מצה, ארבע כוסות והסיבה: שלושת ההבדלים המופלאים בין סעודת יעקב לסעודת עשיו

התבוננות מדוקדקת בפסוקי הפרשה המתארים את הגשת המטעמים ליצחק אבינו מעלה שלושה הבדלים בולטים בין הסעודה שהגיש יעקב לבין זו שהביא עשיו:

לחם: אצל יעקב נאמר שהביא לאביו גם לחם ("וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה"), ואילו אצל עשיו לא מוזכר לחם כלל.

יין: אצל יעקב נאמר "וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ", בעוד שאצל עשיו הבאת יין אינה נזכרת.

ישיבה: יעקב מבקש מאביו "קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי", ואילו עשיו אומר "יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ" בלא להזכיר ישיבה.

וכתב המהרי"ל דיסקין שפשר ההבדלים הללו מתבאר להפליא על פי דברי רש"י (לעיל כ"ז, ט' בשם פרקי דרבי אליעזר), שלפיהם אותו מועד שבו ציוותה רבקה על יעקב לקחת "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים" היה ליל חג הפסח – גדי אחד הוקרב לקרבן פסח והשני נעשה מטעמים.

לאור זאת מתבארים שלושת הפרטים שהוסיף יעקב כחלק ממצוות ליל הסדר:

הלחם שהביא יעקב היה מצה ("לחם עוני"): והדברים קל וחומר – אם אצל לוט נאמר "וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית י"ט, ג') ופירש רש"י שפסח היה וביקש לקיים מצוות מצה, על אחת כמה וכמה שיעקב אבינו יביא לאביו יצחק מצה בליל הפסח.

היין שהגיש יעקב היה יין של ארבע כוסות. [ובספר משלחן רבי אליהו ברוך לרבי אליהו ברוך פינקל הוסיף לבאר לפי זה, שבמקרא מוזכרת שתיית היין לאחר האכילה, ומדובר בשתי הכוסות האחרונות של ליל הסדר – כוס שלישית ורביעית. והדבר מרומז בטעמי המקרא על המילים "וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ" המוטעמות בטעם הנדיר "מירכא כפולה", שעל פי ה"משך חכמה" רומז לכך ששתה פעמיים – כנגד כוס שלישית וכוס רביעית].

הבקשה "שְׁבָה" מכוונת לדין הסיבה: כפי שמבאר רש"י על אתר ש"שבה" היינו לשון מיסב על השולחן (ומתורגם באונקלוס "אִסְתְּחַר"), לקיים מצוות הסיבה בליל הסדר.

מתוך הבנה זו מוארת באור חדש תגובתו של יצחק לעשיו: "וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא". לכאורה הדבר תמוה: מדוע סירב יצחק לטעום ולו מעט מתבשיליו של עשיו כדי להפיס את דעתו?

אלא שעל פי ההלכה ידיו של יצחק היו כבולות: יעקב כבר האכיל את אביו את ה"אפיקומן" (בשר קרבן הפסח הנאכל על השובע בסוף הסעודה), והלכה פסוקה היא ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" – נאסר על יצחק לטעום כל מאכל נוסף באותו הלילה!

זהו העומק בדברי יצחק לעשיו: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ". אונקלוס מתרגם "בְּחָכְמְתָא", ורש"י מפרש: "במרמה – בחכמה" – וחלק מאותה חכמה הלכתית של יעקב היה להאכיל את יצחק גם את האפיקומן, ובכך לנעול בפניו את האפשרות ההלכתית לאכול מצידו של עשיו.

ועל כך הוסיף הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, שהמילה "במרמה" עולה בגימטריה 287 (רפ"ז) – בדיוק כמנין "אפיקומן"!

לאור הדברים הנ"ל מתיישב היטב מדוע אצל עשיו נעדרו לחלוטין הלחם, היין וההסיבה. עשיו, בהיותו "הבן הרשע" של ההגדה האומר "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" – לכם ולא לו – התנכר למצוות ליל הסדר ולא הביא לאביו לא מצה, לא יין של ארבע כוסות ולא הצעה להסיבה, אלא הסתפק אך ורק בהבאת הציד שנצטווה עליו ישירות על ידי אביו מכוח מצוות כיבוד אב שבה הקפיד.