מן המדרש: מאה שערים
מדרש רבה תולדות סד, ו
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא" (בראשית כו, יב). אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, "בָּאָרֶץ הַהִיא", "בַּשָּׁנָה הַהִיא", הָאָרֶץ קָשָׁה וְהַשָּׁנָה קָשָׁה, וְאִלּוּ הָיְתָה יָפָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
"וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים" (שם). מֵאָה כוֹרִים. "מֵאָה שְׁעָרִים", מֵאָה מִנְיָנִים. "מֵאָה שְׁעָרִים", מְלַמֵּד שֶׁהֶאֱמִידוּ אוֹתָהּ וְעָשַׂת מֵאָה כְּמָה שֶׁהֶאֱמִידוּהָ. וַהֲלוֹא אֵין הַבְּרָכָה שׁוֹרָה עַל דָּבָר שֶׁהוּא בְּמִשְׁקָל וּבְמִדָּה וּבְמִנְיָן. מִפְּנֵי מָה מָדַד אוֹתָהּ, מִפְּנֵי הַמַּעַשְׂרוֹת.
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים". לכאורה קשה, מדוע היה צריך הכתוב לומר "בארץ ההיא", "בשנה ההיא", הרי ידענו שהיה יצחק בארץ פלשתים, וכן מה שאמר "בשנה ההיא" מיותר, שהרי איננו יודעים מהי השנה אשר עליה מדבר הכתוב. מבאר המדרש, אמר רבי חלבו, כפל הכתוב לשונו "בארץ ההיא", "בשנה ההיא", ללמוד שהצליחה מאד תבואתו של יצחק בדרך פלא אף על פי שזרעה בארץ ההיא, דהיינו הארץ שהיא קשה ויבשה ואין בה מים, וכן השנה בה זרע היתה קשה, שהיתה שנת רעב, ואלו היתה הארץ יפה והשנה היתה שנה טובה, על אחת כמה וכמה שהיתה מצליחה תבואתו.
"וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים". המדרש מבאר בג' אופנים מה הביאור "מאה שערים":
א. יתפרש מלשון שער שבשוק, דהיינו מידה מקובלת שנמכרת בשוק לפי שער, ומן הסתם הכוונה למידה הגדולה ביותר, ויתפרש שהצמיחה האדמה מאה כורים.
ב. באופן נוסף יש לפרש כוונת "מאה שערים", ש"שער" הוא מלשון שיעור ומנין, ואמר הכתוב שיצחק מצא בשנה ההיא, שהצמיחה תבואתו מאה מנינים [מאה פעמים כמנין הזרעים שזרע].
ג. באופן נוסף יתפרשו תיבות "מאה שערים" מלמד שהאמידו אותה [העריכו את השדה] קודם שהצמיחה ושיערו כמה תבואה היא ראויה לגדל, ועשת [וגידלה הארץ] לבסוף פי מאה כמה שהאמידוה [מן האומדן ששיערו אותה].
מקשה המדרש, והלוא ידוע שאין הברכה שורה על דבר שהוא נמדד במשקל [כמה הוא משקלו], ובמדה [כמה הן מידות ארכו ורחבו] ובמנין [כמה יש בו], אלא על דבר הסמוי מן העין. ואם כן מפני מה מדד [אמד והעריך] אותה יצחק. ויש לפרש, שאמדו את תבואת השדה מפני המעשרות שהיה עליו לתת מן התבואה, ולכן היה מוכרח לאמוד כמה יש בה, כדי לדעת כמה עליו להפריש למעשר.
