הטעם שלא מל אברהם אבינו את עצמו קודם שנצטווה

יתמה אמאי לא מל אברהם עצמו קודם שנצטווה וכיצד נאמר בו "וישמור משמרתי" / יביא המבואר במק"א בגדר החידוש דמ"ת במציאות החפצא דהמצוות בעולם ויתרץ לפ"ז / יתרץ עוד דקיום המצוות דהאבות הי' חומרא ולא הי' יכול לדחות המצוות שנצטוו ב"נ ובהן האיסור דשפיכת דם

"עקב אשר שמע אברהם בקולי וי

תנן בקידושין (פב, א): "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי" (ועיין ג"כ מאמר רב יומא כח, ב. וכבר נתבארו החילוקים בין דברי המשנה למאמרו של רב באריכות בס' 'אוצרות התורה - חידושי סוגיות' תולדות ב).

וידועה הקושיא בזה, אמאי לא קיים אברהם אבינו גם מצות מילה קודם שנצטווה, כפי שקיים את שאר המצוות. והריב"א (עה"ת ס"פ לך) כ' בזה שכיון שמצות מילה שייכת רק פעם אחת - לא מל א"א א"ע עד שנצטווה, מאחר ו"גדול המצווה ועושה כו'" (קידושין לא, א. וש"נ), וא"א חפץ במעלה זו. אולם לפ"ז נמצא ש"וישמור משמרתי" הי' רק במיעוט משנותיו של אברהם - לאחר שמל עצמו, כי סו"ס לא שמר מצוה זו, ולכאו' ק"ק לומר כן (בדרך הפשט עכ"פ) [ובפרט דבנדרים לב, א ילפינן מקרא דידן דבן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, והיינו

שמור מָׂשמרתי מְצוותי חוקותי ותורתי" (כו, ה) מדכתיב "עקב" שמניינו קע"ב, ולהריב"א פשיטא שהמשך הכתוב "וישמור משמרתי" לא נתקיים כמנין עק"ב].

ובמק"א (ראה לקו"ש חט"ז יתרו ג, חלקו הובא באוצרות המועדים חג השבועות חידושי סוגיות סי' ד) הובא הביאור הידוע בזה – דכל זמן שלא נצטוה לא הי' עדיין שם וגדר ערלה, ובאם הי' מל הי' כחותך בעלמא ואין שם מילה על חיתוך זה כיון שלא הוסר דבר הנקרא בשם וגדר ערלה.

ואף שעד"ז הוא גם באכילת מצה וכיו"ב, שלא הי' עדיין גדר מצוה, וכן בכמה מצוות כיו"ב, ואעפ"כ קיימן אברהם ובניו אחריו (ראה תוד"ה אלא ר"ה יא, א. פרש"י וירא יט, ג. פדר"א פל"ב הובא בפרש"י פרשתנו כז, ט. תיב"ע שם. צפע"נ וירא יח, ו. פרשתנו כז, ג ואילך. ובכ"מ) – מ"מ, בשאר מצוות הנה במה שקיימן כפי שיכל, לא מנע לעולם האפשרות לקיים כדין, משא"כ במילה שאילו הי' מל שוב לא הי' יכול לעשות פעם אחרת מילת ערלה באם יצטווה מן השמים (וע"ד מה שהובא בריב"א ס"פ לך בשם הר"ף), ואף שעדיין הי' יכול להטיף דם ברית, מ"מ הי' חסר ענין עיקרי דהעברת הערלה. ועוד יש לחלק, דהתם הי' בזה עכ"פ גדר כללי דאכילת מצוה שכבר הי' שייך אז, וכן החילוקים בהאכילה ("פת לחם", "בן הבקר" וכו' – כמו בהכנסת אורחים דאברהם) וכן בכללות – "לעשות צדקה" (הכולל גם לבוש ובית).

ויש לומר בזה עוד ביאור, ובהקדים דהא דקבלו האבות ע"ע לקיים כל התורה אע"ג דאכתי לא ניתנה, הי' זה בפשטות כ"חומרא" ו"הוספה" בהנהגת האבות, דלפיכך חשיב זה כזכות מיוחדת עבור האבות, וכמובן גם מגופי' דקרא דידן דמיני' ילפינן שקיים אברהם כל התורה - "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורתי", דבא כטעם לברכות שנאמרו לאברהם קודם לכן "ואהי' עמך ואברכך . . והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" - הרי דקיום המצוות שלו הי' כהוספה על הנדרש ממנו, וכחומרא מיוחדת בהנהגתו.

דלפ"ז מובן, דכאשר קיום א' מהמצוות שלא נצטווה אברהם עלי' עמד בסתירה למצוה אחרת שכן נצטווה עלי' - אין מקום כלל שיקיים את אותה המצוה שלא נצטווה עלי', כי פשוט וברור שענין של חומרא והידור אין בכחו לדחות ענין של ציווי וחיוב; דבמקרה זה "קיום התורה" הוא לא לקיים את החומרה וההידור, אלא את הציווי עליו נצטווה.

[ואמנם כי כבר חקרו בספרים (פרשת דרכים דרך האתרים דרוש ראשון. בית האוצר מערכת א) אי האבות יצאו מכלל ב"נ גם להקל או רק להחמיר, אך בפשטות הכתובים לא נאמר דלאבות הי' דין שונה משאר ב"נ (מלבד במצוות הנוספות עליהן נצטוו). וקיומם כל התורה כולה הי' רק כהידור וחומרא נוספת בהנהגתם. ויתירה מזו, קבלת המצוות של האבות לא חייבה את זרעם אחריהם - כדחזינן בהא ד"ויקח עמרם את יוכבד דודתו" (וארא ו, כ. וראה באריכות לקו"ש חל"ה מקץ ב). ומכיון שכל קיומם של האבות את התורה כולה הי' רק כהידור וחומרא נוספת בהנהגתם, אין בזה לדחות את המצוות שנצטוו בהן ככל ב"נ].

ובנדו"ד, מצות מילה עומדת בסתירה לציווי שנאמר לנח (נח ט, ה) "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" - "השופך דם עצמו" (פירש"י שם, ועד"ז במשנה ב"ק צ, ב ובגמ' שם צא, ב), והיינו שאסור לאדם לשפוך דם עצמו אף אם אין בזה כדי סכנה ואפי' כדי חולי (והיינו לפירש"י שם דקאי בכל האיברים, אכן דעת הרמב"ן שם שהיינו רק באיברים שהנשמה תלוי' בהן. וראה בגמ' ב"ק שם), ובפרט במילה שמביאתו לידי חולי (ראה שבת קלד, ב. ב"מ פו, ב. רש"י ר"פ וירא), ועד שמחללין עלי' את השבת (שבת קלד, ב. ועי' ברמב"ם הל' מילה ספ"א), ועד שבמדרש (תנחומא טז) איתא ש"סכנת נפש היא";

ובזה א"ש הטעם שלא מל א"א עצמו כל-זמן שלא נצטווה, כי הי' זה בסתירה לאיסור שפיכת דם שעליו נצטווה מכלל הציוויים של ב"נ, וכנ"ל שקיום המצוות של א"א הי' בגדר "חומרא" ו"הוספה" בהנהגתו, ואינה יכולה לדחות הציווים שנתחייבו בהם מעיקרא בכלל ב"נ. ורק שלאחר שנצטווה על המילה, הרי הציווי המפורש דמילה התיר לו האיסור דשפיכת הדם.

[ויבואר בזה גם מ"ש הרמב"ם (הל' מילה ספ"א) "שסכנת נפשות דוחה את הכול" ביחוד בנוגע לדחיית מצות מילה, אף שכבר אמרה לעיל (הל' יסוה"ת רפ"ה) "כל מצוות האמורות בתורה . . וחי בהם ולא שימות בהם", (גם בספק סכנה (יומא פה, ב)). ועוד שאינו מסתפק בזה ומוסיף "ואפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש א' מישראל לעולם". די"ל שכוונת הרמב"ם לבאר בזה, שמאחר ומצות מילה בכללה יכולה להביא לידי חולי הרי שהוו"א שיש למול בזמנה בכל ענין, שעל-כך נתקנה, וקמ"ל הרמב"ם ביחוד שבמקום שיש סכנת נפשות בוודאי מילה נדחית וכו'].

ושוב מובן ש"וישמור משמרתי" דאברהם הי' בכל משך קע"ב שנותיו ("עקב אשר שמע אברהם בקולי"), שהרי נמצא שבמשך כל שנים אלו היתה באברהם "שמירה" של כל התורה כולה, ואם כי עדיין לא קיים מצות מילה בפועל, מ"מ הרי זה נכלל בשמירת כל המצוות כולן, כי בנדו"ד קיום התורה הוא דוקא בביטול המילה.

[והנה, לפ"ז לכאו' יש לתמוה גבי יוסף שתבע מהמצרים למול א"ע (רש"י מקץ מא, נו. וראה ב"ר ספ"צ), וה"ז עומד בסתירה לציווי ד"אך את דמכם לנפשותיכם גו'" שנצטוו עליו ב"נ!? וי"ל בזה, דכיון שיוסף הי' השליט על מצרים ואנשי' עמדו תחתיו, ובפרט בזמן הרעב, הרי היו הם כ"מקנת כספו", וכשם שאברהם נצטווה "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך", כך גם יוסף הי' מחוייב בזה, וא"כ בדין הוא שתבע מהם שימולו א"ע (וראה בזה בהרחבה לקו"ש ח"י מקץ ב)].