כל מציאותו חדורה בגלוי באמיתית מציאותו: עצמות-ומהות אין-סוף ב"ה
כל אחד צריך ללמוד מעבודתו של התינוק • גם היחידה היא ענין של "שם" בלבד, ואילו כאן מדובר אודות גילוי עצם הנשמה של היהודי, שלמעלה מכל ענין השמות, להיותה ענין אחד ממש עם עצמות-ומהות • קטע משיחת ש"פ תולדות תשנ"ב, בלתי מוגה
לכאורה, יכול כל אחד לשאול, מנין יש לו את הכח לגלות מיד ברגע זה את בחי' היחידה שבו, עבודה נעלית ביותר?!
והמענה לזה הוא, ע"פ הפתגם הידוע "אני מתפלל לדעת זה התינוק", שמעבודת ה' של "התינוק" צריך כאו"א ללמוד בנוגע לעבודתו. אלא שעפ"ז מדובר בענין נעלה עוד יותר מסתם גילוי היחידה!
וכנראה בפשטות, שכשידברו עם "התינוק" אודות גילוי היחידה, אינו יודע כלל על מה מדובר... אינו יודע מהו החילוק בין "אחד" ל"יחיד" וכו'; הענין היחידי שהוא יודע הוא - הקב"ה בעצמו, עצמות-ומהות! שכן, זהו הענין הראשון ש"התינוק" יודע ומרגיש, לפני כל שאר הענינים.
וכפי שרואים זאת גם בהנהגתו, שלכל לראש, "מיד כשניעור משנתו" הרי הוא מתחיל באמירת "מודה אני לפניך", היינו, שעוד לפני כל הענינים שלאחרי-זה - לפני הענין ד"לפניך", פנימיות דלמעלה, ועוד לפני שמכיר בכך שהוא מציאות ד"אני" - ישנו הענין ד"מודה", המורה על ההודאה והביטול של "התינוק" אל הקב"ה שלמעלה הימנו - עצמות-ומהות. שזהו הביטול לענין הכי נעלה שלמעלה מכל הדרגות והשמות כו' שלמעלה.
. . ויש לומר יתירה מזו - שגם האמירה ד"מודה" היא כבר ענין נוסף, ודרגה מסויימת, שהרי אמירת התיבה "מודה" מורכבת מארבע אותיות נפרדות כו' (ומצירוף אותיות שאינם אלא הגימטריא ד"הן"), וממילא הרי זה ענין של "ציור" מסויים: ואילו היחוד עם עצמות-ומהות מתגלה בעצם המציאות ד"יעור משנתו" (שעי"ז הוא נעשה מציאות השייכת לומר לאחר-מכן "מודה אני"), שכש"התינוק" מתעורר משנתו, הרי תוכן הענין האמיתי בזה הוא - שעצמות-ומהות שבו ניעור (מתגלה) משנתו, "האט זיך אויפגעכאפט פון שלאף", היינו, שעצם מציאותו, ללא ענין נוסף ועבודה מסויימת כלשהי, מורה על אמיתית המציאות - עצמות-ומהות!...
. . וכיון שכן הרי מובן, שכש"התינוק" אומר "אויבערשטער", כוונתו היא לענין זה שהוא מכיר ומרגיש שהוא למעלה הימנו, היינו, שאפילו כשהתינוק נמצא בקומה העליונה שב"סקיי-סקרייפערס" ("גורד שחקים"), הרי הוא יודע שישנו "א זאך" (אלא שאי אפשר לומר על זה את התואר "א זאך", וכמו-כן בלשון הקדש - שאי אפשר לומר על זה התואר ד"דבר" או "מציאות") שלמעלה הימנו, "העכער פון אים" - עצמות-ומהות.
אלא שאליבא דאמת, הרי בעצמות-ומהות לא שייך לומר גם "העכער". כיון שהוא למעלה מכל ה"העכערקייטן"!
. . וזהו תוכן הענין ד"אני מתפלל לדעת זה התינוק" - שכל אחד צריך ללמוד מעבודתו של התינוק, שכל עניניו וכל מציאותו חדורה בגלוי באמיתית מציאותו, עצמות-ומהות אין-סוף ב"ה.
עפ"ז מובן, שהאמור לעיל אודות גילוי היחידה - יש לתקן בזה - שהכוונה היא לגילוי נעלה יותר מגילוי בחי' היחידה, שהרי גם היחידה שבנפש היא אחת מה"חמשה שמות (ש)נקראו לה", ענין של "שם" בלבד, ואילו כאן מדובר אודות גילוי עצם הנשמה ("לה") של היהודי, שלמעלה מכל ענין השמות, להיותה ענין אחד ממש עם עצמות-ומהות.
אלא שלאמיתתו של דבר אי אפשר לומר גם "עצמות-ומהות", כי זהו ג"כ תואר וציור כו', אלא זהו "ענין" - אלא שאין שייך לומר בזה "ענין" ג"כ; אלא כלשון הרמב"ם - "אמיתת המצאו", שהוא אמיתית המציאות.
