מעשי יצחק בחפירת הבארות ובברית עם אבימלך

ישיבת יצחק בגרר ועזיבתו

מפרשי התורה נתחבטו רבות בביאור פרשת יצחק בהיותו בגרר וביציאתו ממנה, וכתבו הדברים וליישב כוונת הכתובים. בכדי לעמוד על עומק הפשט בפרשה זו, נביא תחילה לשון הכתוב כמות שהוא ואת שיטות המפרשים בזה, ולאחר מכן נוסיף מה שנראה לבאר בדרך הפשט העולה מפירוש רש"י לפענ"ד באופן שיתיישבו היטב קושיות המפרשים בלישנא דקרא.

חפירת הבארות בידי דרכים שונות לבאר מהלך

כך נאמר בכתוב (בראשית פרק כו):

[יב] וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. [יג] וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. [יד] וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים. [טו] וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר. [טז] וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. [יז] וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם. [יח] וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.

ופירש רש"י:

[טו] מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ תַּקָּלָה הֵם לָנוּ מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת הַבָּאוֹת עָלֵינוּ; 'טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי' סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים. [לשון התרגום] לְשׁוֹן סְתִימָה, וּבִלְשׁוֹן הַתַּלְמוּד 'מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב': [יז] בְּנַחַל גְּרָר. רָחוֹק מִן הָעִיר: [יח] וַיָּשָׁב וַיַּחְפֹּר. הַבְּאֵרוֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וּפְלִשְׁתִּים סִתְּמוּם, מִקֹּדֶם שֶׁנָּסַע יִצְחָק מִגְּרָר חָזַר וַחֲפָרָן:

סיבת סתימת בארות אברהם בידי הפלשתים

המזרחי פירש שלשיטת רש"י סתימת הבארות הייתה בגלל קנאתם ביצחק המוזכרת בפסוק הקודם, אלא רק בגלל שחששו מפני הגייסות שישתמשו בבארות המים, וזאת מחמת כמה טעמים: א) אם היה זה מחמת קנאתם, היה צריך להיכתב בהמשך אחד אחרי "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים" – "וַיְסַתְּמוּ אֶת כָל הַבְּאֵרֹת", וכעת נראה שבא לומר ענין בפני עצמו. ב) אם סתמו את הבארות בגלל קנאתם, איך הניחוהו לחזור לפותחם, כלשון הכתוב בהמשך "וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו'". ג) אי אפשר לומר שהפלשתים סתמו את הבארות מחמת קנאתם ביצחק, כי להלן (יח) נאמר שסתמו אותם "אחרי מות אברהם", דהיינו קודם שיצחק הגיע לגרר. ד) הגו"א פירש כהמזרחי והוסיף טעם שאם היה זה מפני קנאתם ביצחק היו לוקחים את הבארות לעצמם ולא סותמים אותם לגמרי.

בידי הפלשתים

לא

אך לפי דרכם תמוה סדר הכתובים (וכן הקשה "ויקנאו אותו פלשתים", ומפסיק בענין אחר שסתמו את הבארות בגלל סכנת הגייסות, ולאחר מכן שב לענין הקנאה שאבימלך אמר ליצחק "לך מעמנו"?

בנח"י),

שבתחילה

נאמר

ועל כן יש לומר שרש"י לא בא לעקור המובן מפשוטו של מקרא שעיקר סתימת הבארות הייתה בגלל הקנאה ביצחק, אלא באמת כן היה שסתמו בגלל קנאתם, אך כדי שלא להראות הקנאה אמרו טעם חיצוני ש"תקלה היא לנו מפני הגייסות" וחשבו שלאחר סתימת הבארות יעזוב יצחק את גרר, וכאשר ראה אבימלך שלא נתקיימה מחשבתו אמר ליצחק בפירוש "לך מעמנו" (וכן כתב בנח"י).

ויש להביא ראיה לזה, כי הנה מקור פירוש רש"י הוא בתוספתא סוטה (פ"י ה"ב) וזה לשונה: "כל זמן שהיה אברהם קיים היה בארות נובעות מים, משמת אברהם, מה הוא אומר: "וכל הבארות אשר חפרו וגו'", אמרו, הואיל ואין נובעות מים אינם אלא תקלה לנו מפני גייסות, עמדו וסתמו". אך רש"י דקדק להביא רק סיום דרשת חז"ל, והיינו דס"ל שבדרך הפשט אין לומר שהפלשתים סתמו את הבארות מיד אחרי פטירת אברהם (כמו שיתבאר להלן) והבארות לא הפסיקו לנבוע מים אלא שמשו את יצחק, ובכל זאת סתמום פלשתים "מפני הגייסות" לפי שהיה זה רק טעם חיצוני לכסות על קנאתם.

והענין הוא

שאילו והאמיתי לסתום את הבארות היה מפני הגייסות, הרי היו צריכים לעשות כן מיד כאשר חפר אותן אברהם או עכ"פ אחרי פטירתו, אך כל מהלך המקראות מוכיח שסתימת הבארות הייתה בעצם מחמת קנאתם ליצחק, שכן עשו כן דוקא "בשנה ההיא" (יב) שהיתה "שנת רעבון" (רש"י) ומכל מקום הצליחה תבואתו של יצחק "מאה שערים" יותר ממה שאמדוה, עד שגדל מאוד והיה לו מקנה רב ועצום, ולכן בקנאתם חשבו שאם יסתמו את בארות המים יפגעו בתבואתו ובמקנהו של יצחק. אלא שסגנון הפסוק (טו) שמודיע על סתימת הבארות בתור ענין בפני עצמו (כמ"ש הרא"ם) מלמדנו שהיה גם טעם חיצוני שהראו בפני יצחק למעשיהם ולכן פירש רש"י "מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגייסות".

טעמם

העיקרי

היכן חפר יצחק את הבארות?

והנה על המשך פירוש רש"י על "וישב יצחק ויחפור את בארות המים" (יח), ש"קודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן", ביארו המזרחי והגו"א שרש"י בא לפרש שהמקרא אינו הולך כסדרו, משום שהסדר הפשוט מורה "שאחר שנסע יצחק מגרר אל נחל גרר, חזר וחפר שם את הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו", אך אין הדבר כך, אלא חוזר למה שאירע לפני צאת יצחק מגרר שחזר וחפר את הבארות שהיו שם.

אך תמוה ביותר מאיזה טעם הוצרך רש"י להפוך את סדר הכתובים? ואכן הרמב"ן השיג על רש"י וכתב שלא יתכן שחזר יצחק וחפר את אותם הבארות, שהרי סתמו אותם מפני הגייסות ואיך יתנו לו רשות לחפור שוב. ועל כן פירש שהפסוקים הם כסדרם ומדובר בבארות אחרים בהמשך נחל גרר, באותו מקום הרחוק מן העיר אליו הלך יצחק, ואת הבארות הללו סתמו הפלשתים "אחרי מות אברהם" וכעת חפרן יצחק מחדש (וע"ע מ"ש המלבי"ם בזה).

[אמנם המזרחי תירץ קושיית הרמב"ן שאפשר לומר שבזמן שנתנו רשות ליצחק לחפור שוב כבר לא היו גייסות בעולם כי כולם השלימו זה עם זה. אך לכאורה יש דוחק בתירוץ זה, כי מהיכי תיתי שנעשה שינוי זה בעולם, ואם כן עולה מפשטות הכתובים בודאי היה צריך רש"י לכתוב דבר זה בפירוש].

אשר על כן נראה לפרש בדברי רש"י באופן אחר, אשר כל הכתובים מתארים את סדר המעשה כמות שהיה ומכל מקום לא קשה מאומה:

הפלישתים סתמו את הבארות בגרר מחמת קנאתם ביצחק, והיה זה בעת שהתיישב יצחק בגרר ולא מיד אחרי פטירת אברהם (והלשון שנאמר "אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם" אינו מורה שהיה זה מיד לאחר מכן, אלא אדרבה, כפי שכבר כתב רש"י לעיל טו, א שהכלל הוא "כל מקום שנאמר 'אחר' – סמוך; 'אחרי' – מופלג"). לאחר מכן כאשר גירשו אבימלך מגרר, התיישב יצחק בנחל גרר, "רחוק מן העיר". ולאחר מכן "וישב יצחק", היינו שחזר לגרר עצמה (כפשוטו של מקרא ש'וישב' הוא לשון חזרה למקומו הקודם, כמש"נ "וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה" (להלן נ, יד)), וחפר שוב את הבארות אותם סתמו פלישתים מקודם. ובעצם יש לפסק את לשון רש"י באופן אחר מדברי המפרשים הנ"ל: "הַבְּאֵרוֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וּפְלִשְׁתִּים סִתְּמוּם מִקֹּדֶם שֶׁנָּסַע יִצְחָק מִגְּרָר¹ – חָזַר וַחֲפָרָן [כעת משחזר שוב לגרר]".

ענין הברית עם אבימלך

אמנם מעתה יש ליישב תוכן קושיית המפרשים הנ"ל, מפני מה חזר יצחק וחפר שוב הבארות בגרר לאחר שהפלשתים סתמו אותם, והלא היה לו לחשוש שלא יתנו לו לעשות כן בקנאתם אליו ומפני טענתם החיצונית שתקלה הם מפני הגייסות. ובכדי לבאר זאת יש להקדים תחילה ביאור המשך הכתובים,

ולפי זה נוכל לראות 'יינה של תורה' שבמעשי יצחק בחפירת הבארות כדלהלן.

בהמשך הפרשה מסופר שעבדי יצחק חפרו שלוש בארות ורועי גרר² רבו עם רועי יצחק על שתיים מהן, ולאחר מכן חפר באר אחרת ולא רבו עליה, "וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע". ולכאורה תמוה מפני מה עזב יצחק את הבאר שעליה לא היתה מריבה ועלה לבאר שבע?

לאחר מכן מתאר הכתוב את התיישבות יצחק בבאר שבע והברית עם אבימלך: [כה] . . וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר. [כו] וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ. [כז] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. [כח] וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּך וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶך וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ. [כט] אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנו רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּך רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּך ה'. [ל] וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. [לא] וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם.

ולכאורה מעשה זה תמוה מתחילתו ועד סופו, כפי שהקשו המפרשים:

א) מהי

סמיכות התחילו עבדי יצחק לכרות באר בבאר שבע, דוקא אז הגיע אבימלך אל יצחק מגרר?

הפרשיות

שכאשר

ב) מה הטעם שהגיע אבימלך לכרות ברית עם יצחק בהיותו כעת בבאר שבע, לאחר שגירש את יצחק מגרר ולא קיים את הברית שהייתה בינו לבין אברהם אביו?

ג) מפני מה התרעם עליו יצחק בלשון כה חריפה?

ויש ליישב כל זה לפי דקדוק דברי רש"י שפירש את דברי אבימלך: "רָאו רָאִינוּ. רָאִינוּ בְאָבִיךָ, רָאִינוּ בְךָ". מובן שבדרך הפשט אין קושי בכפל לשון כגון "ראו ראינו", משום שדיברה תורה כלשון בני אדם, ועל כן רש"י אינו מפרש כפל לשון כזה אלא אם כן יש בזה צורך להבנת הפשט (ראה שיחות שנסמנו בכללי רש"י פרק טו), ועל כן צריך להבין מדוע הוצרך רש"י לפרש כאן "ראינו באביך, ראינו בך". והענין הוא, שדוקא בעת שהגיע יצחק לבאר שבע – ראה אבימלך את מה שראה באביו אברהם, ש"היה ה' עמך", וצריך להבין מה ראה דוקא כעת?

יסוד הביאור טמון בהמשך פירוש רש"י "תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ וגו'. הָאָלָה אֲשֶׁר בֵּינוֹתֵינוּ מִימֵי אָבִיךָ תְּהִי גַּם עַתָּה בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ". בכדי לדייק ולהבין כוונת דברי רש"י הללו לאשורם, יש לעיין תחילה בגוף השבועה והברית שהייתה בין אבימלך לאברהם, ונראה מלשונות הכתובים (לעיל כא, כג ואילך) שהיו שתי שבועות נפרדות בזה:

תחילה ביקש אבימלך מאברהם "הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי, כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּך תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ", ובקשה זו הייתה רק מצד אבימלך לאברהם שלא יעשה רע עמו, ואברהם הסכים לזה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ". לאחר מכן נאמר: "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלו עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ... וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעו שְׁנֵיהֶם" – אברהם ואבימלך הסכימו ונשבעו כי הבאר ב'באר שבע' היא של אברהם אבינו.

ועל כן כאשר יצחק היה בגרר לא נמנע אבימלך מלפגוע בו משום שלא נשבע על זה³, אבל כאשר הגיע אבימלך לבאר שבע אל יצחק, אמר לו יצחק "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם", דהיינו שבשעה שגירשו אותו מגרר לא עברו על שבועתם, אבל כעת בהיותו בבאר שבע הרי עליה⁴ נשבע אבימלך וכרת ברית ששייכת לאברהם ולזרעו! אלא שאבימלך בא לבקש לכרות ברית נוספת: "הָאָלָה אֲשֶׁר בֵּינוֹתֵינו מִימֵי אָבִיךָ, תְּהִי גַּם עַתָּה בֵּינֵינוּ וּבֵינֶך" – מלבד השבועה שנשבע אבימלך שבאר שבע שייכת לזרעו, רצה כעת לעשות ברית חדשה שלא תהיה רק 'בינותינו' כמו שהיה מצד אברהם לאבימלך בלבד, אלא תהיה 'בינינו ובינך' משני הצדדים שלא יגמלו רעה זה לזה. וזהו שממשיך "כאשר עשינו עמך רק טוב וגו'", ואכן יצחק הסכים לזה "וישבעו איש לאחיו".

הסכמת העולם לגילוי האלוקי

והנה נודע שחפירת הבארות של יצחק הייתה עבודה רמה ונשגבה, כמו שכתב הרמב"ן "יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה, אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו", ומבואר בדא"ח שענין חפירת הבארות של יצחק היה גילוי אור אלוקי שמתעלה מלמטה למעלה, כמו המים שפורצים מן הבאר ועולים כלפי מעלה, לפי דרכו של יצחק שעבד את ה' בקו הגבורה שענינה העלאה מלמטה למעלה (עי' תורה אור פרשתנו יז, ג).

ותכלית הגילוי הוא כאשר העולם מצד עצמו מסכים אף הוא לגילוי אלקות, כמבואר בדיוק לשון רבינו הזקן במכתביו על חג הגאולה שלו לגדולי צדיקי החסידות: "הפליא והגדיל שמו הגדול והקדוש אשר נתגדל ונתקדש בעיני כל השרים וכל העמים" (אג"ק אדה"ז ע' צז ואילך), וכ"ק אדמו"ר ביאר פעמים רבות בשיחות קדשו אשר הסכמת אומות העולם על גילוי האלקות היא תכלית גילוי אלקות בעולם הזה הגשמי.

ולפי זה יש להמתיק באור פנימיות התורה את מעשי יצחק אבינו, שלא זו בלבד שהמשיך לשאוב מים בבארות שחפר אברהם, אלא בא הכתוב ללמדנו כוחו של יצחק אבינו שגם אחרי שסתמום פלשתים ומלאום עפר, עדיין חזר שוב לגרר מבלי להתפעל מאבימלך ואנשיו כדי לחפור שוב את הבארות ועד שמצא "מים חיים". ואף לאחר שרועי גרר אכן רבו עם רועי יצחק על הבארות וטענו "לנו המים", חפר עוד באר ועוד באר עד שאף רועי גרר לא רבו, "ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ"⁵.

אך התכלית שרצה יצחק הוא לפעול שגם אבימלך יסכים על זה, ולכן עקר מושבו מן הבאר 'רחובות' אף שלא היתה התנגדות עליה והלך לבאר שבע, משום שבבאר שבע הייתה הבאר שחפר אברהם אבינו ועליה נתווכח עם אבימלך עד שנשבעו שניהם, ולכן הלך יצחק לחפרה בשנית כדי שיסכים אבימלך בעד עסקי הבארות. וכאשר ראה אבימלך שיצחק השלים את כל עסק חפירת הבארות של אביו והחל לחפור גם את באר שבע, הגיע לבאר שבע כדי לכרות הברית ולהסכים גם מצדו להיות בשלום עם יצחק אבינו⁶.

ובזה יומתק להפליא סיום הכתוב אחרי שנשבעו יצחק ואבימלך על הברית שביניהם, שגילוי המים בבאר זו של באר שבע היה מיד לאחרי הסכמת אבימלך: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדו לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לו מָצָאנוּ מָיִם".

1 ויש להעיר שהגירסא שהיתה לפני הרא"ם ברש"י היא “וקודם", אך הגירסא בדפוס ראשון היא “קודם" כבפנים, וכדברינו בפנים יש לפרש שפיר גם לפי הגירסא הנפוצה בדפוסים “מקודם". עוד יש להעיר שהגו"א בסוף דבריו מפסק פירוש רש"י גם כן כפי שכתבנו בפנים, אך מפרש דרש"י קאי על הבארות שהיו בנחל גרר (וכפי’ הרמב"ן) ולא על הבארות שהיו בגרר, ומבאר שהבארות שסתמו הפלשתים בנחל גרר קודם שנסע יצחק מגרר – חזר וחפרן. אך לכאורה לפי זה אין לשון רש"י מחוור כל צרכו, כי הול"ל “קודם שבא יצחק לנחל גרר" וכיו"ב. 2 וגם מזה שנקראו ‘רועי גרר’ מוכח בפשש"מ שהיה זה לאחר שחזר יצחק לגרר ולא כשהיה בנחל גרר, ואין צריך לדחוק כדברי הרמב"ן שהיו ‘רועי נחל גרר’. 3 4 מלבד סתימת הבארות וגירוש יצחק, יש לומר שנכלל בזה גם מש"נ “כמעט שכב אחד העם את אשתך", שלפירש"י הוא “המיוחד שבעם זה המלך", דהיינו שלא חשש לפגוע ביצחק; ודלא פי’ כהמפרשים כפשוטו אחד מן העם (חזקוני ועוד). כי בפשוטו של מקרא יש לומר שהיא “אותה באר שבע שגר בה אברהם" (ספורנו), וכן פי’ הרמב"ן “וקרוב לי שהוא הבאר שכרה אברהם ונתן לו שבע כבשות לעדה", ע"ש. 5 6 וראה לקוטי שיחות חלק י ע’ 72 ואילך על פירוש רש"י “ופרינו בארץ – כתרגומו וניפוש בארעא", שתכלית כוונת בריאת העולם והאדם היא שהאדם ייגע ויעבוד לגלות אלקות בבריאה מצד עצמה, והקב"ה נותן לאדם את הכוח להגיע בעבודתו יותר מכפי הגבלת העולם, יעו"ש. ועל פי זה מובן שדוקא כאשר “הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ" – לא הסתפק יצחק במה שהשיג בחפירת הבאר ‘רחובות’ והתייגע יותר לחפור גם את ‘באר שבע’ ולהגיע לתכלית בירור העולם והסכמת ‘מלך גרר’. עיין בארוכה מאמר ד"ה פדה בשלום תשכ"ו (סה"מ מלוקט ח"ב ע’ 116 ואילך), שכאשר מאיר גילוי אור נעלה הוא מושך אליו את הנצוצות שבעמים, וזהו פי’ הפסוק “ונהרו אליו כל הגוים" שנאמר במשיח, ע"ש.