק אבינו שמידתו משפט הוא בחינת תורה, ואילו רבקה היא התפילה.
ולכן הדגש מושם על תפילת יצחק, משום שהוא בתפילתו מתאמץ להפוך את טבעו, דין ומשפט, לרחמים, והיינו 'לנוכח אשתו' שבחינתה רחמים.
התורה היא מערכת המשפט, אבל המשפט לפעמים קובע שלא תצליח לעמוד בו. שאינך ראוי.
ולכן כדי לקיים את התורה מוכרחים לעתור נגד החלטת המשפט, ולהפוך את הדין לרחמים.
להגיש עתירה
במה דברים אמורים?
כל אדם נתקל מידי פעם במחסומים, ואז שומע לפעמים קול שגוי שאומר לו: "אל תהפוך עולמות. תשאיר ככה".
נדמה שאי אפשר. שזה היפך הטבע. והטיעון המשכנע ביותר: "אני לא בנוי לזה".
אתה יודע מה? כל ההיסטוריה שלנו בעצם בכלל 'לא היתה בנויה לזה'.
לאברהם ושרה לא היו ילדים כמעט עד גיל מאה; ליצחק לא היה שידוך; דוד המלך לא היה אמור לחיות, ועוד הרבה דברים משמעותיים שעשו אותנו לעם, לא היו אמורים להיות.
ובמבט מקדים, לא היו סיכויים שהם יהיו.
מי שחוללה את כל הדברים הללו, היא התפילה – תפילה בנוסח 'עתירה'.
לא תמיד נכון להתעקש, אבל כל יהודי מוכרח להצטייד בכלי הרוחני ששמו 'עתר'.
חלק בלתי מבוטל בהצלחה הנצחית שלנו, תלוי בכך שנהיה מוכנים ומסוגלים להפוך את האדמה ולגלות את המטמון.
הרבה צעדים חשובים בחיינו יבואו לאחר שנהפוך את האין-סיכוי ליש תקווה, ואת הדין לרחמים.
וזו גישה ייחודית בעבודת התפילה.
בכל מערכת משפט יש את כלי העתירה. הוא נצרך דווקא בשעה שמידת המשפט אמרה את דברה וסתמה לכאורה את הגולל על סיכויי הרחמים.
אבל אז, ודווקא אז, שעתה הגדולה של העתירה.
המעתיר מתכוון להשתמש בכל כוחות ההיפוך שמאפשרת מידת המשפט, כדי להפוך דין לרחמים.
בתוך הדין השאיר לנו השם יתברך כלי אדיר.
