המסלול להצלחה בחינוך הילדים על פי תורת הנפש
אומנות הגיהוץ של אמא יקרה!
מנחם החליט לקראת שבת שהוא לוקח על עצמו משימה של כבוד: לראשונה בחייו, הוא יגהץ לעצמו את החולצה הלבנה.
מנחם, נער תכליתי וחסר סבלנות, הציב את קרש הגיהוץ במרכז הסלון, שלף את מגהץ הקיטור המקצועי, והניח עליו את החולצה שהייתה מקומטת כהוגן, כאילו עברה שטיפה במיקסר ולא במכונה, לחץ על כפתור הבורר במגהץ וסובב אותו למקסימום חום, תוך כדי שחשב לעצמו: 'גם אם יש קמט עקשן... צריך להראות לו מי בעל הבית...'.
בעת שהצמיד את המגהץ הלוהט לצווארון בכל כוחו, עשן דקיק עלה, וריח עז של אריג שרוף מילא את החלל. מנחם הרים את המגהץ בבהלה: כתם חום-צהבהב בצורת משולש עיטר כעת את הבד הלבן. הקמט אולי נעלם, אבל הצווארון נחרך לחלוטין.
בדיוק אז נכנסה אמו לחדר, הביטה במחזה וחייכה...
כאשר כיבתה את המגהץ המעשן אמרה: 'מנחם, חולצה לא מיישרים בכח, ובטח שלא באש שורפת. ככה רק עושים חורים. בא תראה ותלמד לעתיד...'.
אמא לקחה חולצה מקומטת אחרת, כיוונה את המגהץ לחום בינוני ונעים, לקחה שפריצר מים והתיזה טיפות דקות ועדינות על הקפלים. המים ריככו את הסיבים, ובתנועות סבלניות החליקה את המגהץ שוב ושוב.
הקמטים לא נלחמו בה – הם פשוט נמסו ונשמעו למגע החם והעדין, עד שהחולצה עמדה חלקה, בוהקת וטהורה, מוכנה לשבת.
אחים יקרים!
החולצה הלבנה היא הנשמה הטהורה של הילד, שרוצה לעמוד זקופה, נקיה ויפה בעולם. אלא שבדרך החיים, הניסיונות והגיל מפגישים אותו עם שפע של 'קמטים' – עקשנות, נפילות, בלבולים ומצבי רוח סוערים.
לפעמים כהורים, הבהלה או הרצון לתוצאה מיידית גורמים לנו 'להעלות את הטמפרטורה': אנחנו רותחים, מפעילים לחץ כבד, כועסים ומנסים 'ליישר' את הילד במכה אחת של כוח.
עלינו לדעת היטב, כי חום שורף – הוא אינו מיישר, פעמים רבות אף חורך את הלב ומשאיר צלקות.
ההשקעה האמיתית בחינוך טהור אינה דורשת כוח, אלא חום נכון מתוך נועם. המים המרככים הם מילות העידוד וההבנה של המצב בו הילד שרוי כרגע, ועמו, החום המאיר הוא הדוגמה האישית, הסבלנות והאהבה שאינה תלויה בדבר.
בכל מצב שבו הילד מגיע – מקומט ככל שיהיה, כאשר ההורה ניגש אליו ברוך, מאיר לו את הדרך ולא שורף אותה, הסיבים הנפשיים מתרככים, הקמטים מתיישרים מעצמם, והאור הפנימי שלו שב להאיר.
כעת הבה נלמד את תהליך יסודות החינוך מתוך פרשתנו.
ההבטחה האלוקית לדורות...
לאחר מסע מפרך ורווי מסירות נפש של עשרה ניסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו עליו השלום, מגיעה התורה אל נקודת המרכז של ייעוד הדורות, בהבטחה האלוקית המפורשת: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב).
ודייקו רבותינו ז"ל (סנהדרין נט:) 'ביצחק – ולא כל יצחק'. ומדוע הוצרכה התורה למעט? מפני שיצא ממנו עשיו הרשע!
אבוי היה לעולם כולו אילו עשיו היה נחשב להמשך שושלת הקודש, הלא אף על פי שלא נבחר להמשך האומה, הביטו וראו כמה חורבן, שפך דם, נזקים וצרות צרורות חולל עשיו בעולם מיום היותו ועד לחורבן בית מקדשנו וגלות אדום המרה!
כאן פותחת פרשתנו הקדושה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה, יט).
רצה הקדוש ברוך הוא, המתאווה לתפילתן של צדיקים, שרבקה אמנו תהיה עקרה, עשרים שנה של ציפייה, של כיסופים ושל ייחול לחסדי שמים.
כיצד נבקעו שערי הרחמים?
לקח יצחק אבינו את רבקה אשתו עמו אל הר המוריה – אל אותו מקום נורא של מסירות נפש שבו נעקד על גבי המזבח. העמיד אותה בזווית אחת של המזבח, והוא נעמד בזווית שמנגד, ועמדו להרעיש עולמות: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (שם פסוק כא).
התפילה שנחצבה מכח המזבח, מתוך אחדות הלב של איש ואשתו יחדיו – היא שפתחה את מפתח הילודה, וממנה צמחו – עם ישראל.
'ויתרוצצו הבנים' – הבהלה מפיצול האישיות
אך מיד עם תחילת ההיריון החלה מלחמה פנימית – "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (בראשית כה, כב). וכפי שדרשו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה סג אות ו) והביאו רש"י הקדוש: כאשר הייתה עוברת על פתחי בתי מדרשות – העובר מבעט ומשתוקק לצאת, וכאשר הייתה חולפת ליד בתי עבודה זרה ומקומות של טומאה – העובר שוב מפרכס ורוצה לצאת החוצה!
נבהלה רבקה ואמרה: 'ריבונו של עולם, איזה עובר בעל פיצול אישיות נורא ומסוכן זה?! רגע אחד צדיק ורגע אחד רשע ועובד עבודה זרה?!'.
מה עושה אשת חיל צדיקה בשעת משבר – "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'!" (בראשית כה, כב). היא רצה מיד אל צדיקי הדור, אל בית מדרשם של שם ועבר – אל הישיבה הקדושה.
שם נגלה אליה דבר ה' בנבואה – "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר!" (שם פסוק כג).
דרשו חכמינו ז"ל (עבודה זרה יא.) אל תקרי 'גוים' אלא 'גיאים', אלו אנטונינוס ורבי, שתי אומות שהם שורש לאומות רבות. פירוש: אין כאן נפש אחת מבולבלת, אלא יש כאן שני שורשים של שתי אומות הנפרדות כבר מן המעיים: עשיו – שורש מלכות אדום, ויעקב – שורש כנסת ישראל והקדושה הנצחית.
ומכאן החלה מלחמה עיקשת לדורות, עוד טרם צאתם לאוויר העולם: הגדול, איש הכח והחרב העשוי להתפשט, למשול ולהיראות אדיר ורב עוצמה בעיני הבריות. לעומת איש הספר – הישר הקדוש והאיכותי.
בסופו של מסע, כאשר תתברר האמת האלוקית בעולם, כבר נאמר – 'ורב יעבד צעיר!', הכח החומרי יכנע וישתעבד לתורתו ולצדקתו של יעקב אבינו – איש תם!
פיצול הדרכים בין 'בית המדרש' לבין 'עולם הפשע'
כאשר מגיעים הנערים לגיל שלוש-עשרה, מתגלה התהום העצומה ביניהם: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז).
יעקב אבינו יושב יומם ולילה בבית המדרש של שם ועבר, צמוד אל הסטנדר, עוסק בתורה, מנצל כל רגע ובונה את קומתו הרוחנית.
והיכן מסתובב עשיו באותו הזמן?! הלך ורצח את נמרוד, עשה מעשים מכוערים ומגונים, כולו שקוע בעולם פשע של שוד ואלימות.
וכאן נשאלת השאלה: כיצד ייתכן הדבר?! מביתו של יצחק אבינו – עמוד הגבורה ורבקה הצדקת – יצא עשיו שכולו מוגמר ברע, באלימות ובתאוות שפלות?!
כאן מגלים לנו רבותינו הקדושים סוד נורא בעבודת הנפש: אל תעלה על דעתך שיצחק אבינו היה תמים חלילה, עיוור שאינו מבחין במתרחש, ידע יצחק היטב את כל טיב מעשיו המקולקלים והמגונים של בנו עשיו! ואף על פי כן, מעידה התורה הקדושה: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (שם פסוק כח).
כיצד יכול קדוש עליון לאהוב רשע ועבריין כזה?!
מפני שיצחק אבינו אחז במידת העין הטובה: הוא חיפש ומצא נקודה אחת טובה, שביב קטן של אור שהיה קיים בעשיו – כגון כיבוד אב מופלג שלא היה כמותו, ונאחז באותה נקודה בכל כוחו.
הוא לא הטיח בו ביקורת, הוא לא דחה אותו ולא שפך עליו רוגז, אלא לקח את הנקודה הבודדת הזו, ופיתח בה אהבה, ועוד אהבה בלי סוף.
יצחק אבינו בא ללמד לכל הדורות כולם את יסוד היסודות בחינוך – כי כלי הנשק היחיד להצלת נשמות הוא רק על ידי אהבת אמת, אהבה בלי תנאים ובלי גבולות – כך אפשר לפעול ישועות בנפשו של נער!
בכעס, בריחוק, בנידוי ובזריקת ילד אל מחוץ לדלת – רק מעמיקים את התהום ודוחפים אותו לזרועות הרחוב והפשע. אך כאשר ההורה אוחז באהבה שאינה תלויה בדבר, ומשדר לנער: 'אף על פי שמעשיך מקולקלים, אתה בני אהובי, והנשמה שלך קדושה וטהורה' – האור הזה ממיס את חומות הרשע, ומהווה את הצינור היחיד שדרכו ניתן לעורר לתשובה!
רכישת שורשי החינוך והקדושה באוהל שם ועבר
לעומת עשיו "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז). יעקב נטמן באוהלם של שם ועבר, ישב בעמלה של תורה, שקוע כולו בעולם של אלוקות, קדושה, יראת שמים וטהרת הלב, ומתוך אותן שנים צמח יעקב להיות בחיר האבות.
יעקב אבינו עליו השלום הוא תמצית זרע הקודש, כלי טהור שנועד לשרת בקודש פנימה ולהנחיל את אור התורה לעולם כולו.
וזכה יעקב אבינו למה שלא זכו אברהם ויצחק שלפניו, מאברהם יצא ישמעאל, מיצחק יצא עשיו, ואילו יעקב אבינו מיטתו שלמה – שום פסולת ושום פגם לא נמצאו ביוצאי חלציו.
שנים עשר שבטי י-ה, כולם ללא יוצא מן הכלל היו יראי אלוקים באמת, עובדי ה' מתוך דבקות ואהבה, שלמים וטהורים בכל מידה טובה וישרה, ומהם הושתת כלל ישראל לדורות עולם.
הרי לנו לימוד לדורות: שורש הבנים, טהרתם וקדושתם נחצבים מתוך מסירות נפש, מקום המזבח וכח התפילה הזכה!
חובת השעה – חינוך יהודי מול חינוך העולם
כאן אנו מגיעים אל נקודת הציר המרכזית, אל השאלה הגורלית שעליה עומד קיומנו: כיצד אנו מתרגמים ומגדירים נכון את המושג שנקרא 'חינוך ילדים'?! מהו חינוך אמיתי על פי דרכה של תורה?
הרי ישנו הבדל תהומי, בין תפיסת החינוך של עמי העולם – המושתתת על חיצוניות, הצלחה חומרית ותארים של סרק, לבין חינוך התורה של עם ישראל – המושתת על זיכוך המידות, יראת שמים, צניעות וקדושה.
ברור הוא, כי עניין זה אינו דבר מופשט, אלא חובת חיים המוטלת על כל יחיד ויחיד: הן על הורים המגדלים את בניהם ובנותיהם בתוך הבית פנימה, הן על סבים וסבתות המביטים אל עתיד נכדיהם, והן על בחורים העומדים בפתח הנישואין ויצטרכו להקים את ביתם בקרוב בעזרת ה'.
וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שהדבר הוא בבחינת פיקוח נפש עבור מלמדים, מחנכים ומורות בישראל – לדעת כיצד לגשת אל נפש הילד, להבדיל בין עיקר לטפל, ולהנחיל את מורשת הדורות בטהרה ללא שום סטיה מנתיב האמת.
לחנך את הגוף ואת הנפש ולחברם נכון אל הנשמה
כותב האדמו"ר הקדוש בעל 'נתיבות שלום' מסלונים זיע"א, יסוד בעבודת האדם: יהודי אינו עשוי מקשה אחת פשוטה, אלא מורכב הוא מן הגוף החומרי ומחמשת חלקי הנשמה העליונה – נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה!
כל חלק זקוק לחינוך המיוחד לו: הגוף צריך חינוך והרגל משלו, הנפש צריכה חינוך לתיקון המידות, הרוח צריכה חינוך לרומם את הרגשות וההשתוקקות, והנשמה צריכה חינוך לטהרת המחשבה והדבקות באור התורה.
אלו הן מדרגות שונות שאי אפשר לדלג עליהם, ואי אפשר להגיע אל הנשמה הגבוהה בטרם חינכו את הגוף ואת הנפש כראוי. וכפי שכבר אמר הכתוב: "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב).
בהבנת העניין, היה רגיל מו"ר אבא היקר והאהוב, רבנו יורם מיכאל אברג'ל זצוק"ל, לבאר בדרכו המאירה: 'הילד נולד בבחינת 'עיר פרא' – שקוע בחומריות, ברצונות בהמיים, בתאוות ובעקשנות, כל התפקיד המוטל עליך כהורה וכמחנך הוא לקחת את אותו עיר פרא ולעשות ממנו אדם!'.
ומהו נקרא 'אדם'?
גילה רבינו השל"ה הקדוש (שני לוחות הברית, תולדות אדם – הקדמה אות ג), כי תיבת אָדָם הוא מלשון 'אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן'!
ישנם בעולמות העליונים רבבות רבבות ברואים ומשרתי עליון – מלאכים, שרפים, אופנים, אראלים, תרשישים וחיות הקודש, כיתות כיתות לאין מספר, אך אף אחד מכל אותם צבאות מרום דומה לבורא יתברך שמו, זולת האדם בלבד, שנאמר בו: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו). רק לאדם ניתנה הסגולה להידמות ליוצרו, בבחירתו, במידותיו ובקדושתו.
עוד מאיר רבנו השל"ה (שם), נדבך נוסף בביאור השם 'אדם': מלבד היות האדם לשון 'אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן', נקרא האדם על שם יצירתו מרגבי אֲדָמָה וְעָפָר!
ומה עניינו של עפר?
העפר מסמל את שיא הנמיכות והענווה שהכל דורכים עליו. אך מצד שני לעפר יש סגולה נצחית שאין לשום נברא אחר: לעפר אין עבר, אך יש לו עתיד אינסופי! והראיה המוכחת, בעת שמטמינים זרע קטן באדמה, כעבור זמן מה, צומח ממנו מטע שלם ומבורך של אילנות עושי פרי – כי העפר הוא המצמיח את כל הטוב והברכה שבעולם...
דווקא מתוך נמיכות הקומה, השפלות והביטול של העפר – צומח המפתח העיקרי לכל אבות ההצלחה בחיים! והמפתח הזה אינו אלא המידות הטובות, ההרגלים והקניינים הנכונים שהאדם רוכש בעמלו, להפוך אותו ל'אדם השלם!'.
יסודות הסדר והמשמעת לתת לגוף את צרכיו
האדם מורכב משני הפכים – גוף חומרי ונשמה אלוקית זכה: גוף בלי נשמה – הרי הוא פגר מת, שאין בו שום חפץ ומוטל לקבורה, ונשמה בלי גוף – אמנם קדושה היא, אך מה תועלת יש בה בעולם המעשה?
המטרה שלשמה ירדה הנשמה לעולם הזה היא להתחבר אל הגוף, ועל ידי החיבור הזה לפעול, לתקן ולגלות את מלכות ה' בעולם.
משום כך, כשבאים לגשת לעולמו של נער ולחנכו, חייבים להתחיל מן היסוד – חינוך הגוף.
חינוך להרגלים טובים, קניית מידות של דרך ארץ, נימוס, משמעת וסדר ברור בחיים שהם היסוד והבסיס לכל הצלחה: זמן קימה קבוע, זמני אכילה ושתיה מסודרים, שעות לפעילות, ושעות קבועות ללמידה ולעיון.
למה הדבר דומה?
לאדם המחזיק ברכב ורוצה לצאת עמו למסע ארוך: כדי שהרכב יהיה מוכשר לנסיעה בטוחה שיביא אותו למחוז חפצו, חייב הוא לתדלק אותו בדלק איכותי ולמלא את המיכל עד תומו. כמו כן, עליו לבדוק שמן ומים, לבצע טיפולים תקופתיים במוסך בזמן, ולא להזניח שום בורג. ורק כאשר הכל מטופל כראוי – הדרך סלולה ובטוחה לפניו!
כך הוא גופו ונפשו של הילד: כדי לקבל מן הנער תפוקה רוחנית, ריכוז בתורה, מידות טובות וחשק בעבודת ה' – חייבים לדאוג לצרכיו הגשמיים הבסיסיים, לסדר יומו ולבריאותו.
רק כאשר הכלי החומרי מסודר, ממושמע ובריא – הנשמה מאירה בתוכו במלוא עוזה וקדושתה.
שלושה שותפים באדם
כאן המקום להאיר בדבריו המאירים של רבנו האר"י הקדוש זיע"א בשער המצוות (פרשת יתרו), וכפי שהרחיב וביאר בזה בספר 'שמן ששון' (פרשת בראשית) בגודל קדושת מצות פריה ורביה כהלכה ובקדושה:
אמרו חז"ל (נדה לא.): "שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִין יֵשׁ בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ!".
עשרים חלקים נמסרים ביצירתו של הילד, עשרה חלקים נותן הקדוש ברוך הוא בעצמו – ביניהם: נשמה, רוח חיים, מאור עינים, שמיעת אוזנים, הילוכו ותבונתו. חמישה חלקים נותן האב – ממנו בא הלובן שבו, כגון העצמות, הגידים והציפורניים, וחמישה חלקים נותנת האם – ממנה בא האודם שבו, כגון הדם, הבשר והעור.
וכאשר מגיע קצו של האדם לאחר מאה ועשרים שנה, בא הקדוש ברוך הוא ותובע: 'הביאו את עשרת החלקים שלי', ונוטל את נשמתו ורוחו ומשיבם אליו.
שותפות זו אינה רק בעצם היצירה הגשמית, אלא עומדת ביסוד כל מלאכת החינוך: ההורים הם כלי קודש לפעול יחד עם השכינה הקדושה בבניין נפש הילד!
טעַם מצוות כיבוד אב ואם – השקעת המידות וההרגלים
על פי יסוד זה מבאר רבנו האר"י הקדוש בשער המצוות (שם) טעם מופלא בעומק מצוות כיבוד אב ואם:
פעמים רבות מצינו במצב שהבן עלה והתעלה בתורה וביראה אלף פעמים מעל מדרגת אביו, האב שרוי בבחינת 'קומה חמישית', והבן טיפס לפסגות גבוהות הרבה יותר. והנה האב נכנס אל החדר – האם מחוייב הבן התלמיד־חכם לעמוד מלוא קומתו בפני אביו הפשוט?
פוסק בעל ה'שמן ששון' (שם): בוודאי שחייב לעמוד בפניו ולכבדו בכל לבו!
ואף על פי שהאב ודאי מחוייב גם הוא לכבד את בנו על שזכה להיות גדול בתורה, מכל מקום חובת הבן כלפי אביו עומדת בעינה ואינה פוקעת לעולם!
כל זה מפני אותם קניינים והרגלים ראשוניים של נימוסים ומידות טובות שהאב והאם טרחו והשקיעו בגופו ובנפשו עוד מילדותו!
בחינוך הגוף של הרגלי סדר וניקיון, משמעת וערכים, הרי גם אומות העולם והגויים מקפידים עליו מתוך שכל והיגיון אנושי, אך אצל איש הישראלי מונחת מעלה עליונה יותר: נשמה אלוקית טהורה בעלת חמישה חלקים:
והחלק הראשון העיקרי והיסודי הוא ה'נפש' – מהותו היא רצון, כנאמר: "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם" (בראשית כג, ח), פירוש: אם יש את רצונכם.
ומכאן נפתח הפתח אל לב החינוך היהודי: הולדת הרצון הפנימי!
'חינוך אינו אילוף' – הוא הולדת רצון
הבחנה עמוקה, זכה וקדושה היתה שגורה על לשונו הטהורה של מו"ר אבא עטרת ראשנו, רבנו יורם מיכאל זצוק"ל: 'חינוך – אינו אילוף! חינוך – הוא הולדת רצון!'.
בכוח הזרוע וההרגל אפשר לאלף כמעט כל בעל חיים לעשות כל פעולה שבעולם: אפשר לקחת חתול פשוט ולאלף אותו עד שייעשה מלצר מיומן!
כשנדמיין זאת לעצמנו, הרי זה מחזה מרהיב: החתול מדלג על הבמה, נושא מגש קטן ועליו חמש כוסות קפה רותח, מוזג בצורה מדוייקת, מגיש צלחת עם שקית סוכר ומהלך בין השולחנות לתשואות הקהל האחוז התפעלות: 'ראו איזה פלא, חתול נעשה מלצר!'.
אך מה יתרחש באותו רגע כאשר יעמוד אדם מן הצד, ישלוף קופסה קטנה מכיסו וישחרר עכבר קטן אל רצפת האולם?!
החתול עומד עם המגש והקפה הרותח סמוך לשולחן הלקוח, אך ברגע שעיניו קולטות את העכבר – באותה שניה ממש הוא משליך את המגש באוויר! ברגע אחד הכל יישפך ויישברו הכלים על האורחים – שום דבר אינו מעניין אותו עוד! הוא שועט קדימה בכל כוחו לרדוף אחר העכבר, בבחינת "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהלים יח, לח).
כל זה מפני שאילפו אותו להיות מלצר – אך מעולם לא חינכו אותו להיות מלצר! לא הולידו בו שום רצון פנימי, טבעו החתולי שלו נשאר כפי שהיה. וברגע המבחן הראשון, המניע הטבעי פרץ החוצה וריסק את כל האילוף.
עבודת המחנך לעורר את התשוקה הפנימית אל הטוב
זהו לימוד נוקב ביותר לכל הורה ומחנך בישראל:
חינוך הנעשה בכפייה או באילוף חיצוני בלבד – סופו להתנפץ ברגע שהנער יפגוש את 'העכבר' שבו, את פיתויי הרחוב והיצר הרע, הכל ייזרק הצידה והוא ירוץ אל התאווה בכל כוחו.
החכמה האמיתית והיחידה היא להוליד את הרצון הטוב בתוך עמקי לבו של הנער! לחבר את הנפש אל מתיקות התורה, להטעים לו את נועם המצוות, לטפח בו את האהבה לה' יתברך מתוך שמחה, עד שהרצון העצמי שלו יהיה רק לרצות את הטוב, לבחור בחיים ולמאוס ברע מתוך הכרה פנימית שאינה נשברת לעולם.
לראות את היהלום שבבוץ ועבודת ליטוש הנשמה הטהורה
זקני רבותינו בעלי החסידות זיע"א היו רגילים לחזור ולשנן יסוד עמוק בנפש: כל ילד יהודי – הוא נשמה קדושה ועליונה! יהלום יקר, מאיר ונדיר מאין כמותו, ואין שום ילד בעולם הדומה לחברו.
אלא שעלינו לזכור תמיד: גם היהלום המובחר ביותר עלול ליפול לעיתים אל תוך בוץ עמוק, להתלכלך בטיט מטונף ומגושם, עד שכל הרואה אותו מן החוץ טועה לחשוב שמדובר בסתם אבן שחורה ופשוטה מן הרחוב... אך חובתינו לזכור היטב: אין זו אבן – זהו יהלום נצחי! הוא בסך הכל מצופה בקליפה דקה של בוץ, מכוסה בלכלוך שאינו מגופו.
מסור את אותו יהלום לידיו הנאמנות של איש מקצוע מומחה, אל מחנך היודע את מלאכת הקודש, הוא ימצא את הזווית המדוייקת כיצד לגשת אליו, יחל לנקות את הבוץ וללטש אותו בעדינות ובישוב הדעת – ולמחרת יתגלה לעיני כל יהלום מזהיר ומשובץ פאר, הראוי לעמוד בראש כתרו של מלך. את הנקודה הזו אסור לשום אב ואם, או מחנך לפספס לעולם!
כדי להצליח באמת בפרוייקט הקדוש והנשגב של החינוך, חייב כל מחנך לקבוע בליבו כלל ברזל: כל תלמיד שנכנס לכיתתך, כל בן וכל בת שהעניק לך הבורא – מלבד היותו בנך ובשר מבשרך, או תלמידך המופקד בידיך, זכור תמיד שיש בו חלק אלוק ממעל, נשמה טהורה וחצובה מכסא הכבוד, ומשום כך חובה עליך להתהלך עמו בזהירות עילאית.
עין טובה של ששת אלפים שנה
רבי יעקב יוסף מפולנאה בספרו צפנת פענח (פרשת וארא – ד"ה או יובן) ביאר את מאמר חז"ל (ראש השנה כג:) 'מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה'. כלומר – השמש תמיד רואה מולה אך ורק את הצד העגול, המואר והמלא של הירח, גם כשלירח ישנם גם ימים של מיעוט, חיסרון ופגימה, לעולם אין אותו חיסרון פונה כלפי השמש.
וכל זה, מפני שלשמש יש תכלית העין הטובה, יש בה עין מאירה ואוהבת שאינה מסוגלת לראות שום דופי וחיסרון בחברתה. עד לרגע זה ממש, עד לשניה זו של ששת אלפים שנות בריאה, משוכנעת השמש בכל לבה שהירח גדול ועוצמתי בדיוק כמותה, ומאיר את העולם באותה מידה ובאותו מעמד שוה! במשך ששת אלפים שנה הן (החמה והלבנה) משמשות יחד בעולם, ומעולם, אפילו לרגע קט אחד, לא עלתה בלבה של השמש תחושה של גאוה, התנשאות או עליונות על פני הירח.
הרי בראשית הבריאה נאמר: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (בראשית א, טז), הם נבראו באופן שווה ובאותה עוצמת אור בדיוק, אלא שבאה הלבנה וקטרגה לפני ריבונו של עולם בטענה של קטנות המוחין: 'ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?! וכי יכולים שני כוחות לפעול יחדיו במעמד שווה?'.
השיב לה הבורא יתברך: 'מה הבעיה? אם אני בראתי אתכם כך, בוודאי שאפשר! את משמשת כעת בצד זה של כדור הארץ, והיא משמשת בקצה השני, כעת הירח מאיר כאן בארץ ישראל, והשמש מאירה במדינות הים הרחוקות, עוד מעט תשוב השמש לכאן, ואת תעברי לשם – מה מקום יש לתלונות?!'. השמש שתקה, לא התלוננה ולא קינאה, מי התלונן ומי פתח במחלוקת? הירח! אמר לה הקדוש ברוך הוא: 'אם את מרגישה חיסרון? עינך צרה בשלמות חברתך? 'לכי ומעטי את עצמך!'!'.
ובכמה הצטמצמה והתמעטה הלבנה באותה שעה? אומר מו"ר רבנו יורם מיכאל זצוק"ל, על פי דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ג ה"ח): הירח נתמעט בשיעור של ששת אלפים ושמונה מאות פעמים! שמעו נא היטב יסוד נורא בחינוך ובמידות: קחו את הירח במלוא גודלו כיום, הגדילו אותו פי 6,800 – ונקבל את גודלה של השמש! במקום העצום הזה היתה הירח, ומכל העוצמה הזו הושלכה ונתמעטה מיעוט עצום, וכל זה אך ורק בשל צרות עין, קנאה והתמקדות בחסרונות!
כלל ברזל בחינוך – להבליע את החיסרון בצרור המעלות
מכאן אנו למדים הוראה חותכת לכל מי שחפץ להצליח בחינוך בניו, בנותיו ותלמידיו: לעולם אל תביט על החיסרון שאצל הנער!
אם אתה כמחנך עומד מול הילד ופנקס החסרונות בידך, סופר ומדקדק בו בכל שגיאה, אוחז בזכוכית מגדלת ומנפח כל פגם פי כמה וכמה, דע לך נאמנה: אינך מסוגל לפעול שום דבר בנפשו של הנער, שום השפעה לא תצמח ממך, ורק חורבן תביא עליו! במצב כזה, המעשה הישר והאמיתי ביותר שתוכל לעשות הוא רק לגשת להוריו ולומר: 'אינני מסוגל לחנך אותו, קחו אותו למוסד אחר, אל תשחיתו כאן שנה תמימה לריק!'.
אם כמחנך אתה רוצה באמת להצליח ולפתוח את מנעולי לבו? התמקד אך ורק בכל המעלות, הנקודות הטובות והאורות הטמונים בקרבו! אמנם, מחנך טוב רואה ומזהה גם את החיסרון, ובוודאי שתפקידו לסייע לתלמיד לתקן, לעדן ולעבוד על פגמיו, אך זאת בתנאי אחד ברור: להבליע את אותו חיסרון בתוך צרור עצום של מעלות של שבחים, אהבה ועין טובה!
כאשר הילד מרגיש שהמחנך מאמין בנשמתו, רואה את היהלום הטהור שבו ומתפעל ממעלותיו – ממילא הבוץ נושר מאליו, והאור האלוקי שבקרבו בוקע ומאיר לכל סביבותיו.
סוד הזריחה והשקיעה בנפש
סוד עצום בתורת הנפש ובהנהגת החינוך מגלים לנו רבותינו:
לכל נשמה בעולם יש בחינה של זריחה ויש בחינה של שקיעה!
לכל אדם נגזרה תקופה מדוייקת משמים שבה צריכה שמשו לזרוח, להאיר ולהשפיע את אורה בתוך הבריאה.
השאלה הגדולה איננה האם הוא יאיר – אלא מתי הוא יאיר, באיזה שלב ובאיזה פרק של חייו!
יש מי ששמשו מפציעה כבר מנעוריו בשחר ימיו, ויש מי שעוברים עליו ימים, חודשים ושנים שבהן שמשו עדיין גנוזה ומכוסה.
ובטרם בקע עמוד השחר, כל עוד שרוי הנער באפלת הלילה, חושך כבד מאפיל על עיני כל הרואים – עליך לעמול!
בתוך האפלה קל מאוד לטעות, להסתפק ולהתלבט על כל מהותו ועתידו של הנער, אך ברגע ששמשו החלה להפציע ולזרוח – כבר אין עוד שום מקום לטעות!
למה הדבר דומה?
לאדם הנכנס אל תוך חדר השוררת בו חשכת לילה מוחלטת: בכל צעד שהוא פוסע – הוא נתקל בכסא, נחבט בשולחן, מועד, נופל, וחס ושלום שובר ידיים ורגליים מתוך בהלה ואי-ראייה!
לעומת זאת, כאשר מדליקים את האור באותו החדר ממש: האם השתנו הרהיטים?! האם הזיזו את השולחן או שינו את מקום הכסאות?!
לא ולא, הכל נשאר בדיוק על מקומו!
אלא, שכעת יש אור!
ומכיון שיש אור – רואים את המציאות, פוסעים בנחת, ואין נתקלים עוד בשום מכשול.
את המשל המאיר הזה, העמידו מול עיניכם בכל יום בחינוך הילדים:
גם אם בשעה זו ממש אתה מביט בבנך או בבתך, ובעיניך כעת הילד הזה נחשב ל'חלש', בלתי מוצלח, כושל, ואולי כבר הספיקו להדביק עליו תוויות של 'אבחון פלוני' וקבעו שאינו מסוגל להתקדם, זכור – עוד לא הגיעה שעתה של שמשו לזרוח!
נכון, עתה הוא שרוי עדיין בשעת הלילה שלו, בשלב ההבשלה וההכנה, אך ברגע שיגזור הבורא יתברך שמו ותפציע זריחתו – יבקע מתוכו אור אלוקי אדיר, ואתה בעצמך תעמוד נדהם ולא תכיר כלל את עוצמת אלומת האור המיוחדת שתעמוד מולך לתפארת בית ישראל!
בכל ילד חקוקים תוי נגינה מיוחדים לו
אם חפצים אנו לזכות ולראות פירות מבורכים ביוצאי חלצינו ובתלמידינו, מוכרחים אנו לקבוע יסוד בנפש: לכל ילד וילד נתן הבורא מסלול ייחודי, נתיב משלו וצליל מיוחד המפעפע במעמקי נשמתו!
כשם שבחכמת הנגינה ישנם אין ספור מקצבים, סולמות ומנגינות – יש ילד שנפשו מנגנת בצליל שקט ורגוע, יש ילד שנפשו סוערת, גועשת ומלאה צלילים רועשים של מרץ ועשיה – כך בכל נפש יהודית חקוקים תווים מדוייקים שנמסרו לה מן השמים!
תפקיד האב והמחנך אינו לכפות מנגינה זרה על מיתרי לבו של הנער, אלא לזהות היטב באילו תווים ניחן, ולדעת לנגן בהם בעדינות ובתבונה כדי להובילו אל מקומו השלם בעבודת ה'.
זהו עומק כוונת שלמה המלך עליו השלום ברוח קודשו: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו). דייקו חכמינו בלשון הפסוק: על פי דַּרְכּוֹ – ולא על פי דַּרְכְּכֶם!
לא על פי מה שהורגלו ההורים, ולא על פי תבנית קבועה שקבעו לעצמם.
גם כאשר זיכה אותך הבורא בעשרה ילדים המפזזים בביתך לאורך ימים ושנים טובות, אל תעיז בשום פנים ואופן להשוות בין אחד לחברו!
אין לך עוול גדול וקלקול בחינוך יותר מן ההשוואות: 'מדוע אינך שוקד כמו אחיך הבכור...', 'רְאֵה כיצד אחותך מסודרת וממושמעת...' וכדומה.
כל ילד הוא עולם מלא בפני עצמו, שונה בתכלית השינוי מרעהו בנטיותיו, בכוחותיו ובאתגריו.
עליך לשפוך נפשך בתפילות שאינן פוסקות לפני ריבונו של עולם, שיתן בליבך חכמה ותבונה למצוא את המסילות הנכונות שיחדרו אל לבו של כל אחד ואחד.
אהבת רבקה את יעקב – נתינת אמון בילד
כאן נדרשת מן ההורים, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר מכל מלמד ומחנך בישראל – מסירות נפש עצומה, בנתינת אמון עמוקה ואהבת אמת ללא סייג: תן אמון בנער!
האמן בכוחות הגנוזים בו, העצם את כשרונותיו, רומם את רוחו ואל תדכא את נפשו.
ראו מה מלמדת אותנו התורה בפרשת תולדות: "וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כה, כח).
רבקה אמנו, בתבונתה וברוח קודשה, הבינה לעומק שהציר היחיד שעליו עומד כל החינוך כולו הוא אהבה בלי גבול, נתינה שאינה פוסקת, אכפתיות אמיתית מכל כאב ומכל שמחה של הנער, ואמונה מוחלטת ביכולתו לגדול ולהאיר.
אך אם יעמוד האדם ויחפש תמיד אחר פגמים, יספור חסרונות ויטיח ביקורת בלתי פוסקת – זוהי טעות מרה ונזק שאין לו תרופה.
וכאשר הנפש מתמלאת באהבה ובאמון, נפתח השער לחינוך עמוק יותר – חינוך כוחות הרצון: להרגיל את הילד שלא להיות משועבד ורמוס תחת גחמות לבו, אלא לשלוט בתאוותיו ולדעת מהם גבולות נכונים.
בין שש-עשרה שעות לעשר דקות של שפע בפרנסה
זאת ועוד, בכל בית יהודי עמל הפרנסה נחוצה וחיונית לאדם עבורו ועבור בני ביתו, אך אין לה רשות בשום אופן להפוך לתכלית הכל בחייו:
עמוד התווך והציר המרכזי של כל עניין הפרנסה, הוא אך ורק בכח מידת האמונה הטהורה!
כאשר אדם מאמין באמת ובתמים, כי הקדוש ברוך הוא, זן ומפרנס לכל בריותיו – מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ברור לו כשמש בצהריים, שכל מה שנקצב לו בראש השנה, יגיע לידו ללא ספק!
ומאידך, מה שלא נגזר עליך להרוויח – אפילו תאחז בו בשתי ידיך בכל הכח, הוא יחליק בין אצבעותיך ויעלם.
אין זה משנה כלל אם תשקיע שעה אחת קלה של מלאכה, או שתרוץ ותתייגע שש-עשרה שעות מפרכות ביום, מה שקצוב משמים – ייכנס, ומה שלא – לא ייכנס לעולם!
דוגמא לדבר:
פעמים שאדם יושב בחנותו, ובלי עין הרע הקופה אינה פוסקת מלתקתק מן הבוקר ועד הערב, קונים נכנסים ויוצאים בתנועה מתמדת, והוא אומר בלבו בסיפוק: 'הלוואי וכך יהיה תמיד...'.
ופעמים מגיע יום שבו במשך עשר שעות שלמות לא נכנס אדם, ולא נמכרו מוצרים בחנות אפילו בעשר אגורות!
לבו של הסוחר נשבר בקרבו, רוחו נשברת וייאוש מכרסם בו.
והנה, עשר דקות לפני נעילת הדלתות, נכנס לקוח אחד בלבד, עומד מול הדלפק ואומר בנחת: 'אמור נא לי, האם יש לך מוצר פלוני במחסן? שים לי מאה יחידות מזה, שלוש מאות מזה, שבע מאות מזה, חמש מאות מזה ומאתיים מזה!'.
פרנסה של ארבעה חודשי חורף שלמים נחתמת בעשר דקות קצרות!
פותחים את דלתות המחסן, מעמיסים משאית מלאה סחורה, ובסוף אותו יום רושמת הקופה מחזור של כמה מאות אלפי שקלים!
מי עשה את כל זה? עשר שעות של ריצה? לא ולא – אלא גזירת הבורא יתברך שמו!
כל העסק המשא ומתן אינם אלא 'כלי' להשתדלות גרידא, חובת האדם להקים עסק ישר, לנהלו על פי הוראות השולחן ערוך, ביושר, בקדושה, ביראת שמים ובמשא ומתן באמונה – זוהי מתנה ענקית מאתו יתברך, ומעבר להשתדלות כשרה זו אין לאדם לרדוף אחר שום תחבולות.
ואדרבה, הסגולה הבדוקה והאמיתית לפרנסה ברווח, לכך שהקופה תתקתק והשפע יזרום, הוא על ידי שלא לפסוק מלימוד משניות ומאמירת תהילים בכל עת פנוי.
מי שנוהג בסדר הזה, יראה עין בעין פלאי פלאות כאשר יפתחו לו שערי שמים וגשם של לקוחות יציף את פתחו, ושפע הפרנסה יתרבה לו כחול אשר על שפת הים.
הולדת הרצון וחינוך הנשמה בכח הזריזות
עם כל חשיבותה של הפרנסה, עלינו לזכור תמיד, כי ביחס למלאכת החינוך – עניין הפרנסה הוא פרט שולי בלבד!
החלק המרכזי והבוער ביותר הוא חינוך הנפש – הולדת הרצון בלב הבנים והבנות!
מלאכת הקודש של ההורים היא להצליח להוליד במעמקי לבם של הבנים את התשוקה הבוערת להיות קדושים וטהורים, להיות נקיי דעת ויראי אלוקים באמת. ובקרב הבנות – לטעת תשוקה פנימית להיות צדקניות, בעלות חסד, צנועות, חרוצות ונאמנות.
אבותינו הקדושים היו משננים תמיד פתגם שנשמו וחיו אותו בכל יום: 'זריזות – חצי מזל'.
הזריזות בעבודת ה' ובמידות טובות מנערת את העצלות והתרדמת, ומכניסה חיות של קדושה בנפש.
ומעל כל אלו מתנשאת מדרגה עליונה ביותר, שאינה שווה לכל נפש אלא דורשת הכנה וזיכוך עמוק, והוא – חינוך הנשמה!
עומק החינוך היהודי מיוסד על מסירות נפש של המחנך, על ידי ראיית הפנימיות, על דבקות בה' יתברך בכל תנועה, ועל השלת הקליפות הגשמיות עד שהאור האלוקי מאיר את כל ישותו של הילד, שהיא הפסגה והתכלית שלשמה ירדה הנשמה לעולם הזה.
כששולחן שבת עם מו"ר אבא זצוק"ל נעצר...
את ההרגל הזה לשליטה ולמשמעת חייבים להטמיע מגיל צעיר מאוד. וכאן אעלה זיכרון קדוש מימי בחרותי:
כאשר הייתי אברך צעיר, הייתה לי רגילות קבועה לאורך תקופה ארוכה ששאלות בענייני הנהגה וחינוך שהיו נצברות בלבי במשך השבוע, הייתי ממתין עמם עד לשולחן שבת קודש, וכאשר ישבנו בצוותא בצילו של מו"ר אבא רבנו יורם מיכאל זצוק"ל, הייתי מוצא שעת כושר ושואל.
פעם אחת, בסביבות השעה שמונה וחצי או תשע בליל שבת, שאלתיו שאלה יסודית: 'אבא, עד איזה גיל חייבים ההורים להגיע למצב של משמעת מלאה וגמורה עם הילדים בבית?'.
זו הייתה אחת השאלות שזכו לתשובה הארוכה, העמוקה והמקיפה ביותר ששמעתי מימיי!
ברגע אחד נעצר כל שולחן השבת: הגשת המאכלים דממה, הכל עמד מלכת, והרב החל לנתח סוגיות, מהלכים ורבדים עמוקים בנפש הילד ובסדרי החינוך בזה אחר זה!
נדמה היה כאילו חלפה דקה קלה, ולפתע אנו מביטים בשעון והשעה כבר רבע לאחת בלילה! פתאום נזכרו כולם שעוד לא הגישו אפילו את הדגים של סעודת ליל שבת... מי דיבר בכלל על מנת הבשר...
ומתוך אותם משפטים עמוקים וכבדי משקל שיצאו מפיו קבע הלכה למעשה:
הורים חייבים להגיע למצב של שליטה מלאה ומשמעת מוחלטת בבית עד גיל שבע או שמונה לכל המאוחר!
את חלון הזמן הקריטי הזה אסור בשום פנים ואופן לפספס, מי שאינו קונה משמעת בשנים אלו – יתקשה מאוד לתקן זאת בעתיד.
רוח הבית – הקרקע הבטוחה לצמיחה
מכאן אנו שבים אל שורש הכל:
הבסיס האיתן והערובה הגדולה ביותר להצלחתם של הילדים ולשגשוגם בחיים – היא טיבו ורוחו של הבית שבו הם גדלים, מהו הרקע השורר בין הכתלים? האם הבית רווי בשלום וברוגע, באהבה ובשפה של תורה, או שמא שוררים בו מתחים ורדיפת מותרות?
כאשר האדמה הביתית ספוגה ביראת שמים, שום עקשנות וסערה אינן יכולות לקלקל את הנטיעות, וכל אותם כוחות עזים מתעלים ונעשים לכלים מבורכים להרבות כבוד שמים בעולם.
ילדים הזוכים לגדול בבית שבו יסודות החינוך ברורים, אשריהם ואשרי חלקם, יש בידיהם את כל התנאים והכלים לפרוח ולהצליח בכל דרכיהם.
לעומת זאת, ילדים הנאלצים לגדול בבית שכל מהותו כעסים ומריבות בלתי פוסקות, כל הכוחות מתבזבזים על פחד, חרדה והישרדות יומיומית, ואז קשה להם מאוד מאוד להצליח בחיים!
אך כאשר הבית בריא ומיוסד על אדני התורה, כל כוחות הנפש של הילד – ואפילו העקשנות הקשה ביותר, מוצאים את מקומם הנכון, מתעדנים ונעשים לכלים מבורכים להרבות כבוד שמים ולהעמיד דורות של גדולי עולם.
שק הגומי של התאווה וההסתפקות במועט
שני עמודים מרכזיים מעמידים את כל מלאכת החינוך כולה: נתיב של 'סור מרע', ונתיב של 'עשה טוב'!
בנתיב של 'סור מרע' – חובה עלינו לזכור תמיד את הפסוק: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא). היינו, נטייתו הטבעית הראשונית של הילד היא נטיה אחר החומריות והתאוות הגשמיות, ובזה נדרשת עבודה עצומה של תפילה מעומק הלב, היגיון בריא, ישוב הדעת וסייעתא דשמיא, כדי לגעת במיתרים הנכונים בנפשו של הילד.
כאשר הוא נמשך ורוצה דברים אסורים, במקום לפתוח עמו במלחמה של צעקות, יש להסביר לו בנחת מדוע הדבר אסור, מדוע הוא מסוכן לנפשו ומדוע אין זו דרכנו.
אמנם לעיתים נדרש המחנך להיות תקיף, כבד ונוקשה יותר – הכל לפי שעת הצורך, אך העיקר הוא להשריש בנפשו את השליטה המוחלטת על התאווה!
אין לאדם שום היתר למלא את כל תאוות לבו, ומטעם פשוט – כי לעולם לא יצליח להשביע אותה!
בספרי החסידות הקדושים מובא יסוד נורא: מי שרודף כל ימיו אחר מילוי תאוותיו – חי בריקנות אינסופית ובשברון לב תמידי.
התאווה נמשלה לשק של גומי – כמה שתשפוך לתוכו עוד ועוד חפצים ותענוגים, השק רק נמתח ומתרחב, ולעולם הוא נראה ריק וחסר!
אך בעת שמרגילים את הילד מגיל קטנות לשבוע מדבר מועט, להכיר טובה ולהסתפק בחלקו – אותו דבר מועט ממלא את כל ישותו בשמחה עצומה, באור ובנחת רוח שאין להם קץ.
ה'עקשנות' אינה מידה רעה אלא 'מנוע' לגדלות בתורה
פעמים רבות מתמודדים ההורים עם ילד שלצד נשמתו הגבוהה והייעוד העצום שמצפה לו בעם ישראל – הוא מתגלה כילד קשה עד מאוד, בעל עקשנות של ברזל.
כאן נדרשת הבחנה חדה: אין העקשנות בהכרח מידה רעה!
אדרבה, מי שיושב ולומד תורה בישיבה – אם אין בו מידה של עקשנות, קשה לו מאוד להצליח להיות גדול בישראל...
אם אין בו עקשנות, יום אחד יקום לתפילה ולסדר בשש בבוקר, ולמחרת יגרר במיטתו עד תשע, אך העקשנות הקדושה מעמידה אותו יום יום, כחייל על משמרתו, בשש בבוקר על הרגליים בבית המדרש!
אם נתקל בסוגיא קשה ולא הבין מהלך בדברי התוספות או הבנה ברא"ש – העקשנות אינה מניחה לו, הוא יתעכב עוד שעה, עוד יום ועוד עשרים שעות רצופות, עד שייצא מן הסוגיא כשהמהלך בהיר, שגור ומדויק על לשונו.
אלא שכאשר הילד עדיין קטן, העקשנות הזו פורצת באופנים מגושמים של מרידה וקשיות עורף.
תפקיד ההורים אינו לשבור ולרסק את כוחו של הילד, אלא לנתב את העקשנות אל האפיקים הנכונים!
להמיס את הגסות ואת המרדנות, לקנות שליטה והנהגה עליו, ולהפוך את כח ההתעקשות הזה למנוע אדיר של התמדה בעמלה של תורה ויראת שמים.
בין שוטר למחנך – האשליה של משמעת הברזל
עלינו לזכור תמיד כי כל ענייני המשמעת, הסדר וההרגלים החיצוניים – אף שהם נחוצים עד מאוד לקיום המסגרת – אינם אלא פרט חשוב אך שולי בעצם מהות החינוך!
החלק הפנימי והמרכזי הוא חינוך הנפש – הולדת הרצון בלב הבנים והבנות, ומעל מדרגת הנפש מתנשאת המדרגה העליונה של חינוך הנשמה – אותו חינוך יהודי שורשי, הנוגע במישרין בחלק אלוק ממעל.
משום כך, כאשר ניגשים לדון במלאכת החינוך, חייב האדם לברר היטב: לאיזה תחום שייכת כל פעולה ומהי מגמתה הסופית.
אדם שאין לו השגה בעומק נפש הילד, שופט הכל במבט שטחי ואינו יודע להבדיל בין עיקר לטפל:
יש מי שמתהדר בתואר 'מחנך דגול' אך ורק מפני שהוא מצליח להשליט בכיתה סדר מופתי ומשמעת נוקשה, אך האמת היא שהוא אינו ממלא תפקיד של מחנך כלל, אלא תפקיד של שוטר!
ישנו שוטר העומד בצומת ומשליט סדר בתנועת המכוניות, וישנו שוטר הלובש מדי מחנך ומשליט שקט בין כותלי הכיתה – הוא לא נגע בנפשו של הנער, לא עורר את רוחו, ולא פתח את שערי לבו!
אמנם מחנך מוכרח לאחוז גם בפן מסוים של קביעת גבולות, משמעת והרגל – אך כל זה אינו אלא מבוא, פרוזדור והקדמה בלבד, כלפי חוץ הדבר נראה כמחזה של משמעת ברזל, אך אם לא נולד שם רצון פנימי וחיבור של אמת – הבניין כולו עלול להתרסק.
דוגמה אישית כשורש החינוך
וכאן מתגלה סוד הסודות של התורה הקדושה בפרשת קריאת שמע:
נאמר: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו, ו), ורק לאחר מכן נאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם!" (שם פסוק ז).
למדו מכאן רבותינו יסוד נוקב לכל הורה ולכל מחנך:
אם הדברים אינם מונחים תחילה 'על לבבך' שלך – אין שום תועלת במה שתנסה לשנן אותם לבניך!
אינך יכול לדרוש מן הילד אהבת תורה, אם אינו רואה אותך שוקד על הספר בחשק ובמתיקות,
אינך יכול לתבוע ממנו להימנע מכעס ומצעקות, אם הבית מלא ברוגז ובטריקת דלתות. ואינך יכול לדבר עמו על צניעות וריחוק מתאוות, כאשר הוא רואה את עיניך משוטטות אחר כל הבלי העולם הזה!
הדוגמה האישית של ההורים היא כלי החינוך העוצמתי והבלעדי הפועל על נשמת הילד!
הילדים אינם שומעים את מה שההורים אומרים בפיהם – הילדים מקליטים ומפנימים את מה שההורים עושים בפועל.
כאשר האב והאם חיים באמת את ערכי התורה, בענווה, ביראת שמים, בשלום בית אמיתי ובעין טובה – האור הזה מחלחל מאליו אל תוך נפשות הילדים, מוליד בהם רצון פנימי טהור להידבק בדרכי אבותיהם, ומעמיד דורות ישרים ומבורכים המאירים את העולם.
שבירת תופעת נוער ה'בא לי'
בדורנו היתום פשתה מחלה עמוקה, מילים משונות שמעולם לא נשמעו בדורות שעברו, ילד עומד מול הוריו ואומר בחוצפה: 'בא לי!'.
וכי מפני שכעת 'בא לך' צריך כל כדור הארץ לעצור מלכת?!
וכי העולם הזה הוא הפקר שכל תאווה רגעית חייבת להתמלא מיד?!
בדורות הקודמים לא הכירו כלל את המושג הזה, לא היתה מציאות שבה הרצון הגשמי הפעוט נעשה כעריץ שמנהל את האדם!
היענות עיוורת לכל גחמה של 'בא לי' היא סכנה מוחלטת לעתידו המוסרי והרוחני של הילד.
ומתוך שליטת הרצון עולים אל המדרגה העליונה ביותר – 'חינוך הרוח', לחנך את הנער להיות איש רוחני ומרומם: שיראה בחוש ובדעת צלולה שכל ענייני החומר, התאוות, התענוגים והחפצים הגשמיים אינם אלא טפל גמור בחיים, והעיקר הנצחי הם – ערכי התורה, זיכוך המידות, יראת שמים טהורה, והדבקות בבורא יתברך שמו.
הצורך בהצבת גבולות לכוח התאווה
הורים החפצים באמת לראות פירות מבורכים ופירות פירות ביוצאי חלציהם ובדור ההמשך, חייבים לתת את דעתם על יסודות מוצקים של משמעת וגבולות, וראש לכל: הצבת גבולות ברורים לכוח התאווה!
אין התאווה דבר שלילי ומאוס מעיקרו. אדרבה, התאווה והתשוקה הן כוח עצום, חיוני והכרחי שהטביע הבורא יתברך בבריאה כולה כדי לקיים את העולם: אילולא חש האדם תאווה וחשק לאכילה – היה שוכח להזין את גופו ומתמוטט ברעב, אילולא הרגיש צורך עמוק ועז לשינה – היה גופו קורס ונפשו היתה יוצאת מדעתה.
התאווה היא מנוע הקיום, אך אסונה הגדול מתחיל כאשר היא פורצת מחוץ לגבולותיה.
התפקיד העליון המוטל עלינו כהורים ישרים הוא להציב גבולות ברורים לתאוותיו של הילד, וכפי שכבר אמרו רבותינו ז"ל במדרש (קהלת רבה, פרשה ג – אות יב): 'אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ – יֵשׁ לוֹ מָנָה, רוֹצֶה מָאתַיִם!'.
מי שמחזיק כיום במיליון שקלים, מתייגע ומזיע מחר להשיג שני מיליון, והאם לאחר שהשיג שני מיליון הוא נרגע ושבע? מה פתאום! אותם שני מיליון רק פתחו לו את התיאבון פי כמה!
זהו עומק זעקתו של שלמה המלך עליו השלום: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה, ט).
אם ההורים אינם מציבים גבול, אלא ממלאים כל גחמה שהילד מצביע עליו – הם מגדלים במו ידיהם אדם רעב, חסר שקט ומתוסכל, שלעולם לא ימצא מרגוע לנפשו.
אך אם מרגילים את הנער עוד מקטנותו לגדר את תאוותיו, לדעת לעצור, לשבוע במה שיש לו ולשמוח בחלקו באמת – הוא גדל אדם שמח, מאוזן, בעל ישוב הדעת ורוגע פנימי.
זהו נכס נצחי שאי אפשר לקנותו בשום הון שבעולם, אלא מקבלים אותו אך ורק בביתם של אבא ואמא טובים – ושם בדיוק נמדדים ונבחנים הורים אמיתיים בישראל.
האושר שבגבולות מול פיתויים לעומת אסון הבתים ללא גבולות
ניסיון החיים מוכיחים בעליל, כי ילדים שגדלו בבתים מופקרים ללא שום גבולות, בתים שכל גחמה ורצון מולאו מיד ללא מעצור, גדלו להיות ילדים פראי אדם, וחסרי מעצורים.
החברה מקיאה אותם מתוכה מהר מאוד, איש אינו מסוגל לשאת את נוכחותם, את אנוכיותם ואת חוצפתם. גם אם היה להם עושר מופלג, ייחוס רם ומעמד חיצוני – שום דבר מזה לא החזיק מעמד והם לא שרדו!
גם בעתיד, חיי הנישואין שלהם קורסים ומתרסקים בזה אחר זה, כי מושג הנאמנות רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב, שהרי מעולם לא למדו לעצור את יצרם, וממילא כל הצלחה אמיתית נשמטת מידיהם.
לעומת זאת, ילדים מאושרים באמת הם אך ורק ילדים שגדלו עם גבולות נכונים, ברורים ואוהבים, כי זוהי הטובה הגדולה והנצחית ביותר שמעניקים אבא ואמא לילדם: להרגילו לשלטון על התאווה!
הביטו בהשלכות המופלאות של חינוך כזה לחיי הנישואין שלו לעתיד לבוא:
כאשר ישא אשה – ישמח בה יותר מכל כדור הארץ כולו!
רעייתו תהיה בעיניו כמלכה יחידה ומרוממת, הוא יכנס לביתו בשמחה, וְיֵצֵא מפתח הבית שָׂבֵעַ, רגוע ומיושב. גם ברחוב, שום פיתוי ותאווה לא יפילו אותו כמלוא נימא, הוא יצליח לעמוד איתן מול כל גלי הפריצות של הדור!
כל זה, מפני שאבא ואמא הקנו לו כבר מנעוריו קניין נצחי של שליטה על החושים, הרגילו אותו לשבוע ולשמוח במה שחנן אותו הבורא, ולחיות מתוך שביעות רצון פנימית.
אדם כזה מוכרח להצליח בכל אשר יפנה!
'והיו הדברים האלה על לבבך' – ארס המחנך המזויף
חובה עלינו לזכור: תחילה עלינו להשקיע את כל אלו בעצמנו פנימה, רק אז נגלה איזה רושם נפלא פועלים הדברים בנפש הילד.
זהו עומק הפסוק: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו, ו) – רק כאשר דברי התורה חדורים ובוערים על לבבך שלך, אזי מתקיים ההמשך: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם!" (שם פסוק ז).
אז כל דיבור היוצא מפיך יתקבל כקודש קדשים וייחרט בנפשם לעד!
אך אם חלילה הלב אטום ומזויף, הדבר דומה לאותו מחנך שאינו מניח תפילין בעצמו, ועומד מול תלמידיו ודורש בלהט על חובת הנחת תפילין... לא רק שלא ישמעו לקולו, אלא שכל מילה היוצאת מפיו מעוררת בקרבם תגובת נגד – כארס של נחש, אשר מוטב היה לו שלא היה פותח את פיו כלל ולא דורש ברבים.
מעין החכמה
1. בספרנו 'במסילות המועדים - אלול' (עמוד 165) הבאנו כך:
סיפר פעם אבא זצ"ל מעשה מצמרר שהתרחש בבית ספר מסויים באחת הכיתות.
באחד הימים, התגלה לאסונם של מנהלי המוסד מחזה מבהיל: אף אחד מן התלמידים שבאותה כיתה אינו מניח תפילין כלל! הנערים היו מגיעים בכל בוקר לתלמוד התורה בשעה שמונה וחצי, לאחר זמן התפילה הרשמי, מבלי שאף אחד מהם הניח תפילין או פתח סידור.
הנהלת המוסד נרעשה, ושיגרה מכתב דחוף ובהול אל כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זיע"א, כדי לבקש עצה ותרופה למצב הרוחני הקשה של הנערים.
הרבי מליובאוויטש הביט במכתב, והשיב להם מיד במילים קצרות וחריפות: 'בדקו נא מיד ובדחיפות עם המלמד והרבי של אותה כיתה - מדוע הוא עצמו אינו מניח תפילין?!'.
מנהלי המוסד נדהמו, והלכו לבדוק את הנהגתו של אותו מלמד. והנה התברר הפלא הנורא: אותו מחנך היה קם בכל בוקר בשעה מאוחרת, ומחמת הלחץ והריצה להגיע בזמן לתלמוד התורה, לא היה לו פנאי להניח תפילין ולהתפלל... הוא היה נכנס לכיתה ללא תפילין וללא יראת שמים, ובעוונותיו היה עומד מול הילדים ודורש בפניהם דיבורים גבוהים על חובת הנחת תפילין וקדושת התפילה!
ראו מה זה! המחנך הזה היה מגושם, מלוכלך ופגום, וכאשר עמד והטיף להם מוסר – הדבר פעל בלב הילדים פעולה הפוכה לחלוטין, וגרם להם למאוס במצווה!
זהו יסוד נוקב: אדם שאינו נקי בגזל, ואוחז בממון שאינו שלו – אם יעמוד ויטיף לבנו: 'בני, היזהר כמפני אש מעוון גזל!', הדיבור הטמא שלו יפעל בדיוק את ההפך, והבן יפול בעוון גזל קשה. אדם שפגום בעצמו בענייני קדושה וצניעות, ויבוא ויצווח על בנו: 'התקדש והיזהר!', הבן יפלוט את הדיבור ויפול למחוזות אפלים.
על דרך זה כבר אמר שלמה המלך בחכמתו: "מוּסַר אֱוִילִים" (משלי טז, כב). כל מה שתאמר ותטיף מתוך שפתיים טמאות ולב חלול – יוליד במציאות תוצאה הפוכה ומזעזעת לחלוטין, כי לא דיברת מתוך יראת שמים אמיתית.
2. החזון איש (אמונה ובטחון, פרק ד - אות טז) כתב וז"ל: מן המפסידים היותר עיקריים, היות מלמד לרבים בלתי שלם במדותיו, המחנך הבלתי שלם הפסדותיו כפולים, אחרי שאין תוכו כברו, אין דבריו נכנסין אל לב החניך, ולא עוד אלא שלומד ממעשיו יותר משיעוריו, והתייחסות הרב לתלמידיו דורשת תכונות תרומיות וּמִצּוּי המדות, וכאשר מייסר את תלמידו בביטוי גס וזעקת רוגז על העול אשר עשה, מתערב כאן רע וטוב, אם יש כאן תועלת תוכחה והחניך מתעורר על חטאו וגומר בלבו שלא לשנות חטא זה.
יש כאן ענין רע שהחניך מתרגל בגסות ובקפדנות המקבל מרבו שרואהו משמש במגונות אלו בשעת תוכחתו, וגדול שימושה יותר מלימודה, והתלמיד מחקה תמיד את רבותיו, ועל הרוב גם התוכחה לקויה כשמתלוה עמה ממדות הלא טובות, וכאשר יתמיד החניך לעמוד לפני מחנך בלתי שלם יתמיד לנחול מדות הרעות מן המחנך.
ובהיות המחנך מחזיק עצמו לאיש השלם, כליל מדות הטובות, וכל גנותות שעושה הן נעשות בגאוה ובוז, גם חניכו מתרגל בתעתועיו לעשות תועבות על טהרת תרומה, והמחנך הזה יפרה וירבה תולדותיו כדמותו וכצלמו, ובהיות המחנך ריק מחכמת התורה בעמל ההלכה ונכשל על ידי עץ בצללי התנגדות לבעל הלכה נוחל ומנחיל גם לחניכיו פרי עוונו.
המחנך או ההורה הדורש את מה שאין בו – דומה לאדם הרואה שריפה שפרצה בביתו, ובמקום להביא מים, נוטל ג'ריקן של בנזין ושופך על הלהבות כדי 'לכבות' את האש...
ואז הוא עומד משתאה: כיצד זה להבה קטנה של מטר הפכה בבת אחת לגל של ארבעים מטר אש מכלה?!
התשובה ברורה: הרי שפכת בנזין לתוך המדורה!
אתה רוצה שהדברים יעשו רושם? עליהם להיות תחילה 'על לבבך!'
אי אפשר לעמוד ולדבר עם הילדים על ישוב הדעת, צניעות וערכים, כאשר האם או האב מסתובבים שעות רבות ביממה עם מכשיר טלפון קשור לאוזנם, מפטפטים ללא הרף וממלאים את החלל בהבלים.
כיצד הורה כזה רוצה לצפות להגיע אל לבו של הילד?!
מפתח הכניסה לעולם החינוך בגילוי שפת הנפש היחודית לכל ילד
והנה נפתח לפנינו פתח של אור, דרכו ניתן לרכוש כלי יסודי למלאכת החינוך – בגוף ובנפש:
אין מקום להיבהל מקשיים ומנפילות, העיקר הוא לזכור תמיד כי לכל ילד יש שפה משלו ונתיב התנהלות המיוחד אך ורק לו!
כאשר ההורה משליט סדר בעצמו, חי בדוגמה אישית של קדושה, ומחפש בסבלנות את השפה המדוייקת לנפש ילדו, הוא זוכה להעמיד בנים ובנות מאושרים, העומדים איתן ומאירים את העולם כולו.
עוד לא נברא בעולם ילד הדומה לאחיו באמת:
יש ילד שחונן בחריפות שכל נדירה, מוחו קודח ומבריק – וזו מתנת שמים עצומה, אך לעיתים קרובות, מתחת לאותה חריפות שכל מסתתרת רגישות עמוקה עד אין קץ!
חריפות השכל נוטה לכסות על רחשי לבו ועל פגיעותו, ואם ההורים ישפטו אותו רק לפי חכמתו ויתעלמו מרגישות נפשו – הם עלולים חלילה לאבד אותו מן העולם!
ולעומתו, אחיו באותו הבית – רגשותיו מצומצמים, תפיסתו איטית וצרכיו אחרים לחלוטין. אין זו אותה שפה כלל ועיקר – אלו הן שתי שפות שונות תחת קורת גג אחת!
ואם בירך אותך הבורא בתשעה או בעשרה ילדים, כן ירבו – הרי אלו תשע או עשר שפות שונות לחלוטין הנשמעות סביב אותו שולחן שבת!
על כל אדם לדעת היטב:
כשם שה' יתברך העניק לך את אותן נשמות קדושות, כך טמן בקרבך את הכלים ואת השפה המדוייקת לפתוח את מנעולי לבו של כל אחד ואחד!
כל תפקידך הוא רק לפתח את ההקשבה – ללמוד להאזין לצלילים הפנימיים, למיתרי הנפש הדקים של הילדים, כי אין מחיר בעולם להקשבה סבלנית ושיחת נפש חמה שחודרת לעומק הלב.
זוהי זכותם הנעלה של ההורים!
וכשם שהדבר חובה על ההורים בביתם, כך הוא מוטל במלוא כובד המשקל על כל מלמד ומחנכת בישראל העוסקים בנשמות חיות!
מחנך – אינו מדחס של חומר לימודי, ואינו מכונה שפולטת ידיעות אל תוך מוחות התלמידים...
מחנך אמיתי מוכרח לחוש את דופק הנפש!
השאלה הפשוטה שהאירה את נפשו של התלמיד
מעשה בתלמיד אחד, שעבר בביתו משברים קשים וכואבים מנשוא, צרות שריסקו את שלוות נפשו כבר מילדותו המוקדמת.
כאשר דרכו רגליו בכיתה א', היו עיניו כבויות לחלוטין, חסרות זיק של חיים.
ודא עקא:
המחנך של כיתה א' לא קרא את מצוקת נפשו, המחנך של כיתה ב' לא הבחין בו כלל, וכך עברו כיתה ג', כיתה ד' וכיתה ה' – שום מחנך לא טרח להעמיק ולהתבונן אל תוך עיניו הכבויות!
חמש שנים תמימות היה הילד תקוע כצל בירכתי הכיתה. וכשם שהמטאטא עולה מכיתה לכיתה בסוף השנה, כך העלו גם אותו...
במבחנים – אפס נקודות, לעיתים שתיים עשרה או חמש עשרה נקודות לכל היותר.
ובאבחון שהעבירו עליו המלמדים, אמרו בפסקנות: 'נו, עוד עציץ בכיתה... לפחות הוא שקט, אינו משתולל, אינו שובר חלונות ואינו זורק קלמנטינות על חבריו – גם זה משהו...'.
והנה, ברחמי שמים, בכיתה ו' זימן לו הבורא מחנך שלא היה אמור ללמד בכיתה זו כלל, אך כנראה זהו מחנך שנולד מן הבטן להיות מחנך בישראל!
וכאן, מן ההכרח חובתינו להדגיש: יש אנשים שהולכים להוראה מתוך חשבון של פרנסה נוחה – אך האמת היא שבנגריה יש פרנסה טובה בהרבה...
בנגריה, אם טעית וחתכת פלטת עץ עקומה – הפסדת מאה ושמונים שקלים, משליכים את הפלטה ונגמר הסיפור, אבל אם חתכת ופצעת נפש של ילד יהודי – הרסת חיים ופגמת בשרשרת של דורות עולם, ואין כפרה לנזק כזה!
על כל פנים, אותו מחנך צדיק, ברגע הראשון שפסע אל תוך הכיתה, לא הביט אל הלוח ואל הספרים, אלא ראשית סקר בעיניו את מבטי התלמידים.
עינו החדה קלטה מיד את הנער היושב בסוף הכיתה, שעיניו כבויות ומכונס בתוך עצמו.
באותו שבריר שניה אמר המלמד בלבו: 'בעז"ה זהו הפרוייקט שלי לשנה זו! זהו האתגר הגדול של חיי!'.
החל המלמד בשיעור, ושאל שאלה ראשונה: 'ילדים יקרים, מי יודע באיזו כיתה אנו נמצאים היום?'.
כל הילדים צחקו: 'איזו שאלה פשוטה...'.
אך המלמד המתין, סובב את מבטו אל ירכתי הכיתה, והמתין שאותו נער יענה.
הנער הרים עיניים מהוססות ולחש: 'כיתה ו''.
פתח המחנך בקריאת התפעלות: 'וואו! איזה יופי! איזו תשובה חכמה ומדוייקת! אתם מבינים מה המשמעות של כיתה ו'?!'.
לכאורה, בעיני התלמידים הדבר נראה תמוה, אך המלמד פתח בזה צוהר ראשון לשיחה.
לאחר חצי שעה זרק שאלה פשוטה נוספת, ושוב עורר את הנער להשיב ולפתוח את פיו.
ובהפסקה הגדולה – ניגש אל הילד, חיבק אותו בחום, שלף מכיסו חופן סוכריות ואמר לו במאור פנים: 'קח מותק, שמע נא לי: אני מחנך כבר עשרים שנה בכיתות, ומעולם לא ראיתי תלמיד מתוק ובעל נשמה כמוך!'.
המילים הללו המסו את חומות הקרח של חווית בדידות שהרגיש הילד במשך חמש שנים.
למחרת שוב חיבוק, ושוב מילה טובה ומעצימה...
כעבור חודש נערך מבחן בגמרא – והילד קיבל ציון שישים!
עבור ילד שמעולם לא עבר את רף החמש-עשרה נקודות, הייתה זו שבירת שיא שלא נראתה כמותה.
עמד המחנך מול הכיתה והכריז: 'השישים של התלמיד היקר הזה – שקול כנגד ציון שש-מאות של כל הכיתה כולה!'.
כמובן, שהמחנך לא הזניח שום תלמיד, אך ידע שעליו להדליק כאן נר של תלמיד שכבה.
תוך חודשים ספורים התהפך הגלגל, מירכתי הכיתה עבר הנער לחזית הראשונה, והציונים של מאה נקודות נעשו למנת חלקו הקבועה!
ואותו תלמיד עולה ומתעלה...
באותה תקופה ישבתי ולמדתי מדי יום בכולל אחר הצהריים, ולא ידעתי מאומה מכל המעשה הזה.
והנה אני מבחין בנער צעיר, עלם חמודות, שבא ומתיישב כמה מטרים לידי ושוקד על תלמודו שעות ארוכות.
יום ויומיים חלפו, ולפתע ניגש אלי עם הגמרא בידו ושואל קושיא עמוקה במסכת ביצה – חומר לימודים שאין שום שייכות לנער בכיתה ו' לדעת אותו!
הסברתי לו בנחת ובמאור פנים.
למחרת שב ושאל, וכעבור שבועיים אני רואה שהוא כבר עוסק במסכת סוכה!
שלושה שבועות לאחר מכן הוא כבר פותח את מסכת ראש השנה – רץ ממסכת למסכת בהתמדה שאין לה אח ורע!
יום אחד סגרתי את הספר, וביקשתי לשוחח עמו...
הבטתי בעיניו ושאלתי בעדינות: 'ילד יקר, כיצד קוראים לך? מי הוא אביך? מי היא אמך?'.
הנער השפיל את עיניו בבושה ובכאב, הבנתי מיד שיש שם פצע שותת דם.
הנער החל לשוחח עמי אודות מצבו, באותו רגע עמדתי על גודל היתמות והמצוקה שבביתו, והבנתי שהנער גדל ללא משענת...
אמרתי מיד בלבי: 'אני אהיה לו לאב!'.
התחלתי לקרבו, לדאוג לכל צרכיו, ללמוד עמו ולעטוף אותו כבן ממש.
בליל שבת אחד, בהשגחה פרטית מופלאה, אני צועד לביתי ופוגש במחנך של אותה כיתה ו' – שהיה ידיד נפשי משכבר הימים.
שאלתי אותו: 'האם יש בכיתתך תלמיד פלוני?'. אמר לי: 'ודאי, מה הרקע שלו?'.
סיפרתי לו את כל המאורע.
לאחר שיחה ארוכה סיכמנו בינינו שנתאם ציפיות ונעבוד יחד יד ביד להצלת הנפש הזו!
וכך פעלנו יחדיו – הוא בכיתה ואני בבית המדרש לאחר שעות הלימודים.
חלפו שנתיים, והגיע פרק כניסתו לישיבה קטנה: הישיבות המפוארות והמובחרות ביותר בארץ נאבקו ונלחמו כדי לזכות באותו בחור מופלג!
כיום ב"ה הוא תלמיד חכם מופלג, מקים עולה של תורה ובעל משפחה מבורכת, אשר כל הישג ומדרגה שיגיע אליהם בחייו – נזקפים בראש ובראשונה לאותו מחנך בעל עין טובה שמסר עליו את נפשו והדליק את נשמתו.
לא למסור יהלום לידיו של נגר
הרי לנו לימוד נורא:
כל ילד וכל תלמיד בישראל הוא יהלום יקר מציאות!
גם אם נפל לבוץ, גם אם הוא מלוכלך בטיט של צרות, משברים ומשקעים – שום רפש אינו מוריד מאומה מערכו ומזהרו של היהלום העצמי!
אוי לו למי שמפקיד את היהלום הזה בידיו של נגר גס רוח:
הנגר יביט בנפש הילד כאילו הייתה פלטת עץ מחוספסת, יחתוך אותה במסור, יפצע את האיברים וישליך לאשפה באומרו 'זהו קרש עקום שאינו שווה מאומה...'.
את הנפשות מוסרים אך ורק ליהלומנים!
מוסרים אותם לאנשי מקצוע של תורה, למחנכים המבינים בסתרי הנשמות, היודעים כיצד לשטוף את הבוץ במים טהורים, ללטש כל פאה ופאה בסבלנות, ולהוציא לאור עולם את דיוקנו המאיר של בן מלך!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
- חינוך אינו אילוף – באילוף ובכפייה אפשר להרגיל אדם לכל מעשה חיצוני, אך ברגע שהנער יפגוש את פיתויי הרחוב ויצריו הבוערים – יישבר כל האילוף והוא ישליך את כלי הקודש.
- החכמה היא הולדת הרצון – תפקיד האב והמלמד הוא להטעים בנפש את מתיקות התורה ונועם המצוות, עד שהרצון העצמי של הילד יחפוץ בטוב, יבחר בחיים וימאס ברע מתוך הכרה פנימית עצמית.
- אין מגיעים אל טהרת הנשמה לפני שמחנכים את הכלי הגשמי: ראשית מתחילים בחינוך הגוף: הרגלי סדר, זמני שינה וקימה קבועים, ניקיון, דרך ארץ ומשמעת. לאחר מכן – חינוך הנפש: שבירת המידות, שליטה על כוחות הרצון והגבלת התאווה. ולאחריו – חינוך הנשמה: רוממות הרגשות, אהבת הבורא, עמל התורה ודבקות באלוקות.
- הורה או מחנך שאינו שלם במידותיו ודורש זאת מילדיו – דבריו אינם נכנסים אל הלב, אלא פועלים כארס של נחש, שופכים בנזין למדורה וממאיסים את המצווה.
- התאווה כשלעצמה נמשלה לשק גומי שנמתח ככל שדוחסים לתוכו, ולעולם אינו שבע. הרגלת הילד מגיל רך לשמוע 'לא', להסתפק במועט ולשמוח בחלקו – מעניקה לו שלווה פנימית, ישוב הדעת, ומכשירה אותו לנאמנות ולשמחה שלמה בחיי הנישואין בעתיד.
- העקשנות אינה מידה רעה אף שמתפרצת לעיתים כמרדנות, אך היא-היא הכלי הנצרך ביותר לגדול תלמיד חכם, על כן חובתינו לא לשבור אלא לנתב – אין לרסק את כוח הרצון של הילד העקשן, אלא לאלף את הגסות שבו, להדריכו במשמעת אוהבת, ולהפוך את תוקף עקשנותו למנוע של התמדה בעמלה של תורה ויראת שמים.
- מחנך העומד מול תלמיד עם 'פנקס חסרונות' וזכוכית מגדלת לפגמים – מחריב את הנפש ומוטב שיעזוב את מלאכתו.
- יש להבליע כל חיסרון בתוך צרור עצום של מעלות, שבחים ואמון. כאשר התלמיד חש שמאמינים בנשמתו – 'הבוץ' נושר מאליו.
- לכל נשמה יש שעת לילה של הבשלה ושעת בוקר של זריחה. אין להדביק תוויות של כישלון על נער שנראה כעת 'עציץ' או חלש, ברגע שתפציע שמשו ותודלק יבקע ממנו אור גדול.
- לכל ילד תווי נגינה משלו, 'על פי דַּרְכּוֹ' ולא על פי דרכם של ההורים או של אחיו. אין לכפות קצב אחיד על כולם: יש ילד שנפשו שקטה ויש שנפשו סוערת ומלאת מרץ, יש חריף בעל נפש פגיעה, ויש איטי בעל צרכים אחרים. ועל כן השוואה בין הילדים, היא עוול חינוכי מן החמורים ביותר, הזורע קנאה ומדכא את הנפש.
- איסור חמור להביא למצב שבו הילד ירא לשבת ב'ארבע עיניים' עם הוריו. בית שבו הילד פוחד מאביו או מאמו דוחף אותו לחפש אוזן קשבת ברחובות אפלים. הקשבה חמה ואמון מוחלט הם חומת המגן האמיתית מפני כל חטא.
