מה יותר משמח מלשמוח עם אחי?
כתיבה: י. בנימין
אח שלי הגדול רוני, התחיל להניח תפילין! בעוד חודש בדיוק הוא יהיה בר מצווה, וכבר כמה חודשים שכל הבית מתכונן ליום הגדול. אבא למד איתו הלכות תפילין, כמעט כל ערב. הם ישבו יחד עם משנה ברורה, דיברו על מקום הנחת התפילין, על הקשר של יד, על הרצועות ועל כל מיני פרטים שאני עדיין לא ממש מבין.
גם אמא הייתה עסוקה בהכנות. היא הלכה עם רוני לבחור נרתיק לתפילין, וחזרה עם נרתיק קטיפה כחול כהה, שעליו רקום השם שלו באותיות כסף. רוני הראה לי אותו בגאווה, ואני מוכרח להודות שהוא היה יפה מאוד. חני התנדבה להכין עוגות ל"לחיים" שאחרי התפילה, ומאותו רגע המטבח הפך לקונדיטוריה. בכל פעם שניסיתי להיכנס לטעום משהו, היא הזכירה לי שהעוגות מיועדות למחר. בסדר, אבל מישהו צריך להשגיח שזה לא רק נראה טוב זה גם עם טעם טוב, וכאן אני בא עם רצון טוב ומתנדב לבדוק, למה סתם לוותר?
הסתובבתי בבית וניסיתי להבין מה התפקיד שלי בכל העסק. אבא היה עסוק עם רוני, אמא הייתה עסוקה עם רוני, חני הכינה עוגות בשביל רוני, ואפילו לייבי הכין לרוני ציור של תפילין, שנראה קצת כמו שתי קופסאות עם שרוכים.
בדרך כלל אני מצליח למצוא לעצמי מקום חשוב בכל אירוע משפחתי. אבל הפעם אף אחד לא היה צריך אותי במיוחד. אולי לזרוק את הטופים כשהוא יעלה לתורה יזכרו בי, אבל עד אז? החלטתי שאני ממנה את עצמי למלווה של חתן הבר מצווה, זה נשמע תפקיד מכובד מאוד.
בערב שלפני רוני היה נרגש. הוא סידר את התפילין, הכין את הבגדים למחר. הסתכלתי עליו, פתאום הוא נראה לי גדול. זה קצת מצחיק, כי רוני היה גדול ממני גם אתמול. אבל אתמול הוא היה סתם אח גדול, והיום הוא כבר כמעט בר מצווה, עם תפילין וכובע וחליפה משלו ואבא מדבר איתו על הדרשה...
לפני שהלכנו לישון אמרתי לו שהוא ממש 'ישיבע בוחר', והוספתי שאני מקווה שהוא יצליח לגלגל את התפילין מהר אחרי התפילה, כי אני כבר מחכה מעכשיו לעוגות של חני. רוני צחק. לפחות מישהו בבית מעריך את חוש ההומור שלי.
למחרת בבוקר קמנו מוקדם, אמא עמדה ליד הדלת וליוותה את רוני בעיניים נוצצות, אני חושב שהיו לה דמעות קטנות בקצה העיניים, אבל מהתרגשות ושמחה.
בבית הכנסת רוני עמד ליד אבא, הוציא בזהירות את התפילין החדשות, והתחיל להניח אותן. אבא עמד לצידו ועזר לו לוודא שהכל מונח בדיוק במקום. אני הסתכלתי על שניהם, ראיתי את רוני מתרכז, את אבא מחייך. אחרי התפילה עשינו "לחיים" קטן בבית הכנסת. חני הכינה עוגות מצוינות. ידעתי את זה כבר מהביס הראשון, ובביס השני קיבלתי אישור נוסף.
רוני קיבל ברכות, חייך, ונראה קצת נבוך מכל תשומת הלב. אני דווקא הייתי מסתדר עם זה מצוין, אבל אף אחד לא שאל אותי. כמה חברים של רוני מהשכונה הגיעו, ואני דאגתי להראות להם איפה הכיבוד. הרגשתי שאני ממלא את תפקידי בכבוד.
כשחזרנו הביתה, אמא רצתה לשמוע הכל. רוני סיפר איך היה, אבא סיפר כמה יפה הוא הניח את התפילין. כולם דיברו על הבר מצווה המתקרבת, על העלייה לתורה, על הדרשה ועל כל הדברים שעוד מחכים לנו. פתאום לא היה אכפת לי שאני לא במרכז העניינים. להפך, היה לי כיף לראות את אחי הגדול שמח כל כך.
בערב, אחרי שכולם כבר היו עייפים, נכנסתי למטבח לשתות מים. אמא עמדה שם וסידרה כמה דברים שנשארו מהיום הארוך, היא הסתכלה עלי וחייכה חיוך מיוחד. מני, היא אמרה בשקט, רציתי להגיד לך משהו. שמתי לב היום איך שמחת עם רוני, איך פירגנת לו, זה כל כך שימח אותי.
קצת התביישתי. אמא המשיכה ואמרה שהרבה דברים משמחים אותה, אבל כשהיא רואה אותנו, הילדים שלה, אוהבים אחד את השני ושמחים זה בשמחתו של זה, אין דבר שמשמח אותה יותר. לא כל כך ידעתי מה לענות, אז חייכתי. אמא נתנה לי נשיקה על הראש, ואני הלכתי לחדר.
רוני כבר היה שם, מסדר שוב את התפילין החדשות שלו בארון. הסתכלתי עליו וחשבתי איזה יום גדול היה לו, וגם איזה יום יפה היה לי. כי נכון שלא הייתי חתן השמחה, ולא רקמו את השם שלי על שום נרתיק. אבל זכיתי לראות את רוני נהיה גדול, זכיתי לראות כמה אבא ואמא שמחים, וכשהם שמחים אני שמח.
חוץ מזה, נשארו עוד שלוש שנים עד הבר מצווה שלי, זה נותן לחני מספיק זמן להתאמן על העוגות. ואני, בתור אח מסור, מוכן בהחלט לעזור לה בטעימות.
