איתי אסמן
בשבועות האחרונים, ובמיוחד לאחר שהתבהרו תוצאות הבחירות, פנו אליי לא מעט אנשים עם שאלה נוקבת שחזרה על עצמה שוב ושוב. "אתה הרי מדבר וכותב בלי סוף על תחיית הקודש", הם אמרו לי, "אתה מתאר בהתלהבות כיצד עם ישראל מתעורר ושב לשורשיו. והאמת היא שלא רק אתה מדבר על זה, כולנו רואים את זה בחוש. רואים את הצימאון הרוחני ברחובות, בשיח הציבורי, ברשתות החברתיות ובבתי המדרש המתרחבים. אם אכן ישנה התעוררות תשובה כל כך גדולה, איך זה שלא ראינו את זה בבחירות? מדוע הכמיהה האדירה הזו לזהות יהודית לא תורגמה לפתקים בקלפי?"
השאלה הזו מובנת ואמיתית, אך היא נובעת מציפייה לראות תהליכים רוחניים עצומים מתורגמים באופן מיידי למציאות פוליטית. כדי להבין מדוע הדברים פועלים אחרת, עלינו לאמץ מבט היסטורי רחב ולהבין שתהליכי עומק לעולם אינם נמדדים בטווח הקצר. תנועות נפש של אומה אינן פועלות לפי קצב של קמפיין בחירות בן שלושה חודשים וגם לא בשלוש שנים של מלחמה. את הפירות המדיניים והפוליטיים של התהליך המופלא שאנו חווים היום, אנחנו נראה במלוא תפארתם רק בעוד עשר או עשרים שנה. אם בניית זהות אישית של אדם פרטי דורשת שנים של הבשלה, על אחת כמה וכמה שבניית הזהות היהודית של מדינה שלמה אורכת זמן רב.
ניתן להמחיש זאת באמצעות משל פשוט ממעגל החיים: תינוק שנולד. כשאנו זוכים לחבוק תינוק חדש, איש אינו מצפה ממנו שיניח תפילין למחרת בבוקר. אנחנו לא מלמדים אותו לצום ביום הכיפורים בשנותיו הראשונות, ולא דורשים ממנו אחריות ציבורית. הוא זקוק לשנים של הזנה, טיפול, חום וגדילה הדרגתית, ורק כשהוא מגיע לבגרות מלאה הוא מקבל את הזכות והיכולת לבחור לכנסת ולהשפיע על הנהגת המדינה.
במובנים רבים, המושג ההלכתי "תינוק שנשבה" מתאר במדויק את השלב שבו נמצאים רבים מאחינו המתעוררים כיום. אדם שהיה רחוק מזהותו היהודית במשך שנים, וכעת ליבו נפתח מחדש אל הקודש, נמצא בשלב הראשוני של לידתו הרוחנית. הוא אינו מבין מיד שהדבר החשוב והקריטי ביותר במדינת ישראל הוא הצביון היהודי הציבורי שלה. לפני שהוא מגיע לתובנות לאומיות ומדיניות, ישנם יסודות בסיסיים הרבה יותר שעליו להכיר ולחוות: מהי פרשת השבוע, מהו טעמה של שמירת שבת, וכיצד נראית תפילה. כרגע, הוא נמצא בשלב בריא, טבעי ומבורך של התכנסות והתרכזות בבניית הזהות האישית והפנימית שלו. בעתיד, כשהשורשים הללו יעמיקו, הוא כבר יבקש לשלוח את ילדיו לחינוך דתי, ואז גם תבשיל בו ההבנה העמוקה לגבי חשיבות הצביון היהודי של המדינה כולה. אך אי אפשר לדלג על שלבי ההתפתחות הללו.
ההיסטוריה הקרובה שלנו מלמדת בדיוק את אותו השיעור. מרגע שהחלה תנועת "שיבת ציון" והתעורר החזון הציוני המעשי, חלפו עשרות שנים של התגבשות איטית ומייסרת עד שקמה מדינת ישראל והפכה לכלים מעשיים וממלכתיים. גם תחיית החול הלאומית לא התרחשה ביום אחד אלא אחרי הרבה מאוד שנים בגלות. באותו אופן ממש, אנו נמצאים כעת בראשיתם של תהליכי תחיית הקודש. אנו זוכים לראות בעינינו את הזרעים הנובטים באדמה, אך מדרך הטבע לוקח זמן עד שהזרעים הללו יהפכו לעצים חסונים שייתנו פירות מתוקים לדורות הבאים.
לכך יש להוסיף נדבך משמעותי נוסף הקשור לאופייה של הזירה הפוליטית. המערכה הפוליטית רוויה במניפולציות, במסכי עשן ובמכבסת מילים מתוחכמת. פוליטיקאים וקמפיינרים משתמשים במושגים יפים כמו "דמוקרטיה" או "ציונות", אך יוצקים לתוכם תוכן שונה לחלוטין, שלעיתים רחוק מאוד מערכי המקור. המציאות מלמדת שאפילו אנשים דתיים מבית, כאלו שהזהות היהודית שלהם מבוררת ומוצקה לכאורה, נופלים לא פעם בפח של אותן מניפולציות תקשורתיות. על אחת כמה וכמה שיהודים העושים כעת את צעדיהם הראשונים בעולם היהדות עלולים להתבלבל מרעשי הרקע הללו. רבים מהם אכן רצו לחזק את הזהות היהודית, אך השתכנעו מהבטחות סרק של מפלגות שונות שידעו לדבר אל ליבם מבלי להתכוון לממש זאת בפועל.
מכל הסיבות הללו, המסקנה המתבקשת עבורנו היא ברורה: התהליך העמוק שאנו נמצאים בתוכו אינו אמור להיות מתורגם כרגע לפוליטיקה, ואל לנו למדוד אותו במנדטים. יתרה מזו, אני ממליץ לכל מי שעוסק בקירוב לבבות ובשיח על זהות יהודית: הניחו לפוליטיקה בשלב זה. פוליטיקה אינה מילה גסה, והעיסוק בדמותה של המדינה הוא חשוב ומוכרח, אבל לכל זמן ועת לכל חפץ. כאשר אנו משוחחים עם אדם שנמצא בשלבי צמיחה וגדילה רוחנית, עלינו להעניק לו חממה נקייה מרעשים ולהתמקד אך ורק במזון הרוחני שהוא זקוק לו לבניית זהותו האישית – חברותא, הזמנה לסעודות שבת ושיעורי תורה. כאשר האדם ייבנה מבפנים ויעמוד על רגליו באופן עצמאי ובוגר, הוא כבר ידע לבחור בעצמו את מה שנכון וטוב לזהותה היהודית של מדינת ישראל. אנו בונים כעת תהליכי נצח ארוכי טווח, ובניית נצח דורשת סבלנות ואמונה, בעזרת ה׳ יתברך.