הואיל משה

פרשת תולדות

שנת תשפ"ז

הרב יצחק מאטצען מח"ס הואיל משה ושא"ס

ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק: ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וגו': ואיתא במדרש (מובא בספר תורת שלום), כך שנו רבותינו, נר חנוכה אין בודקין עליו אבנים טובות ומרגליות ע"כ, וצ"ב שייכות חנוכה ליצחק.

והנבס"ד, דאיתא במסכת שבת (דף כ"א:), מאי חנוכה (על איזה נס קבעוה), דתנו רבנן, בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול (בהצנע וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו), ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה עיי"ש.

ונודע קושית הבית יוסף בטור או"ח (סי' תר"ע), דהלא על לילה אחת היה שמן להדליק, וא"כ לא היה הנס רק על שבעה ימים, ואמאי קבעו ימי חנוכה לשמונה ימים, ותירץ ע"ז שלשה תירוצים, א) כי כאשר ראו דאין להם שמן רק על לילה אחת, והמה צריכין שמן לשמונה ימים, חלקו תיכף ומיד את השמן לשמונת ימים שיהיה להם לקיים המצוה כל לילה, הגם שלא יהיה המצוה בשלימות, וא"כ גם בלילה הראשונה היה נס כי המה הכניסו בהמנורה מעט שמן ודלקו כל הלילה, ב) כי תיכף כאשר הריקו כל השמן מהפך אל המנורה נתמלא הפך, וא"כ היה תיכף הנס בלילה הראשונה שנתמלא הפך, ג) שבליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה, ובבקר מצאו את הנרות מלאים שמן וכן בכל לילה ולילה עכ"ד.

והקשה הגה"ק מאוסטראווצע זצ"ל בספר אור תורה לחנוכה (אות ב'), לפימש"כ בסדר הדורות דאז חל לילה ראשונה דחנוכה בשבת, א"כ איך חלקו השמן לשמונה חלקים והדליקו בשבת כיון שהיה פחות מכשיעור, דאף דאמרינן דהדלקת המנורה דוחה שבת זה דוקא בכשיעור, אבל פחות מכשיעור הוי חילול שבת ואיך סמכו על הנס במקום שיש חילול שבת, ואין לומר דבערב שבת הדליקו מבעוד יום, לפימש"כ המפ' שהיו טמאים טומאת ערב וטהרי ע"י טבילה והערב שמש, בהכרח היו צריכים להדליק בליל שבת, וקשה היאך הדליקו חלק שמינית וסמכו על הנס במקום שיש חילול שבת עכ"ק.

ובשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' ז') הקשה ג"כ קושיא זו וז"ל, וקשה נהו דסמכו על הנס לענין גוף המצוה, לפימש"כ בשו"ת שבות יעקב דחצי שיעור נמי קצת מצוה אית ביה, וכיון שלא היה להם שמן רק ליום אחד, מוטב היה להם להדליק בח' ימים לעשות בכל יום קצת מצוה, אבל היאך עשו בשבת, דהא בתוך ח' ימים היה ג"כ שבת והיאך הדליקו בשבת, דפשיטא כשאין שיעור הצריך לשמן אסור להדליק בשבת, דלא ניתן לדחות רק כשעושין כדין ולא משום קצת מצוה דחצי שיעור, וגם לא יתכן לסמוך על נס במקום חילול שבת דאורייתא, ומתרץ, די"ל שעשאוהו ע"י שני כהנים דקיי"ל שנים שעשאו מלאכה פטורים, ואף דאסור מדרבנן, אך במקום מצוה ובפרט במקדש לא גזרו עיי"ש.

אך יש להעיר, דבשו"ת חסד לאברהם מהדו"ק (חאו"ח סי' כ"ח) האריך בהאי ענינא דשנים שעשאוהו פטורים, וכתב דהטעם הוא, דכיון דשלימות המלאכה נעשית רק על ידי שניהם, אם כן כל אחד בעצמו לא עשה שיעור שלם, אך זהו דייקא במלאכה שיש בו שיעור, משא"כ מלאכות שאין בו שיעור כגון בונה וחורש וכדומה, א"כ לא שייך לומר דעשו פחות מכשיעור, דהרי שיעורו הוא בכל שהוא, וכהאי גונא אמרינן שנים שעשאוהו חייבים עיי"ש, ועיין בשו"ת יד יצחק (ח"א סי' רכ"ז) שכתב, דלגבי שחיטה לא שייך שנים שעשאוהו, ומביא מש"כ התבואות שור (סי' י"א ס"ק י"א), דדעת כל הראשונים דמחייב על כל פורתא שיוצא דם משום נטילת נשמה, וא"כ אין לחלק המלאכה עיי"ש.

והרמב"ם בהל' שבת (פי"ח ה"א) כתב, המבעיר כל שהוא חייב עיי"ש, וכתב בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ה יוסף דעת (סי' כ"ח), דרק להמ"ד דס"ל הבערה לחלק יצאת אין שיעור להבערה וחייב בכל שהוא, משא"כ למ"ד הבערה ללאו יוצאת גם להבערה איכא שיעור כגרוגרת עיי"ש.

ובקרית מלך הביא המקור לדברי הרמב"ם הנ"ל, מהא דאיתא בירושלמי שבת (פ"ג ה"ז), תני נר שהוא מונח ע"ג טבלה מסלק את הטבלה והנר נופל, אמר ר' יוחנן קרוב הוא זה לבוא לידי חיוב חטאת, לפניו משום מבעיר, לאחריו משום מכבה עיי"ש, ומהא דאמר ריו"ח לפניו חייב משום מבעיר זהו המקור לדברי הרמב"ם דמבעיר חייב בכ"ש, עיי"ש

ולפי"ז אי ס"ל הבערה לחלק יצאת, ואז שיעור הבערה הוא בכל שהוא, ושנים שעשאוהו חייבים, א"כ אין לתרץ שחלקו את השמן לשמונה חלקים, דתקשי איך הדליקו בשבת, דאין לומר שהדליקו על ידי שנים, דהא בהבערה איסור אף על ידי שנים, ועכצ"ל שנתנו כל השמן, משא"כ אי ס"ל הבערה ללאו יצאת, ולפי"ז גם באיסור הבערה איכא שיעור, ושפיר י"ל דחילקו את השמן לשמונה חלקים, ובשבת הדליקו על ידי שני כהנים, דשנים שעשאוהו פטורים.

ואיתא במסכת שבת (דף ע.), מנין לחילוק מלאכות וכו', והקשה רש"י (ד"ה ועל כולן) דאמאי לא נילף מבחריש ובקציר תשבות דחייב על חרישה וקצירה לעצמן, וכתב, אי נמי, דמהתם לא גמרינן כיון דחרישה וקצירה הו"ל שני כתובים הבכ"א ואין מלמדין דהוי סגי למיכתב חד עיי"ש.

ובהגהות מראה כהן (עמ"ס ביצה דף ב.) הביא מה שכתבו האחרונים, דהא דפליגי תנאי אי הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת, תליא אי שני כתובים הבאין כאחד, מלמדין או אין מלמדין, דרבי נתן ס"ל שני כתובים כתובים הבאין כאחד אין מלמדין, ולכן אין ללמוד לחלק מבחריש ובקציר ואיצטריך הבערה לחלק, משא"כ ר' יוסי ס"ל דשני כתובים כתובים הבאין כאחד מלמדין, וגמרינן לחלק מבחריש ובקציר, ובהכרח דהבערה ללאו יצאת עיי"ש, וכ"כ בספר שמן רוקח עמ"ס פסחים (דף כ"ז.) עיי"ש.

ובספר דברי יואל לחנוכה (אות קל"ג) כתב, דסברת הר"ן דלכן אסור להשתמש לאורה דכיון דעל הנס שנעשה במנורה תקנוה וכנ"ל, זה א"ש לפי תירוץ הראשון של הבית יוסף דחלקו השמן לשמונה חלקים, ולא נתנו במנורה רק שמינית מהשמן, והנס שדלקו כל הלילה נעשה במנורה, לפי"ז שפיר י"ל כטעם הר"ן דכיון דתקנו להדליק נר חנוכה לזכר הנס שנעשה בתוך המנורה, עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה, אבל לאידך תירוצא דלאחר שנתנו כל השמן בנרות המנורה נשאר הפך מלא כבתחילה, כיון דהנס לא נעשה בתוך המנורה אלא בתוך הפח, לא שייך לומר דכיון דעל נס שנעשה במנורה תקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה, ולפי"ז שפיר י"ל דמותר להשתמש לאורה עכ"ד.

ובספר זרע ברך ראשון (בפרשתן) כתב, דלכן המתין יצחק לישא אשה עד ארבעים שנה, דס"ל כהמאן דאמר במסכת קידושין (דף כ"ט:) דילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, ואין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, ולכן המתין לישא אשה עד ארבעים שנה עכ"ד.

ובספר פרדס דוד (פרשת לך) כתב לפרש מה דאיתא במסכת קידושין (דף כ"ט:), הלכה נושא אדם אשה ואחר כך ילמוד תורה מדברי ר' יצחק, ר' יוחנן אמר ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה,

ולא פליגי הא לן והא להו, ורש"י ותוס' מדחיקים בפירושם הא לן והא להו. אך י"ל פירוש אחר, לפי"מ דאיתא במסכת קידושין (דף ל"ז:), בשלמא למ"ד מושבות כל מקום שאתם יושבים משמע (ומושב דכתיב גבי חדש לאו לירושה וישיבה אתא), היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול, אלמא אקרוב עומר והדר אכול.

וכתבו התוס' (ד"ה אקרוב) בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש, יבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש, ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור, אי נמי גזירה כזית ראשון אטו כזית שני עיי"ש.

ובשו"ת יד אליהו מקשה מהא דבמסכת יבמות (דף ה:) רוצה הגמ' ללמוד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מפסח ומילה ותמיד שהם דוחין לא תעשה דשבת שיש בה כרת, ופריך מה להני שכן ישנן לפני הדיבור [דפסח ומילה הוי לפני הדיבור, וגם מצוות הקרבת תמיד מבואר בחגיגה (דף ו.) דהיה לפני הדיבור], משמע דעשה דלפני הדיבור חמור, ובירושלמי משמע דקל, ועכצ"ל דהש"ס דילן פליג אירושלמי וס"ל לתלמודא דידן דעשה דקודם הדיבור עדיפא לענין דחיית לא תעשה, וקושית הירושלמי י"ל כאידך תירוצא דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני, וא"כ י"ל דפו"ר הוה עשה דקודם הדיבור ות"ת עשה דלאחר הדיבור, וא"כ שפיר משני הא לן לבני בבל דס"ל דעשה דקודם הדיבור חמור ופו"ר הוא עשה דקודם הדיבור, ולכן ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה, הא להו היינו לבני ארץ ישראל דס"ל כשיטת הירושלמי הנ"ל דעשה דקודם הדיבור קל א"כ ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה עכ"ד.

אך המנחת חינוך (מצוה ש"ג בקומץ מנחה) כתב ליישב הקושיא דאמאי לא אכלו מצה מן החדש, לפימש"כ הבעלי תוס' (פי' ריב"א פרשת ראה), דבחדש איכא עשה ולא תעשה, דהיינו לאו הבא מכלל עשה, דכתיב ששת ימים תאכלו מצות מן החדש, ולא שבעה, ולכן לא דחי עשה דמצה ללא תעשה דחדש, דהלא מצה אינו אלא עשה, וחדש הוה עשה ול"ת, ואין עשה דוחה לתו"ע עכ"ד, ומעתה אין הכרח לומר דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ל"ת שלאחר הדיבור.

ואיתא במסכת יבמות (דף ה.), אלא אתיא (דאמרינן עשה דוחה ל"ת) מראשו דהך תנא, דתניא, ראשו מה תלמוד לומר (במצורע כתיב יגלח את כל שערו הרי ראשו בכלל למה לי דכתיב ראשו), לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו, שומע אני אף מצורע ונזיר כן, תלמוד לומר ראשו (דאי לאו דרבי קרא הו"א דלא ליקוף אלמא אשמעינן קרא דאתי עשה ודחי ל"ת ומהכא נפקא דעשה דוחה ל"ת), איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה, דאי לא תימא הכי הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר (בנזיר איכא ל"ת ועשה, תער לא יעבור על ראשו, קדוש יהיה גדל פרע), אלא מנזיר מאי טעמא לא גמרינן דאיכא למיפרך שכן ישנו בשאלה, ה"נ איכא למיפרך שכן ישנו בשאלה עיי"ש.

והקשו התוס' (ד"ה שכן), וא"ת, וניגמר במה הצד מכהן ונזיר דלידחי בעלמא עשה את לאו ועשה, ובנזיר (דף נ"ח:) בתר דקאמר כהן ונזיר לא גמרינן מהדדי קאמר ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן, פי' מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, וכהן אינו שוה בכל, ותימה דאמאי לא ניגמר מינייהו במה הצד, וי"ל דעל מה הצד פרכינן כל דהו דאינו לא קולא ולא חומרא, ואיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שיש בהן איסור גילוח וכו', אבל קשיא נילוף מכהן ונזיר ומילה דדחיא צרעת דהוי עשה ול"ת וכו', ונראה דהוי כמו שני כתובים הבאים כאחד, דממילה וחד מהנך איכא למילף, נמצא חד דלא איצטריך עיי"ש, וכתב בספר מלא הרועים ערך עשה דוחה ל"ת (אות י"ט), דנמצא לפי"ז דלמ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, שפיר ילפינן מכהן ונזיר ומילה דעשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש.

ומעתה מבואר שייכת הך דינא, דכיון דכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה, והטעם דהמתין עד ארבעים שנה, דס"ל דילמוד קודם ואח"כ ישא אשה, ומינה דס"ל דעשה שלפני הדיבור אינו דוחה ל"ת שלאחר הדיבור, וילפינן לה מהא דבני ישראל לא אכלו ממצה של חדש, דאי"ל דלכן לא אכלו משום דאין עשה דוחה לתו"ע, דס"ל שכהבכ"א מלמדין, ומעתה ס"ל הבערה ללאו יצאת, ולפי"ז גם באיסור הבערה איכא שיעור, ושפיר י"ל דחילקו את השמן לשמונה חלקים, ובשבת הדליקו על ידי שני כהנים, דשנים שעשאוהו פטורים, וכיון דס"ל דחלקו את השמן לשמונה חלקים, א"כ נעשה הנס תוך המנורה, ושפיר י"ל דכיון דעל שם הנס הנעשה במנורה תקנוה, אסור להשתמש לאורה, ולכן הביא הך דינא הכא ודו"ק.