העיקר ההשתדלות, לא ההצלחה!
"ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב" (כה, כו) פרש רש"י: "ויקרא שמו יעקב - הקדוש ברוך הוא". שואל האדמו"ר מקוצק זצ"ל: יעקב אבינו, בחיר האבות, עמוד התורה, שמיטתו שלמה, לא מצא לו הקב"ה שם אחר שיבטא את גדולתו אלא 'יעקב', על שם שידו אוחזת בעקב עשו? הוא מבאר: ההתרוצצות שהיתה בין יעקב לעשו בבטן אמם היתה מי יצא ראשון. כל אחד מהם רצה לצאת ראשון כדי להיות הבכור. והנה עשו ניצח ויצא ראשון! נו? יעקב! תרים ידיים! עשו ניצח אותך... אין מה לעשות. לא! אני לא אתייאש, אלא אמשיך להתאמץ ולעשות מה שאני יכול לעשות! לפחות אנסה לאחוז בעקב שלו. גם אם זה לא יוביל אותי לתוצאה הרצויה, את מה שיש לאל ידי עוד לעשות - אעשה. המידה הזאת, לא למקד את הראייה על הצלחה אלא על ההשתדלות והמאמץ, היא שהצמיחה את יעקב להיות בחיר האבות. יהודי אינו "קבלן הצלחות". יהודי צריך להשתדל, להתאמץ, לעשות את כל מה שביכולתו לעשות, גם אם לא נראה לו שזה יוביל אותו להצלחה. הקב"ה קרא ליעקב בשם זה כדי ללמדנו עד כמה היתה חשובה אחיזתו של יעקב בעקב עשו, שבזה הוכיח שאינו מתייאש וממשיך לעשות כל מה שביכולתו לעשות.
כתוב בפסוק (בראשית כו, טו): "וכל הבארת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר". כותב רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו "תפארת יהונתן", שאברהם התאמץ לחפור בארות, במסירות נפש, כדי שיהיו מים מצויים לעוברי דרכים. יאמר האומר: מאחר וסתמום פלשתים ומלאום עפר - מה יצא מכל המאמץ הגדול שהיה כרוך בחפירת הבארות? התשובה: גם אם נראה לכאורה שלא יצא כלום - יצא גם יצא! כתוב שכשאחיו של יוסף זרקו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, הוא לא ניזוק! איך ייתכן? בזכות שאבותיו התאמצו על בורות מים! דבר שהצטער בו צדיק - לא יכשל בו זרעו. יוסף הצדיק הציל את עם ישראל כולו. מהיכן כל זה התחיל? מ"וכל הבארת אשר חפרו בימי אברהם", גם אם בשעתו לא היה נראה שיצא מהם כל תועלת לאחר ש"סתמום פלשתים וימלאום עפר". אל לו ליהודי לומר: איני יכול! איני מצליח! איני רואה שום תוצאה! מה שמוטל עליו הוא לעשות כל מה שהוא יכול לעשות! אם יעשה את כל מה שיכול לעשות - יזכה לסייעתא דשמיא.
בספר "משחת שמן", למשגיח דישיבת גייטסהד, רבי שאול קויפמן זצ"ל, מספר: רבי יהודה צדקה זצ"ל התגורר בשכונת גאולה בירושלים. בהיותו ילד בן תשע הלך לבקש ברכה מהאדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל, שכבר ה"חפץ חיים" התייחס אליו כקדוש עליון. שאל אותו ה"אמרי אמת": "מה אתה לומד?" "משניות שבת", השיב. "כמה פרקים יש במסכת?" שאל אותו האדמו"ר. "עשרים וארבעה", השיב הילד. "התדע למה יש מספר כזה של פרקים?" הילד לא ידע תשובה. לאחר שקיבל ברכה מהרבי ויצא, רץ מרחוב יוסף בן מתתיהו עד בית כנסת "שושנים לדוד", שם ישב רבי יעקב חיים סופר, ה"כף החיים" זצ"ל, לשאול אותו. ה"כף החיים" הסביר לו: שבת המלכה היא כמו כלה, "בואי כלה שבת מלכתא", ולכלה יש עשרים וארבעה קישוטים. זאת ועוד, התורה ניתנה בשבת. בשבת יש עשרים וארבע שעות, כל שעה יש ללמוד פרק אחד. רץ הילד חזרה ל"אמרי אמת" וסיפר לו את התירוצים שאמר לו זה עתה ה"כף החיים"... ה"אמרי אמת" התפעל מאוד מהילד. ילד בן תשע שכל כך מתאמץ בשביל התורה, ונתן לו מטבע לשמירה. אמו היתה חכמה ועשתה מהמטבע קמיע לבנה, הרב צדקה. כותב ה"משחת שמן", שבכל פעם שהרב צדקה היה מתקשה בסוגיה, היה נוטל את הקמיע ומבקש מהקב"ה שיפתח לו שערי חכמה, והיה מוצא תירוץ על מה שהתקשה. ילד קטן שאינו מסתפק בלשמוע את הקושיא. הוא רץ הלוך וחזור לשכונה רחוקה כדי לדעת מה התשובה. אכפת לו מהתורה והוא מתאמץ למענה - בזכות זה זכה להיות הרב צדקה! מי שמתאמץ, ועושה כל שיש לאל ידו לעשות - זוכה לסייעתא דשמיא! (רבי גואל אלקריף שליט"א - שש באמרתך)
