"החסיד המעולה" ו"הכובש את יצרו"

יעקב אבינו הי' בטבעו "יושב אהלים", ויש מקום לחשוב ולומר שבני ישראל צריכים לדבוק בעבודת יעקב אבינו ולהיות רק "יושבי אהלים" מבלי לעסוק בקידוש וזיכוך העולם וקירוב היהודים הנמצאים שם לאבינו שבשמים.

במאמר שלפנינו, העוסק במצבו של עשו שהי' "מפרכס לצאת" לבית ע"ז כבר בבטן אמו, יבואר מהו עניינו של "עשו" כפי שהוא "אמור בפרשה", ואודות חובת עבודת ה' של יהודי בעולם שמחוץ לביהמ"ד.

עשו – רץ לע"ז או גדל ברוחניות?

על הכתוב בפרשתנו בקשר ליעקב ועשו "ויגדלו הנערים" (כה, כז) דרשו בזהר הקדוש (ח"א קלח, ב) שהכוונה היא לא רק לגדלות בגשמיות, אלא גם לגדלות רוחנית, על ידי ובזכותו של אברהם אבינו: "סטרא דאברהם גרים לו לאתגדלא" – ה"צד" של אברהם גרם להם לגדול, ו"זכותי' סייע לון", וממשיך ש"הוא הווה מחנך לון במצוות", בכדי "לאסגאה יעקב ועשו" (ומעין זה בילקוט שמעוני יהושע רמז כג).

והדבר תמוה:

מפורסמת היא דרשת חז"ל על "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (פרשתנו כה, כב), ש"ויתרוצצו" הוא מלשון "ריצה": "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר – יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי ע"א – עשו מפרכס לצאת" (ב"ר פס"ג, ו. הובא בפרש"י עה"פ).

וכיצד ניתן לומר שעשו הלך ונתגדל ברוחניות על ידי אברהם אבינו, ועד שהי' מתחנך על ידו במעשה המצוות בפועל, בעוד שכבר במעי אמו הי' נמשך לעבודה זרה?

תכליתו של עשו

בשמונה פרקים (פ"ו) מבאר הרמב"ם שישנם שני אופני עבודה אצל בני אדם: "החסיד המעולה", ו"הכובש את יצרו". "החסיד המעולה" הוא זה אשר נמשך בטבעו לעניינים טובים בלבד, "ויעשה הטובות והוא מתאווה ונכסף אליהן". ואילו "הכובש את יצרו", "אף על פי שעושה המעשים הטובים והחשובים", מכל מקום "הוא מתאווה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהן", אלא ש"יכבוש את יצרו".

ועל פי זה יש לבאר את החילוק בין יעקב לעשו בהיותם עוד במעי אמם, שהי' מעין החלוקה בין "החסיד המעולה" ל"הכובש את יצרו":

יעקב הי' "החסיד המעולה", שמטבעו הוא "איש תם יושב אהלים", ונפשו נמשכת לבית המדרש מטבע ברייתו, אפילו במעי אמו. ואילו עשו הי' בטבעו מי שנפשו נוטה לעניינים בלתי רצויים ויעודו הוא להיות "הכובש את יצרו", היינו שבטבעו הוא "איש יודע ציד איש שדה", ועל טבע זה גופא הוא צריך להתגבר ולעבוד את ה'.

ובטרם שיצאו מן האבות, בהיותם בבטן האם, לא הייתה שייכת כלל מציאות של רע אצל עשו, ולא הי' זה אלא נטי' לפעולות הרעות במטרה שעל ידי זה יתעורר עניין "כובש את יצרו".

ומצב זה נמשך גם בעת חינוכו על ידי זקנו אברהם, אלא שלאחר מכן, מכיוון שהייתה לו בחירה חפשית, נהג להיפך והלך אחרי הנטי' לרע מבלי לגבור עלי', והוציאה מן הכח אל הפועל רח"ל.

"מריבים בנחלת שני עולמות"

על פי המבואר למעלה, יש לבאר גם את עומקה של דרשה אחרת שדרשו חז"ל על "ויתרוצצו הנערים" – "מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות" (רש"י עה"פ), "בשביל העולם הזה והעולם הבא" (יל"ש עה"פ).

כי הנה, החילוק בין "החסיד המעולה" לבין "הכובש את יצרו" אינו רק באופן העבודה הנחוץ – אם בעלי' ושגשוג בעבודת ה' בדוגמת יעקב יושב אהלים, או בכפי' והתגברות על הנטי' לרע, אלא גם בתוצאתה של העבודה:

אצל "החסיד המעולה" העבודה היא בעלי' מדרגה לדרגה בקדושה עצמה, וממילא העיקר והמטרה בעבודתו היא להגיע לשלמות העלי', לעולם טהור שאין בו תערובת של רע. ונמצא שהתכלית אצלו היא עולם הבא – עולם שכולו קדושה.

ולעומת זאת, אצל הכובש את יצרו העבודה התכלית היא באופן אחר לגמרי, העבודה המוטלת עליו היא ההתגברות על המניעות והעיכובים המפריעים לעבודת ה', ונמצא שעיקר המעלה אצלו היא העבודה בעולם הזה ששם יש העלמות והסתרים על הקדושה, והוא מתגבר עליהם וכובש אותם.

יחד עם זאת, הרי אופני העבודה של החסיד המעולה והכובש את יצרו כלולים זה מזה:

גם החסיד המעולה חייב לעבוד עבודתו בעולם הזה, ועל ידי זה דווקא הוא מתעלה בעבודתו בקדושה למקום גבוה יותר, אלא שירידתו לעולם הזה והעבודה בו היא בשביל העולם הבא – שהעלי' בקודש תהי' באופן גבוה יותר.

ולאידך, גם הכובש את יצרו חייב לעלות מדרגה לדרגה בקדושה גופא, עליו להתנתק מזמן לזמן מעבודת ההתגברות על מניעות העולם, וההתעסקות בזיכוכו והעלאתו לקדושה, ולהתמסר לעבודת ה"עולם הבא" שבתוך ה"עולם הזה" גופא – עבודת "יושב אהלים", להתעלות בקדושה גופא מחיל אל חיל. אך אין זה בשביל העלי' עצמה, אלא בכדי שעבודתו בכיבוש היצר והתגברות על העולם יהיו כדבעי.

ונמצא, שגם החסיד המעולה וגם הכובש את יצרו עובדים עם העלמות העולם הזה, וגם מתעלים מחיל אל חיל בעבודה השייכת לעולם הבא, אך ההפרש ביניהם הוא מהו העיקר ומהי התכלית – העבודה עם העולם הזה, או העולם הבא.

וזו הייתה מחלוקתם של יעקב ועשו שהיו "מריבים בנחלת שני עולמות": בהיותם במעי רבקה כאשר היו שניהם שייכים לקדושה בלבד, הייתה אז ביניהם מחלוקת מהי התכלית ומה הוא עיקר העבודה. אצל יעקב "החסיד המעולה" הי' העיקר העולם הבא, והעבודה בעוה"ז לא הייתה אלא אמצעי לעבודת העוה"ב, ואילו אצל עשו "הכובש את יצרו" העיקר הי' העבודה והזיכוך בעולם הזה, והעסק בעבודה רוחנית (עוה"ב) הוא בשביל שלימות העבודה עם עולם הזה.

איש ציד – למעליותא

והנה, על הנהגתו של עשו כאשר "ויגדלו הנערים", נאמר "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה", ומכיוון שנאמר בזהר ש"ויגדלו הנערים" היינו גדילה למעליותא, ואז הי' עשו תחת חינוך והדרכת אברהם אבינו ש"הווה מחנך לון במצוות", משמע שגם עניין "איש יודע ציד" הוא למעליותא בעבודת "הכובש את יצרו".

ויש לבאר תוכן עבודה זו (בהבא לקמן ראה ספר המאמרים תש"ג עמ' 185 ואילך):

עשו הי' "איש שדה", היינו שעניינו הוא להתגבר על מניעות והסתרי העולם הגשמי, ולשם כך נחוץ להיות "איש יודע ציד", וכפירושו של רש"י – "לצוד ולרמות".

ולדוגמא, כאשר יהודי מתעסק באכילה ושתי', שמצד טבע העולם אדם נמשך לתאוות העולם ברתיחה ובתענוג גדול, וכאשר מתמסרים לתאוות אלו, הרי מתרחקים מכל עניין של רגש והבנה בעבודת ה', וחלק מעבודת הכובש את יצרו, הוא להשתמש בענייני העולם כאכילה ושתי' וכו', אבל לשם שמים ללא תאווה, רק בכדי שיהי' לו כח ללמוד ולהתפלל.

ועבודה זו היא בבחינת מרמה ו"ציד", וכמשל הרמאי שמתקרב אל האדם והולך עמו בדרכו, ונראה לו כאוהב וידיד, אבל בסופו של דבר מסדר שיהי' הכל עבורו, ועושק את האדם שהי' נדמה שהוא קרוב אליו ודורש טובתו.

כמו כן אותו יהודי אוכל ושותה ועוסק במשא ומתן ובחיצוניות נראה שהוא הולך בדרכי העולם שחפצים בגשמיות ושקועים בה, אבל באמת ובפנימיות לבבו מתכוון הוא גם בשעת האכילה לעבודת ה', והדבר מתגלה בפועל כאשר משתמש בכח האכילה לתורה ותפילה.

ונמצא שאותו יהודי מתעסק "לצוד ולרמות" את הסטרא אחרא, שעוסק בענייני העולם ככל האדם, ויחד עם זאת מעלה אותם לקדושה.

עשו כפי שהוא "אמור בפרשה"

ומזה יש ללמוד בעבודת האדם לקונו:

אף על פי שעם ישראל הם בני יעקב, שהי' "החסיד המעולה" ו"יושב אהלים", הנה גם עבודת עשו, שהי' בטבעו "איש שדה", והי' צריך להיות "הכובש את יצרו" – ניתנה גם כן לבני ישראל.

והדבר רמוז ברש"י ריש פרשתנו "ואלה תולדות – יעקב ועשו האמורים בפרשה", תולדותיו של יצחק הצדיק הם שני סוגי העבודות של "יושב אהלים" ו"איש שדה", אלא שאין מדובר על עשו כפי שהי' בפועל לאחר שיצא ח"ו, אלא על עשו כפי שהוא "אמור בפרשה", היינו כפי שהי' צריך להיות על פי תורה, לכבוש את יצרו ולזכך ולקדש את ה"שדה" והעולם הגשמי.

אלא שבזה יש סדר קבוע – "יעקב ועשו האמורים בפרשה", תחילה ישנה לעבודת "איש תם יושב אהלים", היהודי צריך להקדיש עצמו ללימוד התורה באופן של "תם", בתמימות, לא לערב את יצרו ח"ו בפירוש התורה, אלא לחפש את האמת שבתורה בלבד.

ולאחר שעבד עבודת יושב אהלים, עליו לדעת שגם "עשו" הוא "אמור בפרשה", וצריכים לצאת ל"שדה" – לעולם שמחוץ לבית המדרש, "לצוד ציד" מענייני העולם ולעשות ממנו "מטעמים" (ראה תניא פכ"ז) לאבינו שבשמים, ולקרב לתורה ומצוותי' יהודים ששרויים בשדה הרחוק מקדושה.

ואף על פי שלשם כך נדרש להיות "יודע ציד", ולדבר בשפת אנשי השדה שאינם מתלהבים מענייני תורה ומצוות, וכפי שכתב הרמב"ם (בנוגע לחינוך קטן בשנים) שבתחילת העבודה "יזרז אותו בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו . . קרא ואתן לך אגוזים . . וכל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל האדם".

הנה אין לירא מכך שתהי' בו ירידה משום כך, שכן הקדים את העבודה באופן של "איש תם יושב אהלים", והדבר מגן עליו ומבטיחו שעבודתו בשדה תהי' על פי דרכי התורה, ויהיו אלה "תולדות יצחק – יעקב ועשו האמורים בפרשה."