אם עדיין לא השתכנענו שחודש של גאולה לפנינו, בא הרבי ומבאר כיצד כל חג ומאורע בחודש קשור לגאולה - החל מימי החנוכה הנצחיים המוליכים אותנו לקראת חנוכת בית המקדש השלישי, ועד לימי הגאולה של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי אשר היוו פריצת דרך בהפצת המעיינות חוצה עד "אתי מלכא משיחא". מה שיוצר לפנינו "חודש של גאולה" • לימוד ה'דבר מלכות' השבועי בצורה קלה ושווה לכל נפש
השבוע חל ראש חודש כסלו. מעבר למשמעותו של יום לנו כחסידי חב"ד הרי שעצם היות היום ראש חודש מעניק לו משמעות מיוחדת. כל ראש חודש, בכל חודש, נקרא כך על שם החידוש. הלבנה סיימה את מהלכה והיא נתמעטה והלכה לה, ובראש חודש שבה ונולדת מחדש. מולד זה של הלבנה כבר כולל בתוכו בפוטנציאל את כל ימות החודש העתידיים.
כיוון שאנו דומים ללבנה ומונים לה ועתידים להתחדש כמותה, הרי שלא ניתן לנתק את מהלכה ממהלכינו. עבודתם של ישראל יוצרת חידוש בעולם, יוצרת חידוש בהם עצמם ומביאה אותם לדרגה נעלית אשר תבוא לידי ביטוי בגאולה האמיתית והשלימה.
לאור זאת, שראש חודש צופן בחובו את ימי החודש כולם, הרי שראש החודש מגלה את ניצוץ משיח, בחינת היחידה שבכל יהודי שבאמצעותו עושה הוא את עבודתו במהלך החודש כולו כשהמטרה היא "להביא לימות המשיח".
אם כך הוא בכל ראש חודש הרי שבחודש כסלו הדברים באים לידי ביטוי בתוקף ובהדגשה יותר משאר החודשים. בעוד בחודשים אחרים מודגש בעיקר הכיסוי וההעלם שבראש חודש, הרי שחודש כסלו מורכב מהמילים: "כס", "לו". המילה "כס" היא במשמעות כיסוי, ו"לו" המרמז על הגילוי בהיותו שווה גימטריה למילה "אלה", המורה על הגילוי. במילים ראש חודשיות, הרי שלא קיים רק "כס" המרומז על כיסוי הלבנה, אלא אנו נפגשים גם ב"לו" המרמז על מולדה וגילויה עד לשלימות הגילוי בגאולה.
אם עדיין לא השתכנענו שחודש של גאולה לפנינו, בא הרבי ומבאר כיצד כל חג ומאורע בחודש קשור לגאולה - החל מימי החנוכה הנצחיים המוליכים אותנו לקראת חנוכת בית המקדש השלישי, ועד לימי הגאולה של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי אשר היוו פריצת דרך בהפצת המעיינות חוצה עד "אתי מלכא משיחא". מה שיוצר לפנינו "חודש של גאולה".
הקשר בין גאולתן של ישראל וראש חודש מעורר תמיהה, שכן שלימות הלבנה ולא מולדה רומזים על שלמותם של ישראל כפי שתתגלה בגאולה, ומה ראינו לציין את ראש חודש המהווה את ההתחלה הנקודתית בלבד? יוצא מכך שבין הגאולה העתידה ובין מולד הלבנה קיים קשר המדגיש את המעלה של חידוש הלבנה, עד כי ישראל "עתידין להתחדש כמותה".
מה תינוק מבין
אם בלידת וחידוש החודש עוסקים אנו, הבה נבחן את מהותו של התינוק הקרוב לזמן לידתו.
חז"ל אומרים "אני מתפלל לדעת זה התינוק". מה יש בו באותו תינוק שחז"ל התפללו לדעתו, הרי ודאי הוא שדעתם גדולה משלו?
בא הרבי ופורש לפנינו את תמצית הדברים כיצד עבודתו של יהודי אמורה להיראות.
גדול בישראל, כאשר ברצונו להתפלל לקב"ה, צריך לערוך התבוננות מקיפה, לשלול את כל הדרגות והתארים, להגיע לאמיתת המצאו על דרך השלילה, ורק אז לחוש את ההתפעלות וההתעלות. לעומתו לתינוק אין צורך בכל אלו; אין לו שמץ מושג מה יש לשלול וממילא פונה הוא לקב"ה בעצמו, זה שנמצא למעלה, "דער אויבערשטער" [העליון] ומעבר לזה אין הוא יודע דבר.
ההבדל בין השניים תחדד כאשר מגיעים הדברים לכדי מעשה בפועל. הגדול מתקשר לקב"ה על ידי ששולל את הבנתו הקיימת, מבטל את רצונו שלו ומוסר את נפשו הוא. לעומתו התינוק לא מכיר מציאות אחרת כי אם מציאותו של הקב"ה, וממילא הדבר בא לידי ביטוי בכל ענייניו.
במילים אחרות, חסידיות יותר: גדול בישראל מתקשר לקב"ה ברמת הגילויים, לפי ערך השגתו, לעומתו תינוק מחובר עם הקב"ה מצד עצם הנשמה.
לאחר שאופן העבודות השונות ברור לנו, הגיעה העת לבחון את הנדרש מאיתנו בעבודתנו היום יומית.
הדבר מתחיל עם אמירת "מודה אני לפניך". משמעות הדברים היא שעוד בטרם התחלנו את היום, בטרם קיימת מציאותי כ"אני" כבר קיים הביטול לקב"ה. עוד בטרם אני חשתי והרגשתי את מציאותי, הרי שאני בטל במציאות כלפי הקב"ה.
הביטול לא מתחיל עם אמירת "מודה אני" אלא כבר כש"ניעור משנתו", כאשר הוא נולד כמציאות חדשה בבוקרו של יום, כאשר מציאותו מתגלה עוד בטרם יצא ממציאותו והתבטל, הרי שמציאותו היא דבר אחד עם הקב"ה. לאחר הכרה זו ניתן לבחון לאורה את עבודתנו במהלך היום כולו - החל מהביטול וההודאה לקב"ה באמירת "מודה אני", הכרה בדרגות הנשמה הקיימות בי באמירת "אלוקי נשמה שנת בי", ברכות השחר, תפילה ועבודתנו השוטפת בעשיית דירה לא יתברך בתחתונים.
כעת נוכל להבין מדוע הגאולה מתקשרת עם חידוש הלבנה ולא עם גילויה. בעוד שלימות הלבנה נובעת משלימות באור, הרי שמולד הלבנה, עוד בטרם החלה להאיר, הוא גילוי עצם מציאותה.
כך הוא אף בגאולה: עוד לפני הגילויים העצומים שיהיו בגאולה, הרי שעיקרה הוא גילוי מציאותם של ישראל, גילוי עצם נשמתם כפי שהוא חד עם עצמותו ומהותו של הקב"ה. השאיפה היא להגיע לשלימות גם בגילוי האור וירגש העצם שלמעלה מהם. במילים אחרות: להגיע לחיבור האמיתי בין ה"כס" וה"לו".
הדרך להגיע לכך היא בלימוד החסידות המביאה אותנו להכרה ש"לו ידעתיו הייתיו" ומגלה בנו את הרצון להגיע לזמן בו "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
להביא לימות המשיח
אם ברצוננו להגיע למצב בו אנו מגלים את עצמותנו, הרי שעבודתנו כעת צריכה להיעשות באופן זה. על כל אחד מאתנו לגלות את אותו ניצוץ משיח הקיים בנו, גילוי עצם הנשמה. הדבר אפשרי על ידי הכרה ברורה שעצם הנשמה מאיר בנו ומאפשר את עבודתנו, או אז כל פעולותינו חדורות באותו גילוי של עצם נשמתנו.
כאשר אנו מדברים על עבודתנו כעבודה יומיומית, מגיעים אנו אל מאמר חז"ל "כל ימי חייך להביא לימות המשיח". הרבי מלך המשיח, בשיחה שלפנינו, נותן משמעות חדשה למאמר ידוע זה: "כל ימי חייך" - כל החיות של יהודי נובעת מ"להביא לימות המשיח" - מהבאת משיח בפועל. יותר מכך, כאשר יהודי חי באופן כזה, הרי שחיות זו מביאה בפועל את משיח צדקנו עצמו.
הרבי מציין עבורנו עד היכן דברים מגיעים, הצבת מטרה אליה עלינו לחתור על מנת לעשות את הדברים כהלכה: מיד בקומנו משנתנו עלינו לחוש את "אוירו של משיח" לנשום משיח, לחוש את התגלות מציאותו, לדעת כי מציאותו של משיח קיימת בעולם עוד קודם לגילוי אורו של משיח והיא זו שמובילה לגילוי פעולותיו בעולם.
זוהי משמעות המילים "כל ימי חייך" - גילוי מציאותו של משיח, היא ה"מביאה" לימות המשיח, שכן הכול כלול בה. הדבר מודגש ביתר שאת, כאשר בהפטרה קוראים אנו "יחי אדוני המלך דוד לעולם" - משמעותה של הכרזה זו היא גילוי מציאותו של דוד מלכא משיחא ולאחריה באה התגלותו לעין כל תיכף ומיד ממש.