קרבן פסח של יצחק אבינו: מדוע מילת עשיו לא עיכבה את הקרבן?
יצחק אבינו מצווה את עשו: "לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים". ולכאורה מדוע נזקק יצחק לשני גדיי עיזים, והרי די היה בגדי אחד לסעודתו?
רש"י על הפסוק (בעקבות פרקי דרבי אליעזר) מבאר שאותו היום ליל חג הפסח היה: גדי אחד נועד להקרבת קרבן פסח, והגדי השני נועד לקרבן חגיגה שממנו עשו מטעמים ליצחק.
על דברי רש"י אלו מתעוררת קושיה הלכתית מרתקת, המבוססת על דברי המדרש (המובאים בפירוש בעלי התוספות לעיל כ"ה, כ"ה) שלפיהם עשיו נותר ערל ולא נימול. המדרש מתאר כי כאשר נולד עשיו אדמוני כולו, סבר יצחק אבינו שעדיין לא נבלע בו דמו מחמת חולשה, ולכן נמנע מלמול אותו ביום השמיני מחשש לפיקוח נפש. לאחר שחלפו שנה או שנתיים ויצחק ראה שמראהו האדמוני של עשיו אינו משתנה, הבין כי זהו טבעו מלידה ואין בכך סכנה, אך למרות זאת החליט שלא למולו מיד. סברתו של יצחק הייתה: "הואיל ולא מלתי אותו לשמונה ימים כמוני, אמתין עד שיהא בן י"ג שנה כמו ישמעאל אחי, ואמול אותו". אולם, כאשר הגיע עשיו לגיל שלוש עשרה, מרד וסירב למול את עצמו.
מכאן עולה תמיהה גדולה: הלכה פסוקה היא ש"מילת זכריו" (מילת בניו של אדם) מעכבת אותו מעשיית קרבן פסח. אם עשיו לא נימול מעולם, כיצד רשאי היה יצחק אבינו להקריב קרבן פסח?
ותירץ הרב מאיר צש'יגל בספר 'שומר אמת', שבמעמד הברכות היה עשיו כבר אדם בוגר. וב"מנחת חינוך" (מצוה ב') נידונה השאלה האם מצות האב למול את בנו נמשכת גם לאחר שהבן הגדיל: דעת הרשב"א היא שחיוב האב נמשך גם בגדלות הבן, אך בספר החינוך מבאר שמצוות האב חלה רק כל עוד הבן קטן. וכן מבואר בפירוש המשניות לרמב"ם (סוף פרק י"ט דשבת) ובשו"ת הריב"ש (וכפי שצוין בהגהות שב"מנחת חינוך" החדש). לפי שיטות אלו, משעה שבגר עשיו פקעה מצותו של יצחק למולו, ולכן הערלות של עשיו לא עיכבה את יצחק מהקרבת הפסח.
עוד תירץ על פי הגמ' במסכת יבמות (ע"א ע"ב), שם מבואר כי אב החבוש בבית האסורים אינו מעוכב מעשיית הפסח מחמת בנו שאינו מהול, שכן האב מוגדר כ"אנוס" שאינו יכול לקיים את המצווה בפועל. בדומה לכך, כיוון שעשיו כבר עמד ברשות עצמו והתנגד למילה, נחשב יצחק אבינו לאנוס במילת בנו, ולכן אין בכך כדי לעכבו מאכילת הפסח.
על שני התירוצים הללו עדיין מתבקשת שאלה: הלא יצחק אבינו הקריב קרבן פסח מדי שנה בשנה. גם אם נבין מדוע לא עיכב עשיו את אביו בבגרותו, כיצד הקריב יצחק קרבן פסח בכל אותן שנים שבהן היה עשיו קטן (מגיל שנה או שנתיים ועד גיל י"ג)?
התשובה לכך טמונה בעצם שיטתו של יצחק אבינו במצוות מילה. עצם העובדה שיצחק בחר להמתין עם מילת עשיו עד גיל שלוש עשרה מוכיחה שהוא סבר כי זמנה של מצוות מילה (לפני מתן תורה) הוא אך ורק בשני מועדים קבועים – או ביום השמיני כפי שנימול הוא עצמו, או בגיל שלוש עשרה כפי שנימול ישמעאל – אך לא בשנים שביניהם. שהרי אילו סבר יצחק שמוטלת עליו חובת מילה בכל יום גם לאחר שחלף היום השמיני, ודאי לא היה משהה את המצווה וממתין עד גיל י"ג. ממילא, לשיטתו של יצחק, בכל אותן שנות ביניים שבהן עשיו היה קטן לא חל עליו כל חיוב למולו, וממילא לא היה בכך כדי לעכבו מהקרבת קרבן פסח.
